שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

הצלת נפש בנפש

תקציר השיעור

א. בג" עבירות יהרג ואל יעבור, ושפיכות דמים סברא הוא שאין לרצוח אחר כדי להציל נפשו "דמאי חזית דדמא דידך סמוק טפי".

ב. "רודף" אחר חברו להרגו ניתן להציל הנרדף בנפשו של הרודף, מדין חובת הצלת חברו הנלמדת מהכתובים "לא תעמוד על דם רעך", "והשבות לו".

ג. עובר המסכן את אמו נהרג כל עוד לא יצא לאויר העולם, אך משיצא ראשו "אין דוחין נפש מפני נפש".

ד. עכו"ם שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם אחד מהם, אלא אם כן ייחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני. ויש אומרים שאפילו בכה"ג אין למוסרו אלא אם כן חייב מיתה כשבע בן בכרי.

ה. חידושו של החזון איש בדין הרואה חץ הולך להרוג אנשים רבים ויכול להטותו לצד אחר ויהרוג רק אחד שבצד האחר. 

ומדבריו נפקא מינה לנדונים הבאים:  

ו. בית שקרס תחתיו ובפעולות ההצלה צריך להרוג חלק מהלכודים על מנת להציל אחרים.

ז. אדם שנורה לעברו חץ, האם רשאי להתכופף ועל ידי זה יהרג חברו.

ח. תינוק בוכה במחבוא ומְסַכן את כל הנמצאים שם.

ט. ניתוק מכשיר רפואי מאדם אחד כדי להשתמש בו לצורך חולים רבים.

י. חיסול מחבל מתאבד שיגרום להרג מעטים ועל ידי זה ינצלו רבים.

יא. הפלת מטוס כשחוטפים רוצים לפוצץ אותו על בנין גבוה.

יב. הסגרת יהודים למאסר נכרים.

 

איסור רציחה [שפיכות דמים] הוא בכלל האיסורים עליהם נאמר "יהרג ואל יעבור". מאידך מחוייב כל יהודי להציל את חברו מסכנה כפי שנלמד מהפסוק "לא תעמוד אל דם רעך", ומהפסוק "והשבות לו".

בשיעור זה נעסוק בשאלות קשות המתעוררות במצב ששני חובות אלו מתנגשות זו בזו - כאשר קיים מצב שבו הצלת רבים באה על חשבון הריגת יחיד, והשאלה האם הדבר מותר משום חובת ההצלה, או אסור משום איסור רציחה.

 

א. במסכת סנהדרין (עד, א; [1]) "נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ועבודת כוכבים שיהרג ואל יעבור". ובטעם הדבר מפורש בסוגיא כי דין "יהרג ואל יעבור" בשפיכות דמים [שאין לרצוח אחר כדי להציל נפשו] נלמד מסברא "דמאי חזית דדמא דידך סמוק טפי, דלמא דמא דההוא גברא סומק טפי" [עי"ש ברש"י ביאור הסברא].

עוד מפורש בגמרא בסנהדרין (עג, א; [1]) "הרודף אחר חברו להורגו, ניתן להציל הנרדף בנפשו של הרודף" - מדין חובת הצלת חברו הנלמדת מהכתובים 'לא תעמוד על דם רעך', 'והשבות לו'.

סוגיות אלו נפסקו להלכה: דין יהרג ואל יעבור ברמב"ם [3] וכן בשו"ע [יו"ד סי' קנז סע' א - לא מצולם בדפי המקורות]. וחובת ההצלה נפסקה בשו"ע (חו"מ סי' תכו; [3]).

 

ב. כאמור, יש לדון כיצד יש לנהוג במצב שבו חובת ההצלה מתנגשת עם איסור רציחה. ולמעשה נדון זה מפורש בדברי התוספתא [2] "סיעה של בני אדם שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו אנו הורגים את כולם, יהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי, יתנוהו להם ואל יהרגו".  ביאור הדברים: התוספתא רומזת למסופר בספר שמואל [3] על שבע בן בכרי שמרד במלך דוד, ולכן היה חייב מיתה. יואב צר על אבל בית מעכה, העיר שאליה נמלט שבע בן בכרי, ודרש להסגירו, ובעצת אשה אחת [עי' ברש"י שם פסוק יט ע"פ הילקוט שמעוני - שהיתה זו סרח בת אשר שהאריכה ימים עד אז!] הרגוהו בני העיר והשליכו את ראשו אל יואב, ובכך נצלו כולם.

מפורש איפוא, שאם עומדים רבים בפני סיכון שיהרגו כולם אם לא ימסרו אדם יחיד, אף על פי כןאין למסור אפילו אדם אחד לשם הצלת הרבים [ואם אסור למסור אדם יחיד לשם הצלת הרבים, מכל שכן שאסור להרוג בידים את היחיד למען הרבים]. אמנם לדברי התוספתא יש אופן שבו מותר, ואולי אף חובה, לגרום למיתתו של האחד בשביל הצלת הרבים - "אם יחדוהו להם, כגון שיחדו לשבע בן בכרי - יתנו להן, ואל יהרגו כולן".

 

ג. בתלמוד הירושלמי [2] נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם הדין שייחדוהו כשבע בן בכרי, הוא דווקא כשהאיש היה חייב מיתה בלאו הכי. לדעת ר' יוחנן, מותר למסור את היחיד, אם ייחדוהו, גם אם אינו חייב מיתה, כדי להציל את הסיעה כולה. ואילו לפי ריש לקיש רק אדם שבלאו הכי חייב מיתה אין איסור למסרו להריגה.

להלכה במחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש, נחלקו הפוסקים כמי להכריע. הרמב"ם (יסודי התורה פ"ה ה"ה; [4]) פסק כדעת ריש לקיש. אולם כבר תמהו עליו [כסף משנה שם [4] ט"ז [3] ועוד] מדוע פסק כריש לקיש, בניגוד לכלל המקובל [עי' יבמות לו, א] שבמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש, הלכה כר' יוחנן. ולמעשה הביא הרמ"א בשו"ע [3] את שתי הדעות.

הדעה הרווחת בין האחרונים [ט"ז [3] והביא שכן פסק חמיו הב"ח] להכריע כדעה השניה שהביא הרמ"א, דהיינו דעת ריש לקיש, ושבו והזכירו להלכה את דברי הרמב"ם "ומכל מקום אין מורין כן לכתחילה", וכתב הש"ך [3] "שצריך לחזור תחילה על כל צדדי הצדדים קודם שימסרוהו".

לעומתם, הגר"א בביאורו ליורה דעה [3] הניח את פסק הרמב"ם כריש לקיש ב"צריך עיון". וגם נראה שדעת החזון איש [4] נוטה להכריע שלא כריש לקיש.

[פרט נוסף בנדון זה, ראה בסוגיא בסנהדרין (עב, ב; [2]) שעובר המסכן את אמו נהרג כל עוד לא יצא לאויר העולם, אך משיצא ראשו 'אין דוחין נפש מפני נפש'. ושאלה הגמרא מדוע אין להורגו מדין 'רודף', ותירצה שאני 'רודף' כי "משמיא קא רדפו ליה". כלומר הסיכון שהעובר גורם לאמו הוא פעולה טבעית שנגרמה מהשמים ולכן אין לו דין 'רודף'. וברש"י שם כתב על דברי הגמרא שאם יצא רוב העובר "אין דוחין נפש מפני נפש" - "ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי דדחו נפש מפני נפש. [א] התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן. [ב] אי נמי משום דמורד במלכות הוה, והכי מפרש לה בתוספתא". ולקמן נדון בענין זה].

 

ד. בשאלות אלו של הקרבת היחיד למען הרבים, אבן יסוד בדברי פוסקי זמנינו היא שיטת החזון איש [4] בענין חץ שעומד לפגוע ברבים - האם מותר להטותו באופן שינצלו הרבים [תרגום מעשי של דברי החזון איש בענין  'חץ' למושגים של ימינו הוא: אדם [חייל] רואה רימון יד מתעופף באויר, האם מותר לו להסיט את הרימון ממעופו בכדי שלא יפגע בקבוצת אנשים גדולה, אע"פ שבפעולה זו הוא גורם בידיו לכך שהרימון פוגע באנשים אחרים [או בעצמו]. יש אומרים, שהחזון איש כתב את דבריו לאחר מעשה שהיה, באדם שנסע ברכב ולפתע איבד את הבלמים, והרכב היה אמור להתדרדר ולהרוג קבוצה של אנשים, והנהג שראה זאת, הסיט את ההגה, עלה על המדרכה וכתוצאה מכך הרג אדם אחד. ובא אל החזון איש בשאלה האם עליו לקבל על עצמו תשובה כדין רוצח, או שפעולתו היתה מחוייבת ע"פ הלכה כדי להציל את הרבים].

מדברי החזון איש משתמע, שבאופן מסוים יש להתחשב בעדיפות הרבים על פני היחיד. האופן המסוים הוא בעשיית פעולה שמטבעה היא פעולת הצלה - המותרת כדי שיינצלו על ידה רבים, אף שכתוצאה מכך ייהרגו מועטים. הסברו של ה'חזון איש' לכך הוא, שאופן זה נבדל מההלכה "תנו לנו אחד מכם ונהרגהו", שבה המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, והמסירה עצמה אין בה הצלת אחרים ב"טבע" הפעולה, אלא רק ב"מקרה" היא פעולה מצילה, ולכן אסור למסור יחיד להצלת רבים. לעומת זאת, בפעולה שהיא בעיקרה פעולת הצלה, אלא ש"מקרה" זה תגרום הפעולה להריגתו של האחר, כגון הטיית חץ, סבור ה"חזון איש", שיתכן שיש להשתדל למעט אבדת ישראל ככל האפשר, כלומר להעדיף את הצלת הרבים על פני חיי היחיד.

כלומר, ה"חזון איש" מבחין בין פעולת הריגה שבטבעה היא פעולה אכזרית של הריגה, אלא שבמקרה זה תגרום ההריגה הצלה לרבים, לבין הטיית החץ, שבטבעה היא פעולת הצלה מצד עצמה, שיתכן שיש להתיר להטות את החץ אל עבר היחיד כדי למעט באבדן חיים של הרבים. [דברי החזון איש מחודשים ביותר, שכן יוצא כי מסירה לנוכרים חמורה מהטיית החץ לעברו, ואף שהפעולה הראשונה היא בגדר 'גרמא', ובשניה יש לכאורה משום הריגה בידיים, אלא שלפי החזון איש יש לבחון את הענין בהקשרו הכללי, ומבחינה זו רואים חומרה דווקא במסירת נפש להריגה. וצ"ע].

ברם החזון איש עצמו לא קבע מסמרות בדבריו, ואף העלה אפשרות שאין להטות את החץ, מפני שזו הריגה בידים. החזון איש גם מתבטא בלשון "ואפשר דלא דמי" וכן "אפשר דיש לנו להשתדל", ואף בהמשך דבריו הוא מפקפק בהיתר זה וכותב "מיהו הכא [מכל מקום, כאן; בענין החץ] גרע, דהורג בידיים, ולא מצינו אלא דמוסרין, אבל להרוג בידיים, אפשר דאין הורגין, והא דהרגו שבע בן בכרי, דמורד במלכות היה".

ואמנם בשו"ת ציץ אליעזר [5] דן בדברי החזון איש, ומסקנתו שבמקרים מהסוג שדן בהם החזון איש [חץ או רימון יד המתעופף לכיוון הרבים, בתאונות דרכים] שב ואל תעשה עדיף, עי' בדבריו.

 

* * *

על פי חידושו של החזון איש נפנה לברר את ההלכה בנדונים הבאים:

 

ה. בית שקרס תחתיו ובפעולות ההצלה צריך להרוג חלק מהלכודים על מנת להציל אחרים

במלחמת לבנון הראשונה, התפוצצה מכונית תופת בסמוך לבית הממשל הצבאי של צה"ל בצור, והבית בן חמש הקומות קרס על יושביו. בשעת הפיצוץ שהו בקומות העליונות פחות חיילים מאשר בקומות התחתונות, וכאשר התחילו פעולות החילוץ התברר שכדי לחלץ את החיילים ששהו בקומות התחתונות הלכודים בין ההריסות, צריכים להפעיל כלי הנדסה כבדים, אשר יגרמו למיתת החיילים ששהו בקומות העליונות ונמצאים בין השכבות העליונות של ההריסות. בקיצור, על הפרק עמדה השאלה האם מותר להרוג מעטים כדי להציל את הרבים.

הרב זילברשטיין פסק בענין זה [6], שאם ללא פעולות הצלה ימותו כולם, מותר לעלות עם טרקטור ומנוף להציל, ואע"פ שקרוב לוודאי שיהרוג בידים אנשים, שהרי בלי הצלה כולם ימותו. וצירף לזה גם את שיטת ה"חזון איש" הסובר שאם חץ נופל לעבר קבוצת אנשים מותר להם להטות את החץ לעבר השני שיש בו פחות אנשים, משום שהטיית החץ נחשבת לפעולת הצלה ש"במקרה" כרוכה בהריגה. [והביא שם ראיה מעניינת ממש"כ בעל ה"פני יהושע" בהקדמה לספרו, שנדר להשי"ת ללון בעומק עיון התורה כשנפל תחת מפולת בתים שנהרסו עד לעפר, וניצל בזכות "ורבים אשר המיתו ברמיסתם, יותר מאשר בראשונה, אף דלא הוי סגי בלאו הכי, שכוונתם להציל ולפקוח הגל", עכ"ל. ומלשונו משמע קצת שטוב עשו המצילים - וטעם ההיתר דאם לא נעשה פעולות הצלה ימותו כולם].

ועי' במה שדן בזה בספר משנת פיקוח נפש (סימן מט אות ז; [10].

וראה במה שכתב הרב דיכובסקי במאמרו [7] בעניין עדיפויות בהצלת נפשות, להשיג על דבריו של הרב זילברשטיין. [ראשית כתב, שהכרעת הרב זילברשטיין כי במקרה שימותו כולם אם לא ינקטו בפעולות הצלה, מותר להציל גם אם הדבר כרוך בהרג חלק מהאנשים - הדבר תלוי במחלוקת הפוסקים, ולכן בנושא חמור כזה 'שב ואל תעשה עדיף'. ומלבד זאת, מחלוקת הפוסקים אמורה במקום שמעשה ההריגה הוא בעצמו מעשה הצלה, כגון הריגת העובר שמצילה את האם, ובכגון זה יש מקום להתיר. אולם בנדון שיש שתי פעולות נפרדות - עליית הטרקטור על ההריסות זו רציחה ואחר כך - ומי יודע אם יצליחו - פעולות של הצלה, אין כל ראיה גם מדברי המתירים להתיר בכהאי גוונא].

הרב דיכובסקי מסכם את הנושא - ג' הגדרות בהבחנה בין 'מעשה הריגה' ל'מעשה הצלה':

[א] לדעת 'חזון איש' מעשה טבעי של הצלה, גם אם יש בו מעשה הריגה נחשב למעשה הצלה, ומותר.

[ב] לדעת ה'אמרי בינה' מעשה הנעשה בגוף הדבר המזיק או ההורג נחשב למעשה הריגה או מעשה היזק, בעוד שמעשה הנעשה בדבר צדדי לשם הצלה, אע"פ שגורם להריגה נחשב למעשה הצלה.

[ג] לדעת ה'דמשק אליעזר' כל שהמזיק כבר נמצא, גם אם נעשה מעשה ההצלה בדבר צדדי, נחשב הדבר למעשה הריגה. ורק אם עדיין לא בא המזיק אפשר לראות במעשה צדדי מעשה הצלה.

 

ו. אדם שנורה לעברו חץ, האם רשאי להתכופף ועל ידי זה יהרג חברו

הרב דיכובסקי [7] הביא את דברי ספר 'דמשק אליעזר', שדן בשאלה בשני אנשים עומדים אחד מאחורי השני ובא חץ לכיוון העומד מלפנים, האם מותר לו להטות את עצמו לצדדים ואז יהרוג החץ את חברו העומד מאחור. ופסק כי הדבר פשוט שמותר כי זו הצלה שמציל עצמו. אך לבסוף חזר בו ה'דמשק אליעזר' מדבריו, ופסק כי אסור לאדם להטות את עצמו לאחר שנורה החץ, כי יש בזה מעשה הריגה.

ועי' במה שדן בזה בספר משנת פיקוח נפש (סימן נ אות ח; [11].

 

ז. תינוק בוכה במחבוא ומְסַכן את כל הנמצאים שם

מעשים אלו קרו רח"ל בזמן השואה, ראה מש"כ בשו"ת מגיא ההריגה [8] בסימן א' להצדיק את מי שהרגו התינוקות, ומאידך הצדיק בסימן ג' את הקדושים [אחיו של מחבר הספר] שמסרו נפשם ולא הרגו התינוקות ועל ידי כך כולם נהרגו. וראה במה שהביא בספר משנת פיקוח נפש (סימן מה; [9]) מדברי הפוסקים שדנו בזה.

 

ח. ניתוק מכשיר רפואי מאדם אחד כדי להשתמש בו לצורך חולים רבים

ראה במה שדן בזה בספר משנת פיקוח נפש (סימן מט אות ו; [10] על פי דברי החזון איש.

 

ט. חיסול מחבל מתאבד שיגרום להרג מעטים ועל ידי זה ינצלו רבים

ראה במה שדן בזה בספר משנת פיקוח נפש (סימן מט אות י; [10] על פי דברי החזון איש.

 

י. הפלת מטוס כשחוטפים רוצים לפוצץ אותו על בנין גבוה

ראה במה שדן בזה בספר משנת פיקוח נפש (סימן נ אות א-ב; [10] על פי דברי החזון איש.

 

יא. הסגרת יהודים למאסר נכרים

ראה במה שדן בזה הרב בנימין רבינוביץ-תאומים בקובץ התורני נעם [12] ובמש"כ לדון בדברי החזון איש.

 

 

מעניין לעניין

האם מותר לשדל כמה מאות בחורים חלשים ללכת לצבא כדי לעמוד במיכסה שהקציבה הממשלה, וכך להציל את כל עולם התורה, שהרי לא שייך כאן לומר מאי חזית, האחד, שהרי הם מאיימים עלינו כי במידה ולא נעמוד במכסה יסגרו את כל הישיבות על מסגר ובריח, ועוד שהרי הם מבקשים את הבחורים החלשים שלא יצמחו רבנים וראשי ישיבות ובאופן כזה מותר למסור אותם

עגלת קניות

Your Cart9
  • x 3 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
סה"כ: 360.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס