שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

הוצאת דיבה

תקציר השיעור

א. בתורה הוזכר דינו של המוציא שם רע על נערה בתולה. כמו כן, המצער ומבייש את חברו בדברים עובר על איסור אונאת דברים ואיסור לשון הרע. ברם מדינא דגמרא "ביישו בדברים פטור מכלום". ודנו הפוסקים האם וכיצד ניתן להעניש את המוציא דיבה על חברו.

ב. בסוגיות הגמרא מצינו עונש מלקות על הוצאת שם רע, ועוד אמרו בגמרא: "הקורא לחברו עבד - יהא בנידוי, ממזר - סופג את הארבעים, רשע - יורד עמו לחייו", ודנו הפוסקים האם נוכל להסיק מכאן הוראה מעשית להלקות או לנדות מוציאי דיבה.

ג. ש"ץ שהוציאו עליו שם רע ובשל כך סולק מתפקידו והפסיד את פרנסתו [כי לא מצא להשתכר במקום אחר] - האם לאחר שצדקתו יצאה לאור רשאי לתבוע את המוציאים עליו שם רע דמי בושתו ודמי הזיקו שקיפחו פרנסתו.

ד. מחלוקת הראשונים האם חיוב קנס על ביטול שידוך נובע מחמת תשלום דמי בושת [ביאור ההבדל בין בושת על מעשה בגופו לבושת הפוגעת בנפש האדם].

ה. כיצד עונשים את המחרף ומקלל את חברו [דין המקלל כהן בפני העם • הקורא לחברו שקרן, טמא, בעל עבירה].

ו. הוציאו עליו שם רע או קיללוהו, האם רשאי להשיב למחרפיו בהוצאת שם רע עליהם או לקללם בתגובה.

ז. תביעת פיצויים על הוצאת דיבה בכלי התקשורת.

ח. היתר לתבוע בערכאות עיתון המשמיץ ומפרסם לשון הרע.

ט. דיני בושת בלא כוונה • תביעת נזיקין על בושות שנגרמו בגין הסרת כשרות.

"פעמים רבות אנו שומעים על אדם ששמו הוכתם ברבים על ידי פרסום באחד מכלי התקשורת. הדרך המקובלת להתמודד עם פרסום כזה היא הגשת תביעת דיבה בבית המשפט. תביעה כזו מהווה אמירה ברורה שהפרסום שקרי, ועשויה לתת לנפגע פיצוי כספי על סבלו, ואם יזכה בדין, הדבר גם ינקה את שמו הטוב. והשאלה היא, האם יש ביסוס לתביעה כזו על פי דין תורה" (פתיחת מאמרו של הרב הלל גפן [8].

א. בתורה הוזכר דינו של המוציא שם רע על נערה בתולה [1], אשר עונשו קצוב בתורה קנס של "מאה כסף". ובמשנה במסכת ערכין [1] אמרו: "נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה", ופירש רש"י: "דנותן מאה סלע, והעושה מעשה דאונס בתולה לא יהיה אלא חמשים". ובסוגיית הגמרא שם הפליגו חז"ל בגנות המספר לשון הרע: "בוא וראה כמה גדול כח של לשון רע, מנלן, ממרגלים", ואמרו כי "לא נחתם גזר הדין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע", וכפי שנאמר בתורה: "וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה" [ועי' בפירוש הרמב"ן [1] שכתב בתוך דבריו: "ודע כי מוציא דבה הוא כסיל אשר יאמר שקר, אבל המגיד אמת יקרא מביא דבה", כמו שנאמר (בראשית לז, ב) וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ועל זה נענשו למות במגפה, שנאמר וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה"].

דין המוציא שם רע, נפסק בדברי הרמב"ם בהלכות נערה בתולה [1]. אמנם כשנעיין היטב בדבריו, נמצא כי דין המוציא שם רע מדובר במי שבנוסף לטענתו שלא נמצאו בתולים לאשתו, טרח והביא עדים על כך שזינתה, ובית דין חייבו אותה מיתה על פי העדים, ואחר כך העדים הוזמו.

נמצא איפוא, כי דין "מוציא שם רע", אינו שייך כלל לנדון "מוציא שם רע" בזמנינו, כשאדם מכפיש ומשמיץ את רעהו, כמובן ללא עדים וללא פסק בית דין.

ב. והנה אין כל ספק כי המצער ומבייש את חברו בדברים עובר על איסור אונאת דברים ואיסור לשון הרע. ומרן השו"ע [5] חו"מ סי' תכ סע' לט) כתב כי המבייש בדברים "עוון גדול הוא, ואין המחרף ומגדף לעם ומביישם אלא שוטה רשע וגס רוח. וכל המלבין פני אדם כשר מישראל בדברים, אין לו חלק לעולם הבא" [ועי' בדברי הרמב"ם בהלכות    דעות [1] שהפליג בחומרת איסור לשון הרע]. ברם קיימת בעיה גדולה כאשר רוצים לתרגם את הדברים לחיוב ממוני.

ראשית כל, במשנה במסכת בבא קמא [2] נתבארו דינו החובל בחברו, המחוייב בתשלומי בושת. אך מבואר בסוגיא שם [2] פד, ב) שבזמנינו שאין דיינים סמוכים, דנים רק דינים שכיחים שיש בהם חסרון כיס, ובבושת אין חסרון כיס. אולם יתרה מכך, גם כאשר היו דיינים סמוכים, היו מחייבים בושת רק כאשר נעשה מעשה בגופו של הניזק, אבל אם לא נעשה בו מעשה, כגון שרקק עליו והרוק לא נגע בגופו, פטור, כמפורש שם במשנה בהמשך פרק החובל [2].

ועל פי עיקרון זה מסיקה הגמרא [2] שם צא, א) "זאת אומרת, ביישו בדברים פטור מכלום", ודין זה נפסק ללא חולק בשו"ע [5] חו"מ סי' תכ סע' לח). וההסבר לכך מבואר בדברי תרומת הדשן [3] כיוון שאין מחייבים על גרמא בנזיקין. ואם כן לכאורה, מדינא דגמרא, אין לחייב ממון בגין ביוש בדברים והוצאת דיבה.

עונשי מלקות ונידוי על מוציא שם רע

ג. אמנם כבר מצאנו בגמרא דרכים אחרות שתיקנו חכמים להעניש את המוציא דיבה על חברו.

במסכת פסחים [2] מסופר על המלקות שהלקה רב פפא את זיגוד, ולדעת הרשב"ם הסיבה היתה בגלל שעבר על איסור "לא תלך רכיל בעמך". ובמסכת כתובות [2] מבואר כי רב נחמן הורה להלקות את המוציא דיבה על אשתו, שמצא לה "פתח פתוח" [וראה בדברי הרב גפן [8] תוספות בביאור הסוגיות, והנלמד מהן לעניינינו].

תקנה אחרת מבוארת בדברי הגמרא בקידושין [3] "הקורא לחברו עבד - יהא בנידוי, ממזר - סופג את הארבעים, רשע - יורד עמו לחייו". אלא שתקנה זו היא במקרים מסוימים, ולא נוכל להסיק מכך לכל מקרה של הוצאת דיבה.

ואמנם בזמן הגאונים, תיקנו להעניש בנידוי את המבייש את חברו, כמובא בדברי הרא"ש בבבא קמא [3] "רב שרירא גאון כתב, דאף על בושת דברים מנדים אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. ומסתברא דיותר יש בושת בדברים מבושת של חבלה, דאין לך דבר גדול מהוצאת לשון הרע ודבה שאדם מוציא על חברו". ובזמן רבותינו הראשונים, הסתמך הרשב"ש על שני מעשים אלו [רב נחמן שהלקה את הטוען פתח פתוח ורב פפא שהלקה את זיגוד] ועל תקנת רב שרירא גאון, כדי להעניש בנידוי את המוציא שם רע על בתו של הריב"ש [וראה גם בדברי הריב"ש עצמו [4] שפסק בנדון "המבייש כהן בדברים, ראוי לגעור בו ברבים ולהכריחו לבקש ממנו מחילה ולרצותו עד שימחול"].

וגם הרמב"ם [4] הלכות חובל ומזיק) כתב שהמבייש את חברו בדברים פטור מן התשלומים, אך הוסיף:  "ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו", וכן נפסק להלכה בשו"ע [5] חו"מ סי' תכ סע' לח) שהביא את דברי הרמב"ם, ולאחר מכן את דברי הרא"ש בשם רב שרירא גאון "ויש אומרים שמנדים אותו עד שיפייס את המבוייש" [ודין זה הובא להלכה גם בשו"ע [6] חו"מ סי' א סע' ו)]. והרמ"א כתב בשם המרדכי: "ויש אומרים דמכין אותו מכת מרדות. והמוציא שם רע על חברו הוי בכלל המבייש בדברים".

אולם ברור, כי עונשי המלקות והנידוי אינם ברי ביצוע בזמנינו, ומעתה עלינו לשוב לבירור השאלה - האם ניתן להטיל עונש כספי על המוציא דיבת חברו רעה.

האפשרות לחייב ממון על הוצאת שם רע בזמנינו

ד. והאמת היא, כי מדברי הרמב"ם הנ"ל [4] "ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כמו שיראו", יש מקור לחיוב הממון על בושת בדברים והוצאת שם רע. וכן משמע מדברי הרא"ש בתשובותיו [2] שכתב: "ביישו בדברים, פטור. אמנם נהגו בכל מקומות מושבות ישראל לעשות תקנה וסייג לדבר, להטיל חכה בפי בעלי לשון, ולקנוס המבייש, הכל לפי הענין. וכן יעשו בית דין בכל ענין לפי הראוי, הכל לפי המבייש והמתבייש". וכן מבואר בדברי המרדכי [3] בנדון הוצאת שם רע על אשה: "היה לקהל לקונסו או במלקות או בממון לפי המבייש והמתבייש לפי ראות עיני הקהל. כי דיני קנסות הם אלו, ואין להם קצבה, אלא הכל לפי מה שהוא אדם, ככל אשר ישיתו עליו עיני העדה". וכידוע לבית הדין ניתנה סמכות ל"מיגדר מילתא", כפי שנפסק בשו"ע [6] חו"מ ב, א) "כל בית דין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות (ושהוא צורך שעה), היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש", ומכאן הסמכות לקנוס בממון את המבייש את חברו בדברים או מוציא עליו שם רע.

ואכן, בתרומת הדשן [3] דן בשאלה אודות ש"ץ שהוציאו עליו שם רע ובשל כך סולק מתפקידו והפסיד את פרנסתו [כי לא מצא להשתכר במקום אחר] - האם לאחר שצדקתו יצאה לאור רשאי לתבוע את המוציאים עליו שם רע דמי בושתו ודמי הזיקו שקיפחו פרנסתו, ופסק: "אמנם נראה דאע"ג דמדינא לא יתחייב שמעון כמו שביארתי, מכל מקום אם רצו הבית דין וקנסו כדי לעשות גדר וסייג, ולסכור פי דוברי שקר ומוציאי שם רע, הרשות בידם, כפי מה שנראה להם צורך לפי הענין. וכן משמע בתשובת הרא"ש, וכן ראוי לעשות".

 חיוב בושת בביטול שידוך

ה. כאמור לעיל, מדינא דגמרא המבייש בדברים פטור. והנה כתבו התוספות בבבא מציעא [6] "ומיהו קנס שעושים בשעת שידוכין מהני אפילו לא קנו בבית דין חשוב כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא. ועוד, דבדין הוא להתחייב כל החוזר בו, כיון שמבייש את חברו". וההבנה הפשוטה בתירוצם השני של התוספות היא, שנאמר כאן חידוש בדין "אסמכתא", שלא נאמר קנס על ביטול שידוך.

אך בשו"ת שואל ומשיב [6] נקט רבי יוסף שאול נתנזון [אב"ד לבוב, פולין] את דברי התוספות, שחידשו הלכה בדיני בושת, לחייב את המבטל שידוך בקנס, למרות שנאמר במפורש בגמרא ש"ביישו בדברים פטור", כי יש חילוק בין בושת שהיא תוצאה ממה שנעשה בגופו, שאם לא נעשה מעשה בגופו ממש אין זו בושת, לבין בושת הפוגעת ישירות בנפשו, כביטול שידוך הפוגע באופן ישיר בנפשו של המשודך, ולכן הדבר חמור יותר, ואפשר לחייב על כך פיצוי ממוני מדין בושת.

•  •  •

ו. ממוצא הדברים דנו הפוסקים כיצד עונשים את המחרף ומקלל את חברו, יעו' בשו"ת חות יאיר [7] שהביא מדברי המרש"ל בנדון הקורא לחברו שקרן, טמא, בעל עבירה, ובנדון מי שהוציאו עליו שם רע או קיללוהו, האם רשאי להשיב למחרפיו בהוצאת שם רע עליהם או לקללם בתגובה, יעו"ש פרטי הדינים.

•  היתר לתבוע בערכאות עיתון המשמיץ ומפרסם לשון הרע -  ראה בפסק בית הדין לענייני ממונות בירושלים [7].

•  תביעת נזיקין על בושות שנגרמו בגין הסרת כשרות [דיני בושת בלא כוונה] - בשו"ע [6] חו"מ סי' תכא סע' א) נפסק: "אינו חיייב על הבושת עד שיתכוון לביישו, והמבייש את חברו שבלא בכוונה, פטור". ומתוך דברים אלו דן רבי צבי בן יעקב [אב"ד בית הדין הרבני בתל אביב] בספרו משפטיך ליעקב [9] שאין לחייב ממון על בושות שנגרמו כתוצאה מהסרת תעודת כשרות, היות וכוונת המביישים היתה לשם שמים - לביצור חומות הכשרות.

סיכום: תביעת פיצויים על הוצאת דיבה בכלי התקשורת - ראה במאמרו המסכם של הרב הלל גפן [8]-[9].

עגלת קניות

Your Cart9
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 345.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס