שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

הכאת בנים ותלמידים

תקציר השיעור

א. ידוע האיסור להכות כל אדם, ואפילו המרים יד על חברו אסור ונקרא רשע.

יוצאים מכלל זה הם האב והרב שיש להם מצוה בהכאת הבן או התלמיד, כדכתיב (משלי כט, יז) יַסֵּר בִּנְךָ וִֽינִיחֶךָ". וצ"ב מה טעם ההיתר שיש להם להכות.

ב. ידועים דברי החכם מכל אדם (משלי יג, כד) "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", ולמרות זאת, בדורינו נמנעים ההורים והמורים מלהכות את הבנים והתלמידים. ויש לברר האם הדבר נכון וראוי על פי השקפת התורה וההלכה.

ג. הכאה "לאפרושי מאיסורא".

ד. הכאת בנו הגדול • הכאה העלולה לגרום לבן להכות או לקלל את אביו.

ה. דברי הגמרא והשו"ע "לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה" - האסור והמותר בהכאת תלמידים.

ו. הגבלות בהיתר להכות בנים או תלמידים כדי לחנכם:

ידיעה ברורה ולא בחשד בעלמא • אסור להכות מתוך כעס • הכאה מעט מעט • הכאה רק מתוך מסגרת חינוכית שלמה • להכות לעיתים רחוקות.

ז. אב ורב שהיכו והזיקו - האם חייבים בתשלום דמי החבלה והרפואה.

ח. האסור והמותר בהרחקת תלמידים שאינם מקשיבים או מפריעים בשיעור.

ט. האיסור לאיים על תינוק שיכנו לאחר זמן: מי נחשב "תינוק" לענין זה, ומה הם האופנים שמותר לאיים על תינוק בעונש.

•   •   •

י. הסבר מנהג המחנכים בזמנינו לא להכות תלמידים:

בדורנו ההכאה עלולה להביא יותר נזק מתועלת • בכל דור משתנים האופנים כיצד ללמד תורה • טעמים נוספים.

יא. חינוך אינו מקצוע אלא שליחות.

ידועים דברי החכם מכל אדם בספר משלי [1]"חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", ובפסוקים נוספים בספר משלי [1] אנו מוצאים את המעלה שיש בהכאת ויסורי הבנים [יעו"ש בפירוש הגר"א]. ולמרות זאת, בדורינו נמנעים ההורים והמורים מלהכות את הבנים והתלמידים. ויש לברר האם הדבר נכון וראוי על פי השקפת התורה.

א. במסכת כתובות [1] ומכות [1] ט, א) מובא האיסור להכות כל אדם הנלמד מהפסוק (דברים כה, ג) "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה". ואפילו להרים יד על אדם אסור, כדברי הכתוב בפרשת שמות [1] "וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ". וכפי שנפסק בשו"ע בהלכות חובל ומזיק [3] סי' תכ סע' א).

יוצאים מכלל זה, האב והרב שיש להם מצוה בהכאת הבן או התלמיד, כדברי הגמרא במסכת מכות [1] ח, א) שאינם חייבים גלות אם הרגו בהכאה בשוגג: "יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה [המכה] את תלמידו [והרגו בשוגג, שאינם חייבים גלות] ושליח בית דין [שהכה מלקות] - מצוה, דכתיב (משלי כט, יז) יַסֵּר בִּנְךָ וִֽינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶֽׁךָ".

ולא עוד אלא שחז"ל הפליגו במדרש שמות רבה [1] במעלת המייסר את בנו להוכיחו להחזירו למוטב: "מה תלמוד לומר חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ, ללמדך שכל המונע בנו מן המרדות, סוף בא לתרבות רעה ושונאהו. שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועים על אברהם אביו ולא רידהו, ויצא לתרבות רעה. וכל המייסר את בנו, מוסיף הבן אהבה על אביו והוא מכבדו, שנאמר [1] משלי כט, יז) יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ, ואומר [1] משלי יט, יח) יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה, ומוסיף עליו אהבה, שנאמר (משלי יז, כד) וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר, לפי ששחרו מוסר לכך אוהבו". ומובא שם במדרש כי "אברהם ייסר את יצחק בנו ולמדו תורה והדריכו בדרכיו, וכיוצא בו היה יצחק משחר מוסר ליעקב שלמדו יצחק תורה ויסרו בבית תלמודו, ואף יעקב אבינו ייסר את בניו ורידה אותם ולמדם דרכיו, שלא היה בהם פסולת".

יחד עם זאת, ההיתר להכות בן או לתלמיד הוגבל, כדברי  הגמרא במסכת בבא בתרא [2] "אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת, כי מחית לינוקא [כאשר אתה מכה ילד קטן], לא תימחי אלא בערקתא דמסנא ["ברצועות של מנעלים, כלומר מכה קלה שלא יוזק, רש"י], דקארי, קארי [אם לומד, שימשיך ללמוד], דלא קארי [ואם אינו לומד], ליהוי צוותא לחבריה" ["אינך זקוק לייסרו יותר מדאי ולא לסלקו מלפניך, אלא ישב עם האחרים בצוותא וסופו לתת לב", רש"י].

ופירש רבנו גרשום (שם) בטעם הדבר, מכיון שהכאת תלמיד מכות רבות לא תביא לשיפור בלימודיו: "שבשביל רוב הכאות, אין מתפקח, אלא אם כן קרי מנפשיה קרי, ואי לא, ליהוי צוותא לחבריה דקרי, ואל תחוש להכותו יותר מדאי".  וכן נפסק להלכה ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה [2] ובשולחן ערוך בהלכות מלמדים [4] "לא יכה אותו המלמד מכת אויב מוסר אכזרי, לא בשוטים ולא במקל, אלא ברצועה קטנה".

הנה כי כן, למדנו מדברי הגמרא והשו"ע, שמותר - ואף יש מצוה - לאב להכות את הבן ולרב את התלמיד "ברצועה קטנה", כדי לחנכם. אך נאסר עליהם להכות "מכת אויב מוסר אכזרי בשוטים או במקל" [ובשו"ת אגרות משה [7] יו"ד ח"ד סימן ל אות ד) הוסיף כי לרב אסור להכות במקל אפילו "מכה קלה", ובשל כך אסור לרב להחזיק מקל בידו].

הכאה ללא כוונת מוסר לחנכם - חבלה

ב. בסוגיית הגמרא במסכת בבא קמא [2] פז, ב) מבואר, שבאופנים מסויימים חייב האב לשלם על חבלות שגרם לבנו, וכפי שנפסק להלכה בשו"ע [4] חו"מ סי' תכד סע' ז) "החובל בבניו הגדולים, אם אינם סמוכים על שולחנו, נותן להם מיד. והקטנים, ילקח קרקע בנזקן והם אוכלים פירותיו".

ובפתחי תשובה [4] שם ס"ק ד) הביא את מחלוקת הפוסקים, האם חייבים בתשלום נזקי חבלה שנגרמו לבנים או לתלמידים כאשר הוכו כדי לחנכם: לדעת השבות יעקב "מלמד שכעס על תלמידו והכה אותו בשביל לימודו עד שחבל בו פטור, כיון דמצוה קעביד. ומהאי טעמא יש לפטור מכולם [דהיינו מתשלום ד' דברים] כיון דעסק במצוה, אבל מכל מקום כדי שלא יהא רגיל לעשות כן, למגדר מילתא פסקתי שישלם לרופא לרפאות בטוב".

וכתב הפתחי תשובה: "ולדבריו צריך לומר דאלו הדינים בסעיף זה בחובל בבניו [שחייב לשלם] מיירי שלא הכהו לייסרו". אך אם "הכהו כדי לייסרו ולחנכו", אינו חייב בתשלומין, ועל הכאה מסוג זה נאמר בגמרא במסכת מכות שמקיים בזה מצוה, ובשל כך פטור מגלות, והוא הדין מתשלומין. אך בהמשך דבריו הביא הפתחי תשובה את דברי שו"ת קרית חנה שהאב המכה את בנו חייב בד' דברים [ובפתחי תשובה בהלכות מלמדים [4] הביא את דברי הקרית חנה: "מלמד שהכה לתלמידו ושבר רגלו חייב, ומנדים אותו עד שיפייס הנחבל"].

הכאה לחינוך אינה בגדר "הכאה" אסורה או שהותרה "לתועלת"

ג. בביאור דברי הגמרא במכות שאין איסור בהכאת הבנים והתלמידים, נראה על פי דברי הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק [2] "המכה את חברו דרך נציון עובר בלא תעשה", ובספר חידושי הגר"ח מבריסק [2] חקר האם הכאה "בדרך נציון", היא "תנאי בהחפצא של החיוב, דדוקא הכאה דרך נציון חייביה רחמנא, ולפי זה הכאה שמותרת, כגון של בית דין והאב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו, נשתנה בהחפצא של ההכאה, דהכאה כזו שאינה דרך ניצה לאו הכאה דאיסורא היא. או דנימא דאין כאן תנאי בהחפצא של ההכאה, אלא דהרמב"ם מפרש כאן דיש אופנים דמותר להכות". והאגרות משה [2] נקט כדבר פשוט, כצד השני בחקירת הגר"ח, שבדברי הרמב"ם מבואר כי הכאה לצורך חינוך אינה בגדר "הכאה" אסורה, כדבריו: " שלכן אין להחשיב זה שמכים לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה וכן אב את בנו לחנכו להותר מכללו, שהרי אינם דרך נציון".

הסבר אחר בגדר ההיתר להכות בן או תלמיד לצורך חינוכם מבואר בדברי רבי אלחנן וסרמן בקובץ הערות [3] שעבירות ש"בין אדם לחברו" נאסרו רק כאשר המעשים הם "בדרך קלקול והשחתה", ולא כאשר יש בכך "צורך ותועלת", ובכלל זה חבלה שנאסרה רק "בדרך נציון", ולכן מותר לרב להכות את התלמיד [ולאב את בנו], כי ההכאה נועדה "לתועלת" חינוכו בדרך הישר וטוב.

הכאה כדי לאפרושי מאיסורא  - הכאת בנים או תלמידים על מנת לחנכם, מותרת מסיבה נוספת, על פי המבואר במסכת בבא קמא [2] כח, א) בנדון היתר הכאת עבד שמעוניין להמשיך ולחיות עם שפחה "לאפרושי מאיסורא". וכן מבואר בדברי תרומת הדשן [3] שהתיר לבעל להכות את אשתו ששיללה וביזתה את הוריה, כדי "לאפרושי מאיסורא", ודינים אלו נפסקו בשו"ע והרמ"א [3] חו"מ סימן תכא סע' יג). ולפי זה נראה שהכאת בנים או תלמידים על מנת לחנכם מותרת, מאחר ובדרך כלל מטרת הכאת הבנים או התלמידים היא להפרישם מאיסור בהווה או בעתיד.

איסור הכאה העלולה לגרום לבן להכות בחזרה או לקלל את אביו

ד. במסכת מועד קטן [2] מובא כי שפחתו של רבי ראתה "לההוא גברא דהוה מחי [מכה] לבנו גדול, אמרה ליהוי ההוא גברא בשמתא [בנידוי], דקעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. דתניא, ולפני עור לא תתן מכשול, במכה לבנו גדול הכתוב מדבר". ופירש רש"י: "דכיון דגדול הוא, שמא מבעט באביו, והוה ליה איהו מכשילו".

מבואר איפוא, כי אב המכה את בנו הגדול עובר על איסור "לפני עור לא תתן מכשול", כי הוא מניח מכשול לפני הבן, היות וכתוצאה מההכאה, הבן עלול להכות בחזרה את אביו. אמנם הריטב"א שם [2] כתב שאסור להכות גם בנים קטנים כאשר קיים חשש, שכתוצאה מההכאה, יכו או יתריסו בחזרה כנגד אביהם.

להלכה פסק בשו"ע [4] יו"ד סי' רמ סע' כ) "המכה לבנו גדול, היו מנדין אותו, שהרי עובר על לפני עור לא תתן מכשול". והרמ"א כתב, שאין הכוונה ל"גדול" בן י"ג שנים, אלא: "ולא מקרי גדול לדבר זה, רק אחר כ"ב שנה או כ"ד שנה".

הגבלות נוספות בהיתר להכות בנים או תלמידים כדי לחנכם

ה. בספרי רבותינו מצאנו הגבלות נוספות להיתר להכות לשם חינוך.

ידיעה ברורה ולא בחשד בעלמא - בשו"ת אגרות משה [7] יו"ד ח"ב סימן קג) כתב שניתנה לאב ולרב נאמנות לסמוך על שיקול דעתם "אבל עכ"פ הידיעה לו צריך שתהיה ברורה ולא בחשדים בעלמא. וכשיודע בבירור ויראה שיש צורך לענשו, רשאי לענשו בישוב הדעת ולא בכעס ורוגזה".

אסור להכות מתוך כעס - בקובץ בית הלל [8] הובאו דברי כ"ק האדמו"ר רבי שלום נח ברזובסקי מסלונים: "הכלל הוא שאסור להכות מתוך כעס, כי כעס מקורו מהסטרא אחרא, וכשם שמצוה גוררת מצוה כך עבירה גוררת עבירה, ואם כועס ובא להשקיט כעסו על התלמיד, הרי זה מעשה רע שלא יכול לצאת דבר טוב". וכן נקט האגרות משה [7] בסוף דבריו דלעיל: "וכשיודע בבירור ויראה שיש צורך לענשו, רשאי לענשו בישוב הדעת ולא בכעס ורוגזה".

הכאה מעט מעט - על כמבואר בדברי הגר"א בפירושו לפסוק במשלי [1] יט, יח-יט) "יַסֵּר בִּנְךָ כִּי יֵשׁ תִּקְוָה וְאֶל הֲמִיתוֹ אַל תִּשָּׂא נַפְשֶׁךָ, גְּדָל חֵמָה נֹשֵׂא עֹנֶשׁ כִּי אִם תַּצִּיל וְעוֹד תּוֹסִף", וז"ל: "ואחר כך תוסיף עוד להכותו מעט מעט, ותדריכהו כן בנתיב האמת וכשרון המעשה, אך לא הרבה בפעם אחת, אלא מעט מעט לפי דרכו תדריכהו".

הכאה רק מתוך מסגרת חינוכית שלמה - רבי שלמה וולבה כתב בקונטרס אוהל יעק ולאה [4] כי "נתינת עונש, האמצעי הקל והמהיר, לכאורה, בחינוך, הרי בהדרכת התורה, הוא מעבודות הקשות שבמקדש. רק בתוך מסגרת חינוכית שלמה, של קשר ואהבה יש לתקיפות כח בונה בעת הצורך".

להכות פעם בהרבה זמן כדי לא לאבד ערך החינוך שבמכה - כמבואר בדברי רבי חיים קנייבסקי בספרו אורחות יושר [6] וכמובא בשמו בספר דרך שיחה [6] "לפעמים צריך להכות, והחוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ. מתי שהילד עושה עוולה גדולה, בודאי שצריך להכותו. אלא שעל האב להתנהג בתבונה ובדעת, להכותו פעם אחת בהרבה זמן, כי כאשר יכהו בכל יום נאבד כל הערך של הענין".

רק במה שנוגע לעצם הלימוד - בשו"ת תשובות והנהגות [8] כתב "יסוד בחינוך, שאם הילד רק אינו שומע לרבו או שאינו משתדל להבין, לא יכה אותו במקל. אבל אם מבין, רק רואים שהולך בדרך רע ח"ו ועלול להשפיע על כל דרכו, שרואים שהוא בעל תאוה וכדומה ודבוק בה, אזי הותר גם להכותו. ועיקר דברי חז"ל שמזהירים לא להכותו היינו במה שנוגע לעצם הלימוד כשאינו שומע או שאינו חוזר על תלמודו, ולא כשהוא רע או מפריע".

וראה גם בשו"ת אגרות משה [7] יו"ד ח"ב סימן קג) במה שכתב כי הרב רשאי להכות את התלמיד, גם כשעל פי שיקול דעתו, התלמיד מתעצל בלימודו לפי כשרונותיו.

•   •   •

מנהג המחנכים בזמנינו לא להכות תלמידים

ו. כפי שהזכרנו בפתיחה, כיום כמעט בכל בתי הספר ותלמודי התורה לא מכים את התלמידים, ולכאורה הדברים עומדים בניגוד להלכה המפורשת בגמרא ובשו"ע שיש מצוה להכות בנים ותלמידים כדי לחנכם, ועל מה סמכו איפוא, כאשר שינו את הנהגת החינוך בדורות האחרונים.

ואמנם הרב דסלר כתב בספרו מכתב מאליהו [5] דברים נוקבים וחריפים אודות טעויותיהם של ה"חוקרים החדשים" בהשקפה והדרכה למנוע באופן מוחלט את הכאה לשם חינוך, וכתב בשם הספרים הקדושים "כי אם הבן שומע להוריו, ראוי למצוא עלילה למען הכותו על כל פנים קצת", עי"ש בדבריו.

לעומתו, רבי יחיאל יעקב ויינברג כתב בשרידי אש [5] כי "יש להניע מאמצעי כפיה בנוגע לבן הסוטה מהדרך הכבושה. שלאו דווקא מכה ביד אלא כל אמצעי כפיה בכוח עלול להביא לידי תוצאות הפוכות מהרצוי. וכבר הוכיחו הפדגוגים המודרנים, שהכפיה או ביצוע רצון בכוח מעורר בנער בגיל מבוגר עקשנות יתר ונטיה למרידה".

למעשה נאמרו הסברים נוספים מדוע ראוי למעט בהכאה בזמנינו:

בדורנו ההכאה עלולה להביא יותר נזק מתועלת - ראה בדברי הרב שלמה וולבה המובאים ברץ כצבי [9] ובקובץ בשבילי הרפואה [4] במה שכתב: "אין להכות ילדים. הבקי בתנ"ך אולי ישאל אותי, כיצד אני מקיים את הוראתו של שלמה המלך בספר משלי - חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ. ואף אני אשיב לו בדברי הנביא זכריה - וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת, לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים. הרי ישנו מקל נועם, לשבח ילד עבור דבר טוב שעשה, חיוך או מלה טובה - גם זהו מקל, המדרבן להמשיך בהתנהגות טובה. בדורנו, מקל זה יעיל יותר מאשר מקל חובלים".

וראה עוד בהסבר שבט הלוי  [5] "האם הדורות השתנו וכאילו הפסוק חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ לא נאמר בזמנינו".

מחשש שהבן או התלמיד יתריסו נגד האב או הרב בדיבור או במעשה - על פי דברי הריטב"א במועד קטן [2], כתב להלכה בילקוט יוסף [6] שאסור להכות גם בנים קטנים כאשר קיים חשש, שכתוצאה מההכאה, יכו או יתריסו בחזרה כנגד אביהם. ויתכן כי בשל כך, הורים ומחנכים רבים נמנעים מלהכות בזמנינו, מחשש שהבן או התלמיד יתריסו נגד האב או הרב בדיבור או במעשה - ובכך יעברו האב או הרב על איסור "לפני עור לא תתן מכשול".

בכל דור משתנים האופנים כיצד ללמד תורה - רץ כצבי [9].

•   •   •

האיסור לאיים על תינוק שיכנו לאחר זמן

ז. במסכת אבל רבתי [1] מובא מעשה נורא על תינוק שאביו איים עליו - "הראה לו באוזנו", ומחמת הפחד התינוק איבד עצמו לדעת "ומכאן אמרו חכמים, אל יראה אדם לתינוק באוזנו, אלא מלקהו מייד, או ישתוק ולא יאמר לו כלום". ומדרש זה הובא להלכה בקיצור שלחן ערוך [4]. וראה באגרות משה [7] יו"ד ח"ד סימן ל אות ג) שהרחיב את היריעה בביאור הדברים - מי נחשב "תינוק" לענין זה, ומה הם האופנים שמותר לאיים על תינוק בעונש.

חינוך אינו מקצוע אלא שליחות - דברי האדמו"ר הנתיבות  שלום מסלונים המובאים בקובץ בית הלל [8].

בענין ר' חיים מבריסק

אבקש אם אפשר להסביר את שני צדדי החקירה בדברי ר' חיים. לצערי לא הבנתי.

אם אפשר להביא נפק"מ זה יקל עלי. (פעם דנתי עם עצמי האם תחרויות איגרוף שהן הכאה מחד, אך לא דרך ניציון (כוונה זדון של הכאה) מותרים לפי הרמב"ם או לא) אך לכאורה זה לא מתאים כאן כי אין פה צד של חינוך. ולכן אשמח להבהרת דברי ר' חיים.

תודה.

עגלת קניות

Your Cart7
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 235.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס