שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

חייב בדיני שמים

תקציר השיעור

א. במסכת בבא קמא מבואר כי מזיק בגרמא פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים" [הפורץ גדר בפני בהמת חברו; הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה; השוכר עדי שקר להעיד; והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו], ויש לחקור בגדר דין זה:

[א] האם יש חיוב לשלם את הנזק, אלא שאין בית דין כופים על כך, [ב] או שאין זה חיוב אלא "מצוה בעלמא", [ג] או שאין בזה אלא "מידת חסידות".

ב. ובעיקר דין זה יש להבין, מדוע יהיה פסק הדין בבית דין של מטה חלוק מפסק הדין של בית דין של מעלה, אשר כידוע גם דנים על פי התורה.

ג. התובע מחברו כסף שגזל ממנו או שהפקיד בידו, והלה אומר איני יודע, פטור מלשלם, אך "אם בא לצאת ידי שמים", חייב. וכן המלוה בריבית שאינה יוצאה בדיינים, "אם בא לצאת ידי שמים", חייב לשלם. וצ"ע אימתי אמרו חז"ל "חייב בדיני שמים", ואימתי נקטו בלשון "בא לצאת ידי שמים".

ד. כתב הרמב"ם: "הלוקח מחמישה בני אדם ואינו יודע ממי לקח, אם היה חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד, כדי לצאת ידי שמים". ועוד כתב: "אמר לשנים גזלתי אחד מכם, אם בא לצאת ידי שמים, חייב לשלם גזלה לכל אחד". וצ"ע מדוע בדין הלוקח ישלם רק אם הוא "חסיד", והרי בשניהם יש אותו ספק.

ה. ועוד יש להבין, מדוע בספקות הנ"ל צריך "לצאת ידי שמים", והרי לא מצינו בכל ספק ממוני שנאמר בו דין "המוציא מחברו עליו הראיה", שחייב "לצאת ידי שמים" אפילו ממידת חסידות.

ו. מחלוקת הפוסקים, כשהנתבע חייב בדיני שמים ותפס התובע, האם מוציאים מידו.

ז. הפטור מתשלומי ממון בדיני אדם מפני שנתחייב בעונש חמור יותר ["קים ליה בדרבה מיניה"], האם חייב לשלם בדיני שמים, והאם מועיל תפיסה בזה.

ח. "בעל ההשלמה" חידש כי החייב בדיני שמים פסול לעדות, וצ"ב בדבריו.

ט. בירור בגדרי חיובו בדיני שמים של המזיק בגרמא שלא בכוונה.

א. במסכת בבא קמא [1] מבואר כי מזיק בגרמא "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים", ובתחילת הסוגיא הובאו ארבע דוגמאות לדין זה: הפורץ גדר בפני בהמת חברו; הכופף קמתו של חברו בפני הדליקה; השוכר עדי שקר להעיד; והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו. ולאחר מכן הובאו דוגמאות נוספות: העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת; הנותן סם המות בפני בהמת חברו; השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן; המבעית את חברו; נשברה כדו ברשות הרבים ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה, חכמים אומרים פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.

ויש לחקור בגדר דין זה: [א] האם יש חיוב לשלם את הנזק, אלא שאין בית דין כופים על כך, [ב] או שאין זה חיוב אלא "מצוה בעלמא", [ג] או שאין בזה אלא "מידת חסידות".

כמו כן בעיקר דין זה תמה בספר דברי נחמיה [5] רבי נחמיה מדוברוונע, נדפס בתרכ"ו), מדוע יהיה פסק הדין בבית דין של מטה חלוק מפסק הדין של בית דין של מעלה, אשר כידוע גם דנים על פי התורה, וצ"ע.

 ב. והנה מצאנו בכמה מקומות בש"ס חיוב תשלומין כאשר "בא לצאת ידי שמים".

בפרק המפקיד [1] מובא: "אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה ואיני יודע איזה מכם, או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה ואיני יודע איזהו, נותן לזה מנה ולזה מנה", והעמידו בגמרא "הכא בבא לצאת ידי שמים".

בפרק הגוזל עצים [1] מבואר כי המלוה בריבית שאינה יוצאה בדיינים, "אם בא לצאת ידי שמים", חייב לשלם.

בפרק הגוזל ומאכיל [2] מבואר כי התובע מחברו כסף שגזל ממנו או שהפקיד בידו, והלה אומר איני יודע, פטור מלשלם, אך "אם בא לצאת ידי שמים", חייב לשלם.

וצ"ע אימתי אמרו חז"ל "חייב בדיני שמים", ואימתי נקטו בלשון "בא לצאת ידי שמים".

וכן צ"ע בלשון הרמב"ם אשר מחד גיסא כתב בהלכות מכירה [3] "הלוקח מחמישה בני אדם ואינו יודע ממי לקח, אם היה חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד, כדי לצאת ידי שמים". ומאידך כתב בהלכות גזילה ואבידה [3] "אמר לשנים גזלתי אחד מכם, אם בא לצאת ידי שמים, חייב לשלם גזלה לכל אחד". וצ"ע מדוע בדין הלוקח כתב הרמב"ם שאם בא לצאת ידי שמים ישלם רק אם הוא "חסיד", ואילו בגזל לא נקט כן, והרי בשני המקרים יש אותו ספק.

 

•     •     •

ג. בביאור הדברים כתב רבי אברהם ארלנגר [מראשי ישיבת קול תורה בירושלים] בספרו ברכת אברהם [4]-[5] כי בשאלה מהו גדר החיוב "בדיני שמים", נחלקו רבותינו הראשונים בסוגיית הגמרא בפרק השוכר את הפועלים [2].

רבא אמר "אתנן אסרה תורה ואפילו בבא על אמו". ופירש רש"י את דבריו, כי מי שפטור מתשלומי ממון בדיני אדם מפני שנתחייב בעונש חמור יותר [הנקרא "קים ליה בדרבה מיניה"], חייב לשלם בדיני שמים, כגון הבא על אמו ונתחייב לה אתנן בשכרה. ואע"פ שמכיון שחייב מיתה הוא פטור בדיני אדם מלשלם את אתנן, מכל מקום חייב בדיני שמים לשלמו, משום "שאפילו במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה, אלא שאין כח [ביד בית דין] לעונשו בשתים, אבל ידי שמים לא יצא עד שישלם". ומוסיף שם רש"י: "אי נמי אי תפיס לא מפקינן מיניה". והיינו שאם הנתבע חייב בדיני שמים ותפס התובע, אין מוציאים זאת מידו.

חיוב תשלומין אלא שאין בית דין כופים על כך

מפשטות דברי רש"י שמועילה תפיסה על ממון שבעליו מחוייב לשלמו רק בדיני שמים, נראה כי לדעתו גדר החיוב בדיני שמים הוא, חיוב לשלם את הנזק, אלא שאין בית דין כופים על כך, ובשל כך ממונו משועבד לפרעון חוב זה, ואם תפס הנתבע, אין מוציאים מידו [ובזה מיושב, כי אין כל חילוק בין בי"ד של מטה לבי"ד של מעלה בעצם החיוב, שבאמת הוא חייב, ורק שבדין זה אין לבי"ד של מטה יכולת לכופו על זה, יעו' בדברי נחמיה [5] מש"כ בזה].

וכן מתבאר בדברי המאירי [3] שכתב: "חייב בדיני שמים פירושו שהוא חייב בו בהשבון, הא לענין איסור אף מה שהוא פטור בו מדיני שמים איסור מיהא יש בו, אלא שלענין חשבון נאמרה. ומכאן כתבו גדולי הדורות [רבי משולם בן יעקב הכהן מלוניל, מרבותינו הראשונים בפרובנס, צרפת, "בעל ההשלמה"] שכל שנאמר עליו חייב בדיני שמים פסול הוא לעדות עד שישיב. והדברים נראים, שמאחר שהוא חייב להשיב תורת גזלה חלה עליו עד שישיב".

ומבואר בדבריו, כי על החייב בדיני שמים מוטלת חובת תשלומין, אלא שאין לבית דין כח לחייבו, ומאחר והוא עדיין חייב בהישבון "תורת גזלה חלה עליו עד שישיב", ומחמת איסור זה הוא פסול לעדות. ולפי דברי המאירי, מסתבר שאם הנתבע תפס, אין מוציאים מידו, שהרי סוף סוף  מוטלת על התובע חובת תשלומין.

 אין זה חיוב אלא "מצוה בעלמא" או ממידת חסידות

הברכת אברהם [4] ביאר שנחלקו בזה שני תירוצי התוספות בסוגיא בבבא מציעא [2] ד"ה בבא). התוספות הקשו: "ואם תאמר, תנא תני ישלם ואת אמרת דמדת חסידות שנו כאן". ותירצו: "וי"ל דישלם משמע טפי לשון חיוב ממשלם. אי נמי, התם פריך משום דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב, אבל הכא דחייב לצאת ידי שמים חיובא מעליא הוא ושפיר קתני משלם".  מדבריהם בקושייתם ובתירוץ הראשון, מוכח שסברו שהחיוב הוא רק מידת חסידות, אבל בדין נפטר לגמרי. ובתירוץ השני מוכח שיש חיוב כלפי שמיא, אמנם לא כמו התירוץ הראשון שמדינא פטור ואם רוצה להוסיף זו "מעלה", אלא יש בכך מצוה [ועי"ש בדברי הברכת אברהם, שמהתוספות מוכח שלא מועילה תפיסה בחיוב לצאת ידי שמים, וע"כ צ"ל שגדר החיוב אינו אלא "מצוה בעלמא"].

ואמנם המהרש"ל נקט בספרו ים של שלמה [3] הובא בש"ך [3] חו"מ סי' כח סק"ב) שבכל הדינים בהם נאמר "חייב בדיני שמים", לא מועילה תפיסה על ידי הנתבע [וכפי שמפורש בשו"ת הריב"ש [3] מדברי הראשונים והגאונים שהעלו כן לדינא] וכתב המהרש"ל בטעם הדבר: "ובגרמא לכולי עלמא מפקינן מיניה. דבשלמא קלב"מ חייב הוא רק דלא קטלינן בתרי קטלא ועברינן החומרא, וסוף סוף חייב הוא. אבל הכא שגרמא בנזקין הוא ואין בו חיוב מן הדין אלא לצאת ידי שמים, אם כן פשיטא דאי תפס מפקינן". ומבואר בדבריו שרק בחיוב ממון שפטור מלשלמו מדין "קים ליה בדרבה מיניה", מועילה תפיסה, כי הוא חייב בעצם. משא"כ בכל דבר שעיקר חיובו אינו אלא בדיני שמים, ובדיני אדם אין כלל חיוב, אם תפס מוציאים מידו [ויעו' בדבריו שגם אין לכופו בדברים לפרוע מה שחייב בדיני שמים]. ומסתבר כי לדעת המהרש"ל, אינו פסול לעדות, כי בגדרי חיובי נזקין הרי הוא פטור.

 

חיוב מדיני תשובה לכפר על עוונו על ידי תשלומין

אמנם רש"י במסכת גיטין [1] כתב: "חייב בדיני שמים פורענות לשלם לרשעים, שמתכוון להפסיד את ישראל".

ובביאור דבריו כתב בספר ברכת אברהם [4] על פי המבואר בסוגיא בפרק הכונס [1] שהקשו על ההלכה שהיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו חייב בדיני שמים "במאי עסקינן, אילימא בבי תרי, פשיטא דאורייתא הוא, אם לא יגיד ונשא עוונו". ולכאורה לא מובן מה מוכח מהפסוק "ונשא עוונו" שחייב לשלם [בדיני שמים], והרי לא נאמר אלא שחטא במה שלא העיד עדותו, ואין שום רמז לחיובו לשלם. ומוכח איפוא "דבאמת אינו חיוב תשלומין כלל גם לא בתורת מצוה, אלא דכיון דעבר על איסור מזיק נמצא דבגרמא יש חטא בלי חיוב, אלא דאין תקנה וכפרה על החטא אלא אם כן תיקן המעוות על ידי תשלומין". ומסכם הברכת אברהם: "כל עיקר גדר חיוב בדיני שמים הוא דיש לו עוון, וכל זמן שלא תיקן החטא ע"י תשלומין, הקולר תלוי בצווארו, והיינו ונשא עונו. ואם כן מדיני תשובה צריך לתקן על ידי תשלומין. ומדוייק מה דלא נאמר בגמרא דחייב לצאת בדיני שמים, אלא חייב בדיני שמים, ור"ל דיש עליו עונש בדיני שמים אלא אם כן שישלם. ומובנים דברי ההשלמה דפסול לעדות, דהא הוה רשע דחמס, אלא אם כן תיקן החטא".

ועל פי זה ביאר את דברי הרמב"ם [3] שבדיני מקח ["הלוקח מחמישה בני אדם ואינו יודע ממי לקח] לא עשה שום חטא, ועל כן רק "אם היה חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד, כדי לצאת ידי שמים", משא"כ בהלכות גזילה ["אמר לשנים גזלתי אחד מכם"], כל זמן שלא תיקן את החטא "אם בא לצאת ידי שמים, חייב לשלם גזלה לכל אחד", ולא רק ממידת חסידות אלא זהו "חיוב" מדיני תשובה לכפר על עוונו על ידי תשלומין.

ומעתה יתכן לבאר אימתי אמרו חז"ל "חייב בדיני שמים", ואימתי נקטו בלשון "בא לצאת ידי שמים", כדברי הגר"א וייס בספרו מנחת אשר [7] בשם שו"ת עטרת זקנים, שכאשר אמרו חז"ל "חייב בדיני שמים", כוונתם לחיוב ממוני גמור, אשר רק לא ניתן לכופו בבי"ד. וכשאמרו בלשון "בא לצאת ידי שמים", כוונתם שאין גם חיוב אלא אפשרות להציל עצמו מעונש ע"י תשלום ממון [אמנם עדיין אין זה מיישב את כל לשונות הגמרא והרש"י בזה, וצ"ע].

בירור בגדרי חיובו בדיני שמים של המזיק בגרמא שלא בכוונה - ראה במאמרו של הרב טוקצ'ינסקי [6]-[7] במה שדן ממוצא דברי הראשונים והפוסקים הנ"ל בגדר החיוב בדיני שמים, האם המזיק בגמרא שלא בכוונה, חייב בדיני שמים, ותלה זאת במחלוקת האחרונים האם על המזיק בגמרא יש "תורת מזיק", או שאין עליו שם מזיק כלל.

סיכום דיני וגדרי החיוב בדיני שמים - אינצקלופדיה תלמודית [8]-[9].

עגלת קניות

Your Cart10
  • x 5 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 400.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס