שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

ברכת הריח

תקציר השיעור

א. במסכת ברכות אמרו: "מנין שמברכים על הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח". ותמוה, מדוע נצרך מקור מיוחד לברכת הריח, והרי כבר לימדונו חז"ל ש"כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל", וצ"ע.

ב. עוד אמרו: "המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים", ופירש רש"י: "אע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה". והריטב"א פירש שמברך דווקא כשעיקרו קיים. וצ"ב במחלוקתם האם מברכים על ריח שאין לו עיקר.

ג. ובעיקר גדר ברכת הריח צ"ע האם זו ברכת הנהנין או ברכת השבח.

ד. עוד צ"ב מדוע לא מברכים ברכה אחרונה לאחר שהריח, ומה הדין כשהריח ולא בירך, האם חייב לברך לאחר מכן.

ה. בירך שהכל נהיה בדברו על הריח, האם יצא ידי חובה בדיעבד.

ו. מי שאינו נהנה מריח הבשמים, האם יברך.

ז. חולה הנמצא בחדר מטונף [שאסור לברך בו] האם רשאי להריח בשמים כדי להשיב את נפשו [בלא ברכה].

•   •   •

דיני ברכת הריח

ח. סוגי הברכות: עצי, עשבי, מיני בשמים • הנותן ריח בפירות • בורא שמן ערב.

ט. החליף ברכה בחברתה • ברכה על תערובת מיני בשמים •  הסיח דעתו מהריח.

י. ברכה על טבק הרחה  • ריח סינטטי [המופק בתהליך כימי מחומרים שאינם מריחים] • תכשירים ריחניים • בשמים העומדים לסחורה.

יא. ברכה על פירות העומדים לאכילה • בשמים הגדלים בגינה • אתרוג של מצוה.

א. במסכת ברכות [1] מג, ב) אמרו: "מנין שמברכים על הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח". ותמוה, מדוע נצרך מקור מיוחד לברכת הריח, הרי כבר לימדונו חז"ל בריש פרק כיצד מברכין [1] לה, א) "תנו רבנן, אסור לו לאדם שיהנה מהעולם בזה בלא ברכה, וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל". ואם כן מאחר ואסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, גם ההנאה מריח טוב בכלל זה, ומדוע נצרך מקור מיוחד לברכת הריח, וצ"ע.

והנה בתחילת הסוגיא דברכת הריח  [1] מג, א)  אמרו: "המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים", ופירש רש"י: "אע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה". וכן כתבו התוספות שם (ד"ה כל המוגמרות). אולם הריטב"א [2] פירש את דברי הגמרא (שם) "מאימתי מברכים על הריח [של מוגמר] משתעלה תמרתו", וז"ל:"פירוש, מכיון שהתחיל לתמר חייב לברך. ודווקא בעוד שעיקרו קיים, אבל לאחר שעיקרו כלה, ליכא ברכה בריחו כיון דאין לו עיקר". וצ"ב מהו יסוד מחלוקתם האם מברכים על ריח שאין לו עיקר.

•   •   •

ב. והנראה בביאור הדברים בהקדם הבנת עיקר גדר ברכת הריח, האם זו ברכת הנהנין או ברכת השבח.

והנה הצל"ח [2] רבי יחזקאל סג"ל לנדא, הנודע ביהודה) עמד בתמיהה מדוע נצרך מקור מיוחד לברכת הריח, והרי כבר אמרו שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. ותירץ הצל"ח, שמכיון וההנאה מהעולם הזה בלא ברכה הוגדרה בדברי הגמרא כ"מעילה", הרי קיימא לן בדברי הגמרא בפסחים [2] "קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה". ולכן היה מקום לומר שמכיון וגם בקדשי שמים ממש אין מעילה בריח, ואם כן לא תיקנו חכמים ברכה על הנאה מהריח, ומשום כך הוצרכו ללימוד מהפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה", שאסור ליהנות גם בדבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו", וגם בזה תיקנו ברכה.

אמנם יעו' בדברי האבני נזר [3] שתמה על דברי הצל"ח, שהרי מסקנת הסוגיא בפסחים [2] שיש בריח מעילה, ורק לאחר שנעשתה בו מצוותו אין בו מעילה, ואם כן גם בהנאה על הריח היה צריך להיות מעילה, כשם שיש מעילה בהקדש לפני שנעשתה מצוותו. ועל כן יישב האבני נזר את קושיית הצל"ח באופן אחר, שחכמים תיקנו ברכה רק על הנאת אכילה, ואם רוחץ בחמין וכיוצא בזה מן ההנאות אינו מברך, ועל כן הווא אמינא שגם על הנאת ריח לא מברכים, והוצרכו ללימוד מהפסוק "כל הנשמה" [וביישוב תמיהת האבני נזר על הצל"ח, יעו' בדברי הגר"י זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] בספרו חשוקי חמד [3], ובמה שדן לפי זה בשאלה האם חולה הנמצא בחדר מטונף [שאסור לברך בו] רשאי להריח בשמים [בלא ברכה] כדי להשיב את נפשו].

ג. מדברי הצל"ח למד רבי יוסף ענגיל [רבה של קראקא, פולין, נפטר בשנת תר"פ] בספרו ציונים לתורה [3] שברכת הריח אינו ברכת הנהנין אלא ברכת השבח וההודאה, ונפקא מינה:

[א] ברכה במקום שמסופק - לדעת המהרש"א דין "ספק ברכות להקל" לא נאמר אלא בברכת המצות, שיש לחשוש לברכה לבטלה אם אינו מחוייב לברך, מה שאין כן בברכת הנהנין, מכיון שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, אין חשש ברכה לבטלה אם יברך מספק, משום שאם לא יברך, יהיה אסור לו ליהנות.  ואם ברכת הריח אינה ברכת הנהנין להתיר את האיסור שיש קודם הברכה, אלא ברכת השבח, נמצא שהיא שונה מכל ברכות הנהנין, ובמקרה של ספק אין לברך.

[ב]  מי שכבר יצא ידי חובה האם רשאי להוציא חברו - הרא"ש כתב שבכל הברכות קיימא לן "אם יצא מוציא", מלבד ברכת הלחם והיין [ברכת הנהנין], מכיון שהברכה באה להתיר ליהנות מהעולם הזה, ועל כן "אין בברכתו כח להתיר הקדש ואיסור חברו". ולפי דברי הצל"ח שגדר ברכה הריח אינו ברכת הנהנין  אלא ברכת השבח, שפיר נאמר הכלל "אם יצא מוציא" גם בברכת הריח.

[ג] ברכה לאחר שהריח - בהגהות אשרי כתב לחלק בין כל הברכות על קיום מצוות, שאם לא בירך קודם קיומן, רשאי לברך לאחר מכן ויוצא ידי חובתו, לבין "בסעודה דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה, הואיל ואדחי אדחי". ודין זה מובן היות וברכת הנהנין היא מטעם "מתיר" להנאה מהעולם הזה, ולכן אין בכוחה להתיר איסור למפרע. ולפי דברי הצל"ח שברכת הריח אינה מטעם "מתיר" אלא היא בגדר ברכת השבח, יהיה חייב לברך לאחר שהריח. [אמנם יצויין כי המשנה ברורה [4] סימן רטז ס"ק ג) הביא להלכה בשם האחרונים "דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח, הפסיד ברכתו, וכמו באכילה לאחר שגמר מלאכול שההפסיד ברכתו הראשונה". ועי"ש בשער הציון (ס"ק ג) שהוסיף: "ויש עוד טעם, שכבר נפסק ההנאה לגמרי, ודמי למאן דנתעכל המזון דאיבד ברכתו"].

ע"כ מדברי הגר"י ענגיל.

ונראה עוד נפק"מ אם גדר ברכת הריח הוא ברכת הנהנין או ברכת השבח.

[ד] ברכה על ריח שאין לו עיקר - בספר משמיע שלום [6] רבי שלום סטפנסקי, ביאורים בפרק כיצד מברכין, ב"ב תש"ע) ביאר את מחלוקת הראשונים האם מברכים על ריח שאין לו עיקר [רש"י ותוספות עם הריטב"א, יעו' לעיל. וכן נחלקו בזה הרמב"ם [2] והטור, יעו"ש בדבריהם]. לדעת רש"י תוספות והרמב"ם, ברכת הריח היא ברכת השבח, ועל כן עיקר הברכה "נתקנה על החפצא דהבשמים, ובדליכא עיקר הבושם לפנינו, הא לא שייך לברך וליתן שבח להקב"ה שברא עצי בשמים או עשבי בשמים". ואילו הטור והריטב"א סברו שברכת הנהנין היא ברכת הנהנין, ואם נהנה מריח הבושם חייב לברך אפילו אין לו עיקר, שהרי סוף כל סוף אסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה.

[ה] בירך שהכל נהיה בדברו על הריח, האם יצא ידי חובה בדיעבד -  התוספות [1] מג, א ד"ה ועל ההדס). כתבו: "מי שהולך בבית שיש שם בשמים ויש שם מיני בשמים שמריח בהן ומספקא ליה אי ממין עץ אי ממין אדמה הוא, יש מפרשים שמברך שהכל נהיה בדברו, דעל כולן אם ברך שהכל יצא. והרב רבינו משה מקוצי היה אומר שיברך בורא מיני בשמים". ופסק בשו"ע  [4] סימן רטז סע' ב) כדעת הר"מ מקוצי, ובמשנ"ב (שם ס"ק יג) הביא מחלוקת האחרונים האם יצא בדיעבד כשבירך שהכל.  ועי' בספר שלמי ניסן [7] רבי ניסן קפלן, ר"מ בישיבת מיר, ביאורים בפרק כיצד מברכין, ירושלים תשס"א) במה שתלה את המחלוקת בדין ברכת שהכל על הריח, ביסוד גדר הברכה.

[ו] אינו יכול להריח - בשלמי ניסן [7] הביא מחלוקת הפוסקים אם מברך, ותלה מחלוקתם ביסוד גדר ברכת הריח.

ד. והנה בעיקר השאלה ברכת הריח הוא ברכת הנהנין או ברכת השבח, דן בהרחבה בספר שלמי ניסן [6]-[7].

ודייק מדברי הגמרא בברכות [1] מג, ב) שגדר הברכה הוא ברכת השבח, ממה שהביאו את דין ברכת האילנות שהיא ודאי ברכת השבח, בתוך המימרות בסוגיא דברכת הריח. ועוד ביאר שאם גדר הברכה הוא ברכת השבח מובן מדוע אין מברכין על בשמים שאינם עשויים כדי להריח בהם [כגון בשמים של מתים או בשמים של בית הכסא, יעו' בשו"ע [4] סי' ריז סע' ב] והרי לכאורה נהנה מהם, ועכצ"ל שעל דבר שנעשה להעביר סרחון ולא כדי להריח בו לא מברכים ברכת השבח. וכן  מבואר מדוע פרי שיש בו ריח טוב שנטלו לאכול, אינו מברך אף אם מריחו בשעת אכילה [שו"ע [3] סי' רטז סע' ב] וצ"ע שהרי נהנה מריחו, אבל אם זו ברכת השבח אתי שפיר [ועי' בשלמי ניסן ביאור דברי הגמרא בברכות [1] מג, א].

אולם בדברי הרמב"ם [2] ריש הלכות ברכות פ"א ה"ב; וכן שם פ"ט ה"א) משמע בפשטות שגדר הברכה הוא ברכת הנהנין [וסותר למבואר בדברי ספר משמיע שלום [6] שנקט בדעת הרמב"ם שגדר הברכה הוא ברכת השבח, וצ"ע]. ועל כן נקט בשלמי ניסן [7] שצריך לומר כי גדר ברכת הריח הוא אמנם כברכת הנהנין אבל הוא כעין ברכת השבח, יעו' בדבריו.

•   •   •

ה. דיני ברכת הריח

למותר מלציין כי פרטים רבים נאמרו בהלכות אלו, והלוא המה מפורשים בטור ושו"ע או"ח סימנים רט"ז-רי"ז, והבאנו מעט מזעיר מהדברים בשו"ע ומשנה ברורה [4]-[5] ומהספר וזאת הברכה [8]-[9] הלכות ברכות הנהנין, מאת הרב אלכסנדר מנדלבוים, ירושלים תשס"ב].

• סוגי הברכות: עצי, עשבי, מיני בשמים • הנותן ריח בפירות • בורא שמן ערב.

• החליף ברכה בחברתה • ברכה על תערובת מיני בשמים •  הסיח דעתו מהריח.

• ברכה על טבק הרחה  • ריח סינטטי המופק בתהליך כימי מחומרים שאינם מריחים.

• ברכה על תכשירים ריחניים • בשמים העומדים לסחורה.

• ברכה על פירות העומדים לאכילה • בשמים הגדלים בגינה • אתרוג של מצוה.

•   •   •

לסיום יעו' בדברי השקפה נפלאים ממו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל [ראש ישיבת חברון] בספרו שם דרך [9] - לימוד המוסר מהריח  הטוב שהיה ליוסף בשעה שנמכר למצרים, לראות גם בשעת חרון אף וכעס את מידת הרחמים.

תשובת הבני יששכר למקור ברכה לריח

בבני יששכר לחודש אדר בתחילתו מאמר על דברי הגמ' : הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר . מבאר שחוש הריח לא השתתף {כמעט} בחטא אדה"ר ושאר החושים נכתבו במפורש שהשתתפו בחטא. ממילא כיוון שלא קולקל במעילה לא צריך להיתקן בברכה, אלמלא החיוב היוצא מהפסוק כל הנשמה.

מראה מקום להבני יששכר

הרב רון לא כתב מ"מ מדוייק של הבני יששכר ששלח וכדי שלא יצטרכו לחפש אשלח המ"מ המדוייק, חדש אדר אמר א' אות י'

ברכת הריח

שיעור יפיפה יישר כח, ניתן להוסיף ולתלות אף את מח' האחרונים המובאות בס' וזאת הברכה הן לגבי טבק סינטטי שדעת הגרח"פ שיש לברך עליו ודעת הגרש"א לשלילה והן לגבי בושם שנועד להעברת ריח רע ע"י היצרן ומריח מתכוון להנאתו דדעת הגרי"י פישר שאזלינן בתר דעת היצרן ודעת הגרח"פ שדעת המשתמש עיקר בשאלה מה גדר ברכת הריח שאם ברכת הנהנין היא הרי שיש לברך גם על ריח סינטתי ותלוי בדעת המשתמש ודאי שסוף סוף נהנה הוא (ואזיל הגרח"פ לטעמיה) ואם ברכת השבח היא אז בעינן לחפצא של ריח וע"כ אין לברך על ריח סינטתי או היכא דדעת היצרן ליעדו להעברת ריח רע בעלמא.

האם יוסף הצדיק בירך על הריח שהיה לו בעגלה, ותי' לקושיית הצל"ח

ביוסף הצדיק שהזכיר בהפסוק מיני הבשמים שנשאו הישמעאלים, כתב רש"י למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שנזדמנו לו להריח בשמים. ויש לעיין אם היה לו לברך על הריח טוב שהריח כל הדרך. ולכאורה הו"ל למימר כיון שהיו הבשמים למכירה הוי כחנותו של בושם, בברכות נג. ונפסק כן סי' ריז ס"א, כיון דעשוי להריח צריך לברך, אלא דזה אינו דהמג"א שם סק"א כתב דכשאין הבשמים בחנות אינו מברך אפי' כונתו להריח, כיון שהבשמים לא נעשו שם להריח, דרק בחנות נעשה להריח, כדי שהנכנסים יריחו בו וירצו לקנות. וא"כ ביוסף הצדיק שהיה בתוך העגלה שאינו בחנות שאין נכנסים שם לקנות, הוי כאין עשוי להריח, ואפי' אם יוסף הצדיק היה מתכוון להריח, לא היה צריך לברך. אלא דזה צ"ע הלא בגמ' ברכות לה. איתא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה בלא ברכה כאילו מעל, וא"כ היאך מותר ליהנות. וזה י"ל ע"פ רש"י נדה נב. ד"ה ריחני, הטעם דריח אין טעון ברכה לאחריו דהנאה מועטת היא. ופירוש הפשוט שאינו הנאה מרובה כאכילה, ולכן לא תקנו ברכה לאחריו. ולכן כיון דלא הוי רק הנאה מועטת, גם לא תקנו ברכה רק בעומד להריח. ואינו דומה לאכילה דמברך כל שנהנה, דאפי' אוכל לרפואה אם נהנה מברך עליו, ובריח אינו מברך רק במתכוון להריח, ואם אוכל ומריח באין מתכוון להריח אין מברך אפי' נהנה. ולפי זה יש לתרץ קושיית הצל"ח למה איצטריך קרא בברכות מג: לברכה הריח, הלא כל הנהנה בלא ברכה מעל, וגם בריח איכא מעילה כמסקנת הגמ' בפסחים כו., ולהנ"ל י"ל דהו"א דלא תקנו ברכה על הנאת ריח כיון דהוי הנאה מועטת, וכמו שלא תקנו על הנאת סיכה, אע"פ דסיכה כשתיה ונכנס בתוך גופו, כמפורש ביומא עז: מקרא כמים בגופו ושמן בעצמותיו, דסיכה כשתית מים לענין יוה"כ כיון שנכנס בגופו, ומ"מ לא תקנו ברכה עליה, והא דבגמ' אמרינן דנהנה מעוה"ז בלא ברכה הוי מעילה, צ"ל דהיינו רק על דברים שתיקנו בהם ברכה, כאכילה ושתיה, אבל על מה שלא תיקנו ליכא מעילה, והו"א דה"ה בריח לא תקנו בו ברכה, קמ"ל קרא דעל ריח מברכים שהנשמה נהנית מהם. אבל גם אחרי דלמדו באסמכתא מקרא, לא תקנו על כל הנאות ריח ברכה כברכה על אכילה, כיון דהנאה מועטת הוא, ואחרי דחייב בברכה, גם בריח כל אותם אופנים שחייב בברכה יש בו מעילה מדרבנן בנהנה בלא ברכה. ויש קצת לדחות דמ"ש רש"י הנאה מועטת, היינו הנאה לזמן מועט, שלא נשאר זכר בגופו או במעיו אחרי הריח, והוי דומיא דנתעכל המזון בברכת אכילה דאחרי שנתעכל אין שייך ברכה אחרונה, וה"ה ריח אין שייך בו ברכה אחרונה דאחרי שהריח אין שום זכר בגופו והוי כמתעכל הריח שאין בו ברכה. אלא דפשטות לשון רש"י לא משמע כן, דמשמע דההנאה עצמו לא הוי הנאה מרובה. ואפי' אם כוונת רש"י לפירוש הזה, גם יש לתרץ הקושיא למה צריך קרא לחייב ברכה אריח, די"ל הטעם שתיקנו חכמים ברכה באכילה ושתיה הוא, דמצינו בתורה ברכה אחת על הנאה, [חוץ מהנאה של לימוד התורה דהוא הנאה רוחני די"א דגם הוא ברכה מן התורה, אלא דאין הברכה על הנאת הלימוד, רק דמותר גם ליהנות מלימוד התורה כמפורש בהקדמת האגלי טל], והוא ברכת המזון על פת, וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ותקנו ברכה אלפניה ואחריה דומיא דברכה שמצינו בתורה שנשאר זכר במעיו אחרי הברכה, ותקנו לפניה ג"כ כיון דמצינו בו ברכה לאחריה, וזה בכל אכילה ושתיה שנשאר בגופו ובמעיו זכר אח"כ, משא"כ ריח דלא נשאר זכר בגופו או במעיו אח"כ, הוי אמינא שלא תיקנו בו ברכה, ולכן אצטריך בריח אסמכתא דקרא דכל הנשמה. ות"ח אחד רצה ליישב הקושיא דהא דאסור ליהנות מעולם הזה, הוא משום גזל, ובריח אין שייך גזל דלא קא מכליא קרנא, שנשאר הכל כמקודם. ואע"ג דהגמ' אח"כ אמר דכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל, וא"כ כיון דבריח למסקנת הגמ' בפסחים כו. דאית ביה מעילה, א"כ י"ל דאין חילוק בין ריח לשאר הנאות, אלא די"ל דזה אינו דעיקר הטעם שם בגמ' ברכות בהו"א דילפי מקראי לפניו מברך לאחריו לא כ"ש, ומסקנת הגמ' דסברא הוא דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, וי"ל דעיקר הטעם הוא משום גזלה, ורק אחרי שכבר תקנו חכמים ברכה אם אינו מברך הוי כמעילה, והראיה דבכל שאר הנאות כרחיצה סיכה וכו' מותר ליהנות בלא ברכה, וא"כ עיקר הסברא דהוי גזילה דמכליא קרנא וא"כ בריח דאין שייך גזלה שמא לא תקנו ברכה כלל עליה. וזה יש לדחות כיון דבגמ' מפורש דיש בו מעילה שמא בכל דבר שיש בו מעילה הו"ל למיחייב בברכה. אלא דזה פשוט דרחיצה במים של הקדש, וכן סיכה בשמן הקדש יש בו גם מעילה, וגם גזלה, ואפ"ה לא תיקנו בו ברכה, וע"כ אין עיקר הטעם לא משום מעילה ולא משום גזל. וצ"ל כטעם דלעיל דתלוי הנאה מרובה או מועטת, וכעין זה תירץ האבני נזר סי' לז בתירוצו השלישי והעיקר. זה חלק ממה שאמרנו בשבת לכמה ת"ח מבוסס על השיעור של עולמות, עם שייכות להפרשה. שמחה בונם

ברכת הריח האם הוא ברכת השבח?

מה שכתבתם בשם הר"י ענגיל שברכת הריח הוא ברכת השבח, לא ראיתי שכותב כן, וכמעט מפורש בדבריו דהוי ברכת הנהנין, דז"ל "חלוק לענין זה משאר ברכות הנהנין", רק ס"ל דשאני מכל ברכות הנהנין בהא דבריח אין איסור להריח בלא הברכה, ממילא כל הדינין השייכים בברכה דהוי מטעם מתיר אין שייך בריח, כיון דמותר לו ליהנות בלא זה אין צריך לברך בספק ברכה וממילא אסור לברך, וגם במי שיצא מוציא ככל ברכות המצוות להרא"ש, וגם בשכח לברך לפניה יברך לאחריה דאין שייך הואיל ואידחי אידחי. אבל אינו מרמז כלום שיהיה לו דין ברכת השבח, ומשמע דהוי ברכות הנהנין ורק שאינו דומה לברכות המצוות והשבח דהוי חובה על האדם [בברכות השבח אחרי שנתחייב הם חובה לכו"ע, משא"כ בריח], דבריח לא הוי חובה. ומה שכתבתם גם שבברכות השבח אין שייך לברך אחריה, בתוס' פסחים ז. מפורש להיפוך דבברכות השבח כיון דאינו על מה שעושה עכשיו, מברך אחריה, אפי' אם נוסח הברכה הוא אלעתיד, וז"ל תוס' דלא על זאת הנעשה עכשיו מברך אלא משבח ומודה להקב"ה שצונו על המילה כשתבא לידו עכ"ל. וא"כ בברכות השבח אפשר לברך אחריה משא"כ בשאר ברכות. וגם לא ידעתי היאך אפשר לומר דברכת הריח הוא ברכת השבח, הא בברכות מד: ונדה נא: מפורש דברכת הריח הוא עובר לעשייתן, ובברכות השבח אין שייך כלל עובר לעשייתן, דרק ברכות המצוות ונהנין צריך עובר לעשייתן, אבל ברכות השבח הוא ברכה על מציאות העולם ועיקרן אחרי המעשה, כגון ברכת יוצר אור שאין מברך רק אחרי שיש אור, וברכות השחר דמברכים כל הברכות לאחריה, מתיר אסורים אחרי שישב, זוקף כפופים אחרי שעמד, שעשה לי כל צרכי אחרי שלבש נעליו וכו' [ובאלו ברכות יש מחלוקת אם מברך רק כשנתחייב או שהם ברכות על הנהגת העולם ואכמ"ל. וגם באלו הברכות צריך בירור מ"ש הטור, והביאוהו הפוסקים, דהם משום אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה]. וכמ"ש תוס' פסחים הנ"ל דברכת השבח לא על עכשיו משבח אלא שמשבח להקב"ה לכשתבא לידו. ועי' בהג' אשר"י ר"ה פ"ג סי' י"ג על מה שהביא הרא"ש אם יצא אינו מוציא כתב הטעם, שדבר שאינה חובה על האדם ואינם באות אלא בשביל הנאה כגון ברכת הלחם והפירות "והריחני" שאם ירצה לא יהנה ולא יברך מא"ז. ולכאורה מזה ראיה דלא כהמהר"י ענגיל שכתב דלהרא"ש יכול להוציא חבירו בברכת ריח, הלא הג' האשר"י קאי על הרא"ש וכתב טעמו של רש"י דלא ליתהני ולא ליבריך, ומפורש דגם בריח אין יכול להוציא. וגם המהר"י ענגיל בעצמו הביא הג' אשר"י בברכות הטעם באכילה בלא בירך לפניו שאין מברך לאחריו, הוא משום דאסור ליהנות, והג' אשר"י עצמו כתב להרא"ש דבריח אין מברך לאחריו בשכח לפניו. וזה יש לדחות דהג' אשר"י בר"ה טעמיה דנפשיה קאמר, וס"ל כרש"י דטעם מי שאין מחוייב אין מוציא, הוא משום לא ליהני ולא ליברך, וממילא שייך גם בריח, אבל להרא"ש עצמו דהטעם הוא להתיר האיסור לא שייך בריח. ולכאורה כל דברי המהר"י ענגיל צ"ע דאפי' אם אין בו מעילה הלא איסור יש בו, דכל שאין בהם מעילה איסור יש בהם, וכמפורש בפסחים כו. לגבי ריח דלא נהנין ולא מועלין, וא"כ גם בספק ברכה בברכת הריח כיון דאסור להריחו מדרבנן עכ"פ, יהא חייב בברכה אם רוצה להריח. ושמא כיון דהוי ספק דרבנן, דכל שאין מועלין ואין נהנין הוי האיסור הנאה דרבנן, וא"כ ספק אם אסור, וספק דרבנן לקולא ומותר להריח בלא הברכה. אלא דלכאורה כיון שאין שום צער או היזק או הפסד ורק הנאה יתירתא של ריח, למה יתירו ספק איסור, לא יהנה ולא יברך. וי"ל דס"ל דרבנן התירו ספק מעילה שלהם במקום ספק, ולא אסרו כלל במקום ספק. אלא דלכאורה אין לומר כן דכל ברכה הוי רק מעילה מדרבנן ולהמהרש"א אסרו לאכול משום ספק מעילה דדבריהם. וגם תירוץ הנ"ל שייך רק על מ"ש המהר"י ענגיל על ספק, אבל מה שכתב דמי שיצא בריח מותר להוציא, היאך יתיר איסור דרבנן לכתחלה. ושמא ס"ל להמהר"י ענגיל מסברא דעל דבר שאין בו מעילה מה"ת באיסור תורה, לא תקנו באיסור שלהם איסור כלל, אע"פ שאין לו ראיה לזה. או שמא דהוי תרי דרבנן, א' ברכה דרבנן, ב' ריח איסור דרבנן, לא תקנו איסור כלל. ביקרא דאורייתא

עגלת קניות

Your Cart2
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 65.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס