שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

הלווית המת

תקציר השיעור

א. הלווית המת היא אחת מהמצוות "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא", וצ"ע בבירור גדרי המצוה, מדברי הגמרא והפוסקים דלקמן:

• "מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת כשאין עמו כל צרכו" [ובשיעור "כל צרכו" נאמרו חילוקי דינים, ו"מאן דקרי ומתני לית ליה שיעורא"].

• "אמר רב, מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה", אך כשיש "חבורתא" ["חברא קדישא" המטפלת בקבורה] אין חיוב ביטול מלאכה.

• "הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש". וכתבו הפוסקים שילווהו לפחות ארבע אמות.

• כתב הרמב"ן על פי דברי הירושלמי, שאפילו במקום שאין צריך ללוותו צריך לכל הפחות לעמוד בפניו.

ודנו הפוסקים להלכה ולמעשה מתי חייב להשתתף בהלוויה, וכן מהו שיעור הלוויה - ארבע אמות או עד מקום קבורתו [ועל מה סומכים כאשר לא יוצאים להשתתף בהלווית "מאן דקרי ומתני דלית ליה שיעורא"].

ב. נוסע ברכב או באוטובוס והלוויה עוברת לפניו, האם חייב לעצור ולהצטרף. ג. נמצא בביתו ורואה מהחלון הלוויה, כיצד ינהג.

ד. מתי רשאי לפרוש מהלוויה - כאשר אינו רואה את המיטה או את המלווים.

ה. בשו"ע נפסק: "תינוקות של בית רבן אין מתבטלים כלל" [להלווית המת], ודנו הפוסקים האם מותר לבטלם להשתתף בהלווית גדולי ישראל או תומכי תורה.

ו. השתתפות נשים בהלוויה וכניסתן לבית קברות.

ז. השתתפות בהלוויה של נכרים.

ח. הלכות ומנהגים בשעת הלוויה: המצוה לשאת את המת במיטה • אמירת פסוקים ומזמורי תהלים בשעת ההלוויה • שאילת שלום ולחיצת יד לשלום בהלוויה • מנהג ירושלים שלא יצא זרעו אחריו • מדיני בית הקברות.

 

א. הלווית המת היא אחת מהמצוות "שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא" [1], ובמסכת כתובות [1] עב, א) אמרו: "דלואי ילווניה" - המלווה את המת,יזכה שילווהו לאחר פטירתו [וכתב הרמב"ם [2] הלכות אבל פי"ד ה"א) שמקיים מצות עשה מדבריהם, והיא "גמילות חסד שבגופו", הנכללת במצות "ואהבת לרעך כמוך"].

ויש לברר את גדרי החיוב ללוות את המת, העולים מסוגיות הגמרא והפוסקים, שהוזכרו בהם דינים אלו, כדלקמן:

• במסכת ברכות [1] אמרו: "הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש חרף עושהו. ואם הלווהו מה שכרו, אמר רב אסי עליו הכתוב אומר מלוה ה' חונן דל". וכתבו הפוסקים [עי"ש בהערה ט] שילווהו לפחות ארבע אמות.

ומבואר בדברי הגמרא, שאם רואה את המת חייב ללוותו ארבע אמות [לפחות]. וכן נפסק בשו"ע [3] סי' שסא סע' ג).

• במסכת כתובות [1] יז, א-ב) אמרו: "מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת כשאין עמו כל צרכו, אבל יש עמו כל צרכו אין מבטלים. וכמה כל צרכו, רב ששת ואיתימא רבי יוחנן אמר נטילתה כנתינתה, מה נתינתה בששים ריבוא אף נטילתה בששים ריבוא. והני מילי למאן דקרי [מקרא] ותני [משנה, אבל לא שנה לתלמידים]. אבל למאן דמתני [מלמד לאחרים] לית ליה שיעורא". וברש"י ותוספות (שם) הובאו דברי השאילתות: "וממילא שמעינן דלמאן דלא קרי ולא תני אין מבטלים [מתלמוד תורה] אם יש לו מתעסקים כדי קבורה בעלמא". והרמב"ן [2] הביא דעת הסוברים שהמבואר בגמרא הוא היתר להתבטל מלימוד להלוויה, וחלק עליהם וכתב שחובה להתבטל באופנים שנתבארו בגמרא [ועוד הביא שם מחלוקת הבה"ג ורב נטרונאי, אם צריך להתבטל מלימודו להלווית מאן דלא קרי שאין עשרה שילווהו].

ונראה מדברי הגמרא כי מי שלמד מקרא ומשנה,  וכל שכן מי שלימד אחרים, חייב להשתתף בלוויה גם אם יש למת "כל צורכו", כל עוד אין שישים ריבוא בהלוויה [ומי שמלמד לאחרים אין לו שיעור]. וכדברי הריטב"א [2] בשם הסמ"ג "דעכשיו על כל אדם מישראל מבטלים מן הסתם, שכולם מלאים מצות כרימון, ואין לך כל אחד מישראל שאינו במקרא ובמשנה. ולאשה בעשרה סגי לה". דברי הסוגיא במסכת כתובות נפסקו בשו"ע והרמ"א [3] סי' שסא סע' א).

ואמנם תמהו הפוסקים, על מה סומכים העולם שלא יוצאים להשתתף בהלווית "מאן דקרי ותני", ויבואר להלן.

• עוד מבואר במסכת מועד קטן [1] "אמר רב, מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה", אך כשיש "חבורתא" ["חברא קדישא" המטפלת בקבורה] אין חיוב ביטול מלאכה. אולם כתבו התוספות בכתובות [1] יז, א ד"ה להוצאת) "דהיינו שלא בשעת הוצאת המת, אבל בשעת ההוצאה כולם צריכים לבוא". וכן נפסק בשו"ע [3] סי' שמג סע' א, וסי' שסא סע' ב).

• כתב הרמב"ן [2] על פי דברי הירושלמי, שאפילו במקום שאין צריך ללוותו צריך לכל הפחות לעמוד בפניו. וכן נפסק בשו"ע [3] סי' שסא סע' ד). וביאר הט"ז (הובא בבאר היטב שם ס"ק ג) "מפני העוסקים עמו שהם גומלי חסדים, אע"פ שאין המת ת"ח. ומכאן יש ללמוד דבכל דבר מצוה שאדם הולך ומתעסק בה, יש לעמוד לפניו".

ב. עד כאן הובאו דברי הגמרא והשו"ע בנדון החיוב להשתתף בהלוויה. רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי [ראש ישיבת עץ חיים בירושלים] הרחיב את היריעה בבירור ההלכה למעשה בדינים אלו, בספרו גשר החיים [6]-[7] - מתי חייב להשתתף בהלוויה, וכן מהו שיעור הלוויה - ארבע אמות או עד מקום קבורתו [ראה בדבריו [7] הערה 3) "דינים הללו וסיכומם עלו לי ביגיעה רבה", מתוך הבירור המקיף שערך בנושא זה בחלק ב' של ספרו [6]], ונביא את דבריו:

והנה בראש ובראשונה, המובן הפשוט של דברי הגמרא בברכות [1] "הרואה את המת ואינו מלווהו", אינו אותו דין הנאמר במסכת כתובות [1] "מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת", שנאמר שצריך ללוותו עד הקבורה, ואילו בדין "הרואה" חייב ללוות רק ד' אמות". ואם כן לכאורה דין "הרואה את המת" הוא "כשיש למת כל צרכו", שאינו חייב להתעסק עמו אלא רק ללוותו ד' אמות. ואם כך יש לתמוה על מה נאמרו דברי הירושלמי והרמב"ן "במקום שאין צריך ללוותו חייב לעמוד מפניו", הרי אפילו כשיש למת כל צורכו חייב ללוותו ד' אמות ולא רק לעמוד לפניו.

ומאידך, כתב הגרי"מ טיקוצ'ינסקי, כי בדברי הרמב"ן והבית יוסף מפורש כי בגמרא בברכות [1] "הרואה את המת" מדובר שאין לו כל צורכו. ולפי זה ההלכה "במקום שאין צריך ללוותו חייב לעמוד מפניו", נאמרה כשיש למת כל צורכו, שאין חייב אלא לעמוד לפניו. ברם לפי הבנה זו יש לתמוה, איך יצוייר דין "הרואה את המת" שחייב ללוותו ד' אמות [לפחות]. ממה נפשך, אם יש לו כל צרכו חייב רק לעמוד מפניו ולא ללוותו כלל, ואם אין לו כל צורכו, הרי צריך ללוותו עד סוף קבורתו.

ג. ומחמת תמיהות חמורות אלו, סלל הגרי"מ את דרכו בסוגיא, וקבע שיש לחלק בין מה שנוגע לביטול מלאכה ותורה, לבין זמן שאינו עוסק בתורה או במלאכה ורואה הלוויה. ויש לומר כי דברי הגמרא בברכות [1] "הרואה את המת", אינם מענין ביטול מלאכה, ואילו בגמרא בכתובות [1] בדין הוצאת המת מדובר בביטול תורה ומלאכה.

   ועל פי זה יצאו מהסוגיא שלושה דינים מיוחדים:

[א] ביטול תורה ומלאכה להוצאת המת נאמר - דווקא כשאין לו כל צורכו.

[ב] הרואה את המת אמור בסתמא, ואף כשיש למת כל צורכו, וצריך ללוותו ד' אמות, כשאינו לומד תורה או עוסק במלאכה. ודין זה רק כאשר "רואה" את הלוויה.

[ג] כשיש למת כל צורכו, והוא עסוק בתורה או במלאכה, אינו צריך אלא לעמוד בפניו בלבד.

   ולמעשה סיכם הגשר החיים [7] סע' ד-ח ובהערה 3) את הדינים בזה:

[א] מאן דלא קרי, וידוע שאין למת כל צורכו - אזי כשיש חברא קדישא, אין צריך להתבטל מתורה ומלאכה כלל. אך כשאין ח"ק, חייב להתבטל ממלאכה ואפילו מתורה, ולהתעסק בכל צרכי המת וללוותו [וראה להלן בסמוך אות ה].

[ב] מאן דקרי ותני, ומכל שכן למאן דמתני לאחרים, ואין ידוע אם יש למת כל צורכו - כאשר יש חברא קדישא המטפלים במת, חייב להתבטל מתלמוד תורה וכל שכן ממלאכה רק בשעת הוצאת המת.

[ג] וכאשר ידוע שיש למת כל צורכו [כגון איש פשוט שיש עשרה אנשים בהלוויה] - אם אינו עוסק בתורה או במלאכה, אזי רק כאשר רואה את ההלוויה חייב ללוות ד' אמות [לפחות].

[ד] ובאופן הנ"ל כאשר לומד תורה או עוסק במלאכה - אינו חייב ללוותו אלא כשרואה את לווית המת עומד בפניו.

[ה] במקום שאין למת כל צרכו, נחלקו הפוסקים האם צריך ללוותו עד קברו או די בליווי של ד' אמות - הפתחי תשובה [3] סי' שמג ס"ק ב) הביא מדברי שו"ת יד אליהו, שחייב ללוותו עד קברו, אולם הנצי"ב בספרו העמק שאלה [הובא בשו"ת שלמת חיים [8] סימן קכט-קל, ועי"ש במה שדן בדבריו] כתב כי די בליווי של ד' אמות אמות. וראה בחזון עובדיה [10] סע' א) שהביא את שתי הדעות והכריע להקל בזה, ובפרט כדי שלא להתבטל מלימוד תורה.

ד. אמנם עדיין נשאר לברר, על מה סומכים העולם שלא יוצאים להשתתף בהלווית "מאן דקרי", אשר כל עוד אין שישים ריבוא בהלוויה הרי זה נחשב שאין למת "כל צורכו", ובפרט לפי דברי הרמ"א [3] סי' שסא ס"א) שפסק להלכה את דברי הריטב"א [2] "דעכשיו מן הסתם מבטלים שאין לך כך אחד מישראל בזמן הזה שאינו במקרא או במשנה".

והחפץ חיים כתב בספרו אהבת חסד [4] בהערה) כי החיוב להתבטל מלימודו להשתתף בהלווית מאן דקרי ותני אפילו שיש הרבה אנשים "היינו דווקא ללוויה לחוד, ומשום דכבוד התורה מתרבה על ידי זה. מה שאין כן בקבורה, אפשר דאין הכבוד מתרבה על ידי זה, ודי במיעוט אנשים, כמו למאן דלא קרי ותני. ואפשר דמשום זה נוהגים איזה אנשים שאין נזהרים מללוות עד הקבורה, אפילו למאן דקרי ותני, וצ"ע לדינא" [ומסיים שם: "ועל כל פנים יזהרו שילווהו עשרה אנשים עד הקבר, וימתינו עד שיקברוהו"]. על כל פנים, החפץ חיים עדיין לא העלה מזור לתמיהה, מדוע העולם לא נוהגים להתבטל מלימודם ומלאכתם להשתתף בהלווית "מאן דקרי".

האדמו"ר המנחת אלעזר ממונקאטש [5] האריך בתמיהה זו וכתב: "בעיירות הגדולות שדרים מאות ואלפים יהודים נפשות ישראל, והנה יארע ל"ע בכל יום ויום [שיש הלוויה], אם כן אסור לכל ת"ח ללמוד בשעת הוצאתו ומחוייב ללוותו, דהא אין לו כל צרכו דאין שם ששים ריבוא, ונמצא הת"ח יתבטלו ממש כל ימיהם מתורה. ופשיטא שלא נהגו העולם כן, דאם כן תורה מה תהא עליה, אך עדיין אינו מתיישב כלל טעם ההיתר שנהגו בזה, דאיך נעקור דין המפורש בגמרא". זאת ועוד, המנחת אלעזר הביא את דברי היד אליהו הנ"ל, שכאשר אין למת כל צורכו, חייב ללוותו עד קברו. ולפי זה, גם בהלווית מאן דקרי ותני, כשאין ששים ריבוא והרי זה כאילו אין למת כל צורכו, יצטרך ללוותו עד קברו. ובתשובה אחרת [5] ח"ד סימן ב) הביא מעשה רב מהגאון השואל ומשיב, שנסע בעגלה וכשראה הלוויה ושאל מי הנפטר, ואמרו לו שהוא מלמד תינוקות, ירד מהעגלה וליווהו עד לקברו, ואף שהיה במרחק גדול מאד מחוץ לעיר [אמנם בדין זה כבר הובאו לעיל דברי הפוסקים שנקטו להלכה שגם כשאין לו כל צרכו די בליווי של ד' אמות].

המנחת אלעזר לא תירץ את תמיהתו, ורק לימד זכות על בעלי האומנויות והסוחרים שאינם מתבטלים ממלאכתם "מחמת גודל המיסים, וקשים מזונותיו של אדם ובפרט בזמן הזה", ולמעשה מצינו כמה הסברים למנהג העולם:

• בחזון עובדיה [10] סע' א) ובספר הלכות אבלות [13] סע' יב) מאת רבי יצחק אושינסקי, דיין בית הדין הרבני בחיפה) הובאו דברי בשם השאילתות, שהחיוב להתבטל מתלמודו ומלאכתו לההשתתף בלוויה הוא רק כשרואה שמוציאים את המת. ובחזון עובדיה הביא את דברי השאילת דוד שכתב כי "גדול כח המנהג [שלא מתבטלים מלימוד ומלאכה], והנח להם לישראל, אם אינם נביאים, בני נביאים הם", ופוק חזי מאי עמא דבר.

• בספר הליכות שלמה [8] לימד זכות, משום שאין מדייקים לעשות את ההלוויה בזמן, ואין אנו יודעים לכוון הזמן בדיוק. ועי"ש שהביא ששאלו את הגר"מ פיינשטיין שאלה זו, ואמר הגר"מ "שאלה קשה היא, ואין לי בזה דבר ברור", והוסיף שלכן הוא משתמט ככל האפשר להבחין בהלוויית המת".

• הגר"א וייס [5] נקט שהחיוב להתבטל מתורה ומלאכה להשתתף בלוויה היה רק בימים עברו שהיו גרים "בכפרים ובעיירות ללא אמצעי תחבורה ותקשורת, ומתוקף המציאות היה מוטל על יושבי העיירות והשכונות לתת כבוד לשכיניהם ויושבי שכונותיהם בימי צער כבימי שמחה, ומשום כך היתה עליהם חובה להשתתף בלויות המת והכנסת כלה מזמן לזמן. לא כן בזמנינו שכל אחד שומע ויודע על לויות רבות וחתונות רבות בכל יום ובכל לילה ואנשים באים ממרחקים להשתתף באלה וגם באלה, שוב אין כל חובה להשתתף אלא אם כן יודע שאין להם כל צרכן".

ה. מדיני ההלוויה

• נוסע ברכב או באוטובוס והלוויה עוברת לפניו, האם חייב לעצור ולהצטרף - בגשר החיים [7] סע' ט) כתב שרצוי להדר ולקום בתוך הרכב. ובספר הליכות שלמה [8] הובא כי הגרש"ז אויערבך היה מעורר שאם נמצא באמצע נסיעה ורואה שמלווים את המת "חייב ללוות את המת, ואם נעצר הנהג או פונה למקום אחר, חייב הנוסע לרדת מהמכונית וללוות את המת". ובחזון עובדיה [11] כבת שאם נמצא באוטובוס ואינו יכול לרדת "יעמוד על עומדו כל זמן שהוא רואה את מיטת המת", ואם נוהג ברכב ואינו יכול לעצור יאמר "לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך בקץ הימין".

• נמצא בביתו ורואה מהחלון הלוויה - כתב בחזון עובדיה [11] שאם רואה שלא יוכל לרדת מביתו ללוות את המת, ילך בביתו ד' אמות ויאמר ליד החלון "לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך בקץ הימין".

• שאילת שלום ולחיצת יד לשלום בהלוויה - בשו"ע [3] סי' שמג סע' ב) נפסק: "בכפר קטן אין שואלין שלום זה לזה כשהמת בעיר", וכתב הרמ"א: "וכל שכן שאין שואלים בשלום כשיש מת על בית הקברות, אבל כשאין מת שם שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר". ובגשר החיים [8] סע' טז) כתב שאין שואלים בשלום גם בשעת מסע הלוויה, ובשו"ת תשובות והנהגות [12] סע' טו) כתב שראוי לאסור לחיצת יד לשלום בהלוויה.

• מתי רשאי לפרוש מהלוויה - כאשר אינו רואה את המיטה או את המלווים, ראה בחזון עובדיה [11] ובתשובות והנהגות [12] סע' יד) כתב שתלוי אם המת אינו ת"ח לא יבטל מתורתו להמתין. ובהלכות אבלות [13] סע' יח).

השתתפות תשב"ר בהלוויה

ו. בשו"ע נפסק: "תינוקות של בית רבן אין מתבטלים כלל" [להלווית המת], וכתבו הפוסקים שלמעשה נהגו להתיר לבטלם להשתתף בהלווית גדולי ישראל או תומכי תורה, כי "ביטולה זהו קיומה", יעו' בדברי הגרי"ח זוננפלד [רבה של ירושלים] בשו"ת שלמת חיים [8] סימן קכז), ובגשר החיים [8] סע' יד), ובחזון עובדיה [11] סע' ח).

השתתפות נשים בהלוויה וכניסתן לבית קברות

ז. במסכת סנהדרין [2] מובא: "מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה, יוצאות. לפני המיטה, יוצאות" [וכתבו התוספות (שם) "דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור"]. אמנם להלכה פסק בשו"ע [4] כדברי הזוהר: "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המיטה". וראה סיכום הדינים והמנהגים בגשר החיים [8] סע' טו) וברץ כצבי [9].

השתתפות בהלוויה של נכרים

ח. בשו"ע [4] סי' שסז סע' א) נפסק: "קוברים מתי עכו"ם ומנחמים אבליהם מפני דרכי שלום". ובבאר הגולה (שם) הביא מדברי הבית יוסף בשם הכלבו "שחייב גם כם ללוות את העכו"ם אם הוא מפני דרכי שלום או בעכו"ם חסיד, כדקיימא לן חסידים עכו"ם יש להם חלק לעולם הבא". וראה במש"כ בחזון עובדיה [11] סע' יג ושם בהערה יא) "אע"פ שמרן השמיט דין זה בשו"ע, מ"מ הלכה היא כי כמה דינים מוסכמים לא כתב מרן בשו"ע וסמך ע"ד בבית יוסף".

•   •   •

ט. הלכות ומנהגים בשעת הלוויה

• המצוה לשאת את המת במיטה - ראה בשו"ת שבט הקהתי [8] ובתשובות והנהגות [12] סע' ח).

• אמירת פסוקים ומזמורי תהלים בשעת ההלוויה - גשר החיים [8] סע' יז), ובהלכות אבלות [13] סע' טו-יז).

• מנהג ירושלים שלא יצא זרעו אחריו ומדיני בית הקברות - הלכות אבלות [13] סע' ט; סע' מ).

עגלת קניות

Your Cart9
  • x 2 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
סה"כ: 330.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס