שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

השמעת קול בשבת (ב)

תקציר השיעור

א. במשנה במסכת ביצה מבואר האיסור לטפח ולספק [להשמיע קול במחיאת כפיים] ולרקוד בשבת וביום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר. וכתבו התוספות כי "דווקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר, שייך היה למגזר. אבל לדידן אין בקיאים לעשות כלי שיר, ולא שייך למגזר". ותמוה היאך ניתן להתיר גזירות חז"ל ללא שבית דין נמנו להתירם, והאם ניתן להסתמך על היתר זה.

ב. ויש לעיין מהי ההגדרה המדוייקת של "ריקוד" שאסרו חז"ל.

ג. עוד מבואר במסכת עירובין שאסור להוליד קול בשבת. ונחלקו בסוגיא והפוסקים - האם אסרו גם הולדת קול שאינה בדרך שיר [כגון להקיש על הדלת].

ד. וצ"ע האם מותר להשתמש בשבת ב"מדפק-דלת" [טבעת הקבועה בדלת לשם השמעת קול] • פתיחת דלת הגורמת לתנועת פעמונים המשמיעים קול.

ה. מחלוקת הפוסקים בנדון שימוש בפעמונים בכתר תורה.

ו. המשנה ברורה התיר לרקוד רק בשמחת תורה משום "כבוד התורה", וצ"ע על מה סמכו חסידים ואנשי מעשה הנוהגים לרקוד ולמחוא כפיים בשבת.

ז. מחיאת כפיים בשבת לצורך שמחת חתן • ריקוד בשבת שבע ברכות.

ח. שימוש ב"קולָן" - כלי המשמיע את הקול הנכון המסייע לחזן בשירתו.

ט. משחקי ילדים המשמיעים קול • בגדי ילדים שתלויים בהם פעמונים.

י. השמעת קול לצורך חולה או להרגעת תינוק.

יא. שריקה בפה • הכאה באצבע צרידה • תיפוף על שלחן בקצב ובדרך שיר.

מחיאת כפיים וריקודים בשבת

א. במשנה במסכת ביצה [1] לו, ב) מבואר האיסור לטפח ולספק [להשמיע קול במחיאת כפיים או בהכאה על הירך] ולרקוד בשבת וביום טוב, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ויש לעיין מהי ההגדרה המדוייקת של "ריקוד" שאסרו חז"ל.  ורבנו חננאל פירש: "ריקוד, עוקר רגלו אחת ומניח אחת, קיפוץ ב' רגליו כאחת".

ובסוגיא בביצה [1] ל, א) מסופר על כמה אמוראים שלא מחו באנשי מקומם כאשר ראו אותם רוקדים ומספקים בשבת, למרות שהדבר אסור, בנימוק: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".  

וכתבו התוספות שם (ד"ה תנן) כי "דווקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר, שייך היה למגזר. אבל לדידן אין בקיאים לעשות כלי שיר, ולא שייך למגזר". ומבואר בדבריהם כי בזמנינו שאין כל חשש שנבוא "להתקין כלי שיר", אין לאסור לטפח ולספק ולרקוד בשבת. וכתב הבית יוסף [3] סי' שלט) "אף על גב דבפרק קמא דביצה אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה, לא נתבטלה הגזירה. התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם בפ"ב דעבודה זרה (לה. ד"ה חדא)".

ועי"ש בדבריו שהביא כי מההיתר של רבנו האי גאון לרקוד בשמחת תורה משום כבוד התורה [יבואר להלן אות ג] משמע שאין "חילוק בין ימי חכמי התלמוד ליומי דידן כמו שחילקו התוספות, דאם כן בלא כבוד התורה נמי הוה שרי לרקד". וסיים הבית יוסף: "וכן נראה שהוא דעת הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך" [אמנם דברי התוספות עדיין תמוהים, היאך ניתן להתיר גזירות חז"ל ללא שבית דין נמנו להתירם, כפי שהקשה האגרות משה [6], ועיין במה שכתב בביאור הדברים].

ובבית יוסף [3] הביא מהירושלמי, שנחלקו רבי ורבי מאיר האם מותר לספק כפיים כלאחר יד, והלכה כרבי שהתיר.

ב. להלכה: פסק השו"ע [5] סי' שלט סע' ג) "אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך, ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ולספק כלאחר יד, מותר". וכתב הרמ"א: "והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו, משום דמוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים. ויש אומרים דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר, דמלתא דלא שכיח הוא. ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל".

אמנם המשנה ברורה (ס"ק י) כתב: "האי להקל בכל, קאי על טיפוח וסיפוק וריקוד, ולא על שאר דברים הנזכרים בסעיף זה. ואפילו בטיפוח וריקוד אין כדאי להניח המנהג שלא במקום מצוה, אלא משום הנח להם וכו'".

• הכאה באצבע צרידה - בתרומת הדשן [הובא בבית יוסף [3] סי' שלט ובדרכי משה [2] ס"ק ב*] התיר "להקיש באגודל ובאמה שבאצבעותיו לשחק בו לתינוק, ולא מקרי שיר בכהאי גוונא".

ובבית יוסף תמה עליו מדברי הרמב"ם שפסק במפורש לאסור "אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח אחת כנגד אחת כדרך המשוררים. ומשמע דהיינו להקיש בגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים, וכמו שכתב הוא ז"ל בפירוש המשנה (יומא פ"א מ"ז) מכין באצבע צרדה, הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח. והרבה עושים אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות".

וכן פסק לאיסורא בשו"ע (שם) "ואפילו להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, אסור". וכתב המשנה ברורה [5] ס"ק ט) "ואם עושה זה בחזקה כדי להקיץ לחברו משנתו, משמע ממג"א דשרי, דלאו דרך שיר הוא. אכן לפי מה שביאר בתוספת שבת שיטת רש"י, משמע דלרש"י גם בזה יש להחמיר, וכן משמע בפמ"ג".

• שריקה בפה - כתב הדרכי משה [2] ס"ק ג) "ואינו אסור אלא בזמר שעל ידי מעשה. ואם כן אותם שכשרוצים לקרות לחבריהם מצפצפים בפיהם, ואע"פ שאותו צפצוף גם לפעמים הם מנעימים בשיר, מכל מקום כשמכוון לקרות לחברו לא ינעים, ושפיר דמי, וגם לא עביד מעשה". ודין זה נפסק ברמ"א [4] סי' שלח סע' א) "אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורים לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת".

ריקודים ומחיאת כפים בשמחת תורה, בשבת ובשמחת חתן וכלה

ג. הבית יוסף [3] סי' שלט) הביא את דברי המהרי"ק בשם רבינו האי גאון "שביום שמחת תורה מותר לרקד בשעה שאומרים קילוסים דתורה, דנהגו בו היתר, משום כבוד התורה". ודבריו הובאו להלכה במשנה ברורה [5] סימן שלט ס"ק ח) שהוסיף: "אבל בשאר שמחה של מצוה, כגון בנישואין, אפילו הכי אסור. וגם לכבוד התורה אין כדאי להתיר אלא טיפוח וריקוד, ולא קשקוש בפעמונים וזגים, וכל שכן שאר כלי שיר דאסור".

ומעתה יש לעיין על מה סמכו חסידים ואנשי מעשה הנוהגים לרקוד ולמחוא כפיים בשבת.

ובשו"ת יביע אומר [7] תמה על פי דברי המשנה ברורה על מנהגם וכתב כי "החרדים לדבר ה' יקבלו שכר על הפרישה" ממנהג זה. על דברים אלו הגיב רבי יהושע אהרנברג, אב"ד תל אביב, שהיה מחסידי אדמו"ר מהר"א מבלעז זי"ע, בשו"ת דבר יהושע [8] וכתב, שהשמחה העיקרית היא בהקב"ה מתוך אהבתינו אליו "וזהו ענין שמחת החסידים, ובשמחה זו אין חילוק בין יו"ט לשבת, ושמחה זו יכולה להיות אפילו בימות החול עבודה גדולה, אם היא נובעת מחמת ששמח בעשיית מצוה ובאהבת ה' שצוה בהן. משא"כ שמחת חתן וכלה, שאין השמחה בהקב"ה, אלא כדי לקיים מצות הקב"ה שנצטווינו לשמח חתן וכלה, ואין בזו רק קיום מצוה בעלמא, ולא הוי בכלל עבודת ה' בשמחה". ולפיכך "כשם שהתירו הגאונים לרקוד בשמחת תורה לכבוד התורה, אע"פ שכל דהוא משום שבות אפילו במקום מצוה אסור, ועל כרחך דשמחת תורה עדיף משאר שמחה של מצוה, לפי שהשמחה היא בהקב"ה שנתן לנו התורה, ויוצא השמחה מתוך אהבת השם. הכי נמי בשמח בשבת ויו"ט מתוך אהבת ה' שהנחילנו שבתות ומועדים, והשמחה בהקב"ה, נמי מותר. דמה לי אם שמח בשעה שאומר קילוסין להתורה ושמח בהקב"ה שנתן התורה, ומה לי אם שמח בהקב"ה שנתן לנו קדושת שבת ויו"ט ושאר מצות, וזה פשוט וברור".

וראה עוד בנדון מחיאת כפיים בשבת לצורך שמחת חתן בשו"ת אור לציון [6] פרק מג) שכתב "המיקל למחוא כפיים בשבת חתן יש לו על מה לסמוך, אבל לא בשבת שקודם החתונה, עי"ש בטעמו.

ובספר ארחות שבת [9] סע' מט ובהערות שם) כתבו בנדון ריקוד בשבת שבע ברכות ובמה שנהגו בישיבות לרקוד בליל שבועות, כי ה"ריקוד" בזמנינו, אינו ה"ריקוד" שאסרו חז"ל, על פי דברי רבנו חננאל בסוגיא בעירובין [1] "דענין הריקוד הוא שעוקר רגלו אחת ומניח רגלו אחת. ונראה דכוונתו שמדובר באופן שמגביה את עצמו מהקרקע, ויש פרק זמן ששתי רגליו אינן דורכות עליה. אבל אותם המרקדים דרך הילוך, אף שעושים זאת במחול, היינו שהוא במעגל, אין זה בכלל רקידה לדעת הרבנו חננאל". ולכן: "יש ישיבות והיכלי תורה שבהן נוהגים לילך במחול בחג השבועות, וכמו כן נוהגים רבים בשמחת חתן וכלה לילך מעט במחול לאחר ברכת המזון, ועושים זאת גם בשבת. ולפי האמור אפשר שאין זה בכלל רקידה כלל, וכמשמעות הרבנו חננאל הנ"ל. ומלבד זה כבר נתבאר, שלענין שמחה של מצוה אין למחות בנוהגים היתר".

•   •   •

השמעת קול בדרך שיר - נקישה על דלת

ד. עוד מבואר במסכת עירובין [1] שאסור להוליד קול בשבת. ונחלקו בזה אמוראים: לדעת עולא, אפילו הולדת קול שאינה דרך שיר אסורה, וכגון הקשה על הדלת. ולדעת רבא, לא אסרו אלא קול של שיר.

להלכה: רבנו חננאל החמיר לפסוק כדעת עולא, כדבריו על גליון הגמרא [1] "ואע"ג דשני רבא כל הני תיובתא דמקשי עליה, אשינויי לא סמכינן, ולא דחינן לשמועה דעולא". אולם הבית יוסף [2] הביא את דברי הרי"ף, הרמב"ם ורבנו תם [עיין בבית יוסף [2] שלמד כן מהמבואר בתוספות בעירובין [1] ד"ה גזירה] שהכריעו כדעת רבא, שלא נאסר אלא קול של שיר. ולשיטתם כתב הטור [2] שמותר להקיש על הדלת כשאינו דרך שיר.

וכדעתם הכריע הבית יוסף, ופסק כן בחיבורו השו"ע [3] סי' שלח סע' א) "השמעת קול בכלי שיר, אסור, אבל להקיש על הדלת וכיוצא בזה, כשאינו דרך שיר, מותר". אולם בביאור הלכה [3] סי' שלח ס"א ד"ה אבל) הביא כי הגר"א הכריע להחמיר כדעת רבנו חננאל "אך העולם נוהגים להקל כדעת השלחן ערוך [ועי' בספר ארחות רבנו [6] וביתד נאמן [6] מעשים מגדולי ישראל שהחמירו שלא להקיש בדלת בשבת, כשיטת הגר"א שפסק כדעת רבנו חננאל].

שימוש ב"מדפק-דלת" [טבעת הקבועה בדלת לשם השמעת קול]

ה. הבית יוסף [2] הביא את דברי האגור בשם מהרי"ל "דאסור לדפוק על הדלת בכלי המיוחד שם להשמיע קול. ומדלא כתב המיוחד להשמיע קול של שיר, משמע דאפילו אינו מיוחד אלא להקיש על הדלת כדי שישמעו קולו ויבאו לפתוח לו אסור". וביאר הבית יוסף, כי למרות שנפסק להלכה כרבא שאין איסור בהשמעת קול שלא בדרך שיר, אבל כאשר הכלי "מיוחד לכך, חיישינן שמא יכוון לשיר". וכן נקטו להלכה בפסקי התוספות בעירובין "קול שאינו של שיר אין לאסור, אך טבעת הדלת אסור לקשקש בו". ועל פי זה כתב בדרכי משה (שם ס"ק ב) "ולכן נוהגים בקצת מקומות להעיר לבית הכנסת ביד אבל לא בכלי המיוחד לכך".  וכן נפסק ברמ"א [3] סי' שלח סע' א) "ואסור להכות בשבת על הדלת בטבעת הקבוע בדלת, אע"פ שאינו מכוון לשיר, מכל מקום הואיל והכלי מיוחד לכך, אסור. ולכן אסור לשָׁמַש להכות על הדלת לקרוא לבית הכנסת על ידי הכלי המיוחד לכך, אלא מכה בידו על הדלת".

עם זאת, המשנה ברורה [4] ס"ק ד) הוסיף כי "בברזל שהפתח ננעל ונפתח בו, נראה דמותר להקיש בו על הדלת כדי שישמעו אנשי הבית לפתוח לו, שזה הברזל מיוחד רק לפתוח בו את הדלת או לנעול".

ובספר ארחות שבת [9] הערה מ) הביא את חידושו של השבט הלוי, להקל בזמנינו להשתמש בטבעת הקבועה בדלת במקום הצורך, מכיוון שבזמננו מקובל בימות החול להשתמש בפעמון חשמלי, והטבעת הותקנה לצורך שבת, לכן לא דמי למה שאסרו הפוסקים. והוסיף שיכתבו על הטבעת שנועדה לשבת קודש.

וראה גם במה שהתיר בשו"ת אור לציון [6] פרק לט) לבני ספרד להשתמש במדפק-דלת בשבת, עי"ש בטעמו.

פתיחת דלת הגורמת לתנועת פעמונים המשמיעים קול [שימוש בפעמונים בכתר תורה]

ו. המשנה ברורה [4] ס"ק ו) הביא את דברי הט"ז בהלכות ספר תורה [5] שאסר לתלות פעמונים בפרוכות ובכתר תורה, בגלל האיסור להשמיע קול בשבת. ואת דברי הש"ך והמג"א שחלקו עליו "דהא קיימא לן דלצורך מצוה שרי, כדי שישמעו העם ויקומו. ותו, דאותו הפותח הפרוכת אין מכוון להשמיע הקול כלל כי אם ליטול הספר תורה".

ועל פי זה כתב המשנה ברורה: "וכן לענין אם מותר לפתוח הדלת כשיודע שיש בה עינבל, תלוי גם כן בסברת הט"ז והמג"א הנ"ל, דלהט"ז אסור ולהמג"א שרי, דהרי כשפותח הדלת בשבת אין מכוון להשמיע קול".

ומסקנתו למעשה: "ועל כן בוודאי מהנכון שיסיר מערב שבת העינבל מעל גבי הפתח, או שיפקקנו בצמר או במוכין שלא ישמע קולו. אך במקום הדחק [כגון ששכח ולא הסירו מערב שבת, וכל כי האי גוונא] נראה דיכול לסמוך על הסברא הנ"ל להקל, כיון שאינו מכוון להשמיע קול".

ובשו"ת אור לציון [6] פרק לט) התיר לפתוח דלת המנענעת פעמונים שאינם מונעים על ידי חשמל, עי"ש בטעמו.

ז. פרטים נוספים בדיני השמעת קול בשבת

שימוש ב"קולָן" - כלי המשמיע את הקול הנכון המסייע לחזן בשירתו. במשנה ברורה [4] ס"ק ד) פשיטא ליה לאיסורא "דכלי שיר הוא, וגם הוא מכוון לשיר". וראה בהרחבה בשו"ת יביע אומר [7] שהביא מדברי הפוסקים שדנו בזה, ומסקנתו "שש"צ ירא וחרד לדבר ה' לא יעשה כן בשבת ויו"ט, והשואל מורים לו להחמיר. אבל המקילים בזה מעצמם אין למחות ביד חזקה, שיש להם על מה שיסמוכו [כי הקול חלוש ואינו נשמע לאחרים, ועל כן מכשיר זה לא נקרא "כלי" שיר, וגם אינו "דרך שיר", שהרי אינו נשמע לאחרים].

• משחקי ילדים המשמיעים קול  - כתב בספר ארחות שבת [9] סע' כג) "אין לשחק בצעצועים המשמיעים קול בשעת המשחק, ואף אם אין זה קול נעימה ושיר, מכל מקום יש בזה איסור משום שהוא כלי המיוחד להשמעת קול. ואם אפשר לשחק בצעצוע הזה גם בלי השמעת קול, מותר לשחק בו, ובלבד שלא ישמיע קול". ובהערה הביאו מדברי הגרש"ז אויערבך שהתיר ליתן צעצועים אלו לקטן לשחק בהם.

ועיי"ש בארחות שבת מה שכתב שאין לתלות פעמונים המשמיעים קול בבגדי ילדים.

• השמעת קול לצורך חולה או להרגעת תינוק - כתב המשנה ברורה [3] סי' שלח ס"ק א) "ואם נותן מים בכלי מלא נקבים להטיף לתוך כלי מתכות כדי להשמיע קול נעים ע"י הנטיפה אסור, דזה הוי גם כן ככלי שיר, ולחולה כדי להרדימו שיישן שרי". ובספר ארחות שבת [9] סע' לד) כתב: "אין להשמיע קול לתינוק על ידי הכאה על גבי עץ וכדומה כדי להרגיעו, אם עושה כן בדרך נעימה ושיר, או במקצב מסוים. וכן אסור לקשקש באגוזים בדרך זו". אמנם בהערה (שם) נתבאר ש"אם הדבר נחוץ מאד לתינוק, לכאורה יש להקל כשם שהקלו לצורך חולה שאין בו סכנה".

• תיפוף על שלחן בקצב ובדרך שיר - כתב המשנה ברורה [4] ס"ק ז) "מה שמכה השָׁמַש בבית הכנסת על השלחן ומשמיע קול כדי להשקיט העם לחזרת הש"ץ, אין בזה איסור, אפילו אם הוא מכה באיזה דבר, כיון שאינו מכה בכלי מיוחד לזה". וראה סיכום הדינים בזה בספר אחרות שבת [9] סע' לג).

עגלת קניות

Your Cart17
  • x 5 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 7 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
סה"כ: 665.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס