שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

חייל שהרג מחבל מנוטרל

תקציר השיעור

 הריגת או הצלת מחבל מנוטרל

 העולם כולו עוקב בדריכות אחר משפטו של חייל שירה במחבל שנורה ונוטרל על ידי כוחות צה"ל, בטענה שחשש כי המחבל נושא חגורת נפץ ועלול לפוצץ עצמו בזירת האירוע. מנגד, חלק ממפקדיו טוענים כי החייל "הוציא להורג" את המחבל שכבר שכב מנוטרל, ללא כל סיבה מוצדקת. אנו כמובן לא ניכנס לבירור העובדות שהיו, אלא נעיין בדברי הפוסקים, כיצד היה על החייל לנהוג במצב אליו נקלע.

 

א. בפרשת משפטים נלמד מהפסוק "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים", דין "הבא להורגך השכם להורגו", המבואר בכמה מסוגיות הש"ס. ובנוסף נאמרו בש"ס דיני ה"רודף" אחר חברו, שמותר להורגו. וצ"ע מדוע נצרך לימוד מיוחד לדין "רודף" ואין די בפסוק שנאמר בפרשת "הבא במחתרת".

ב. במדרש מובא: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, מכאן אמרו חכמים בא להורגך השכם להרגו". ולכאורה מקור דין "הבא להורגך השכם להורגו", מפורש בפרשת ה"בא במחתרת", ומדוע הוצרכו חז"ל לומר מקור נוסף לדין זה, וצ"ע.

ג. הצלת רודף "מנוטרל" - במסכת סנהדרין מבואר שמפקחים את הגל שנפל על הבא במחתרת בשבת. ופירש רש"י: "כיון דניתן להרגו בלא התראה, גברא קטילא הוא משעת חתירה". וצ"ע, שהרי משנפל הגל אינו יכול להרוג את בעל הבית וכבר אינו "גברא קטילא", ומדוע לא יפקחו מעליו את הגל להצילו.

ד. החילוק בין "קום ועשה" ל"שב ואל תעשה" בספק רודף.

ה. הצלת רודף שנפל עליו הגל שיש ספק שלאחר הצלתו ישוב לרדוף.

ו. רודף המתכוון להרוג בגרמא בלבד.

ז. דין "הבא להורגך השכם להרגו" ביחיד ובציבור.

ח. האם יש דין "רודף" על אוכלוסיה של כפרים שנתנו מחסה לכנופיות שיצאו משטחם לפעולות רצחניות.

ט. פרטיזנים שהרגו חיילים גרמניים גם כשלא סיכנו אותם, האם נהגו כהלכה.

י. חייל שראה מחבל שהרים ידיים לאות כניעה, ובגלל קושי להתרכז ולבדוק האם אינו מערים עליו, ירה בו למוות -  האם וכיצד יוכל לכפר על מעשה זה.

העולם כולו עוקב בדריכות אחר משפטו של חייל שירה במחבל שנורה ונוטרל על ידי כוחות צה"ל, בטענה שחשש כי המחבל נושא חגורת נפץ ועלול לפוצץ עצמו בזירת האירוע. מנגד, חלק ממפקדיו טוענים כי החייל "הוציא להורג" את המחבל שכבר שכב מנוטרל, ללא כל סיבה מוצדקת. אנו כמובן לא ניכנס לבירור העובדות שהיו, אלא נעיין בדברי הפוסקים, כיצד היה על החייל לנהוג במצב אליו נקלע.

 

א. בפרשת משפטים [1] נאמר: "אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים". ופירש רש"י על פי דברי הגמרא במסכת סנהדרין [1] עב, א) "אם במחתרת, כשהיה חותר את הבית. אין לו דמים - אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן למדתך תורה אם בא להורגך, השכם להרגו, וזה להורגך בא שהרי יודע הוא, שאין אדם מעמיד עצמו ורואה שנוטלין ממונו בפניו ושותק, לפיכך על מנת כן בא, שאם יעמוד בעל הממון כנגדו יהרגנו".

דין "הבא להורגך השכם להורגו", מבואר בכמה מסוגיות הש"ס, ובנוסף על כך מצאנו בש"ס את דיני ה"רודף" אחר חברו, שמותר להורגו, נציין לסוגיות אלו בקצרה:

במסכת סנהדרין [1] עב, א) מובא, כי "הבא במחתרת נידון על שם סופו". ופירש רש"י: "דהא לא קטל, ומקטיל משום דסופו להרוג בעל הבית כשיעמוד כנגדו להציל ממונו". ומפרש רבא "מאי טעמא דמחתרת - חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו. והאי מימר אמר, אי אזילנא, קאי לאפאי ולא שביק לי [אם אלך, יבוא הוא לקראתי כנגדי ולא יעזבני], ואי קאי לאפאי, קטלינא ליה [ואם אבוא אני לקראתו, אהרגנו]. והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו". ופירש רש"י: "טעמא דמחתרת, אמרה תורה אין לו דמים, כלומר, הרי הוא כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להורגו".

במסכת ברכות [2] נח, א) מובא כי רבי שילא העניש במלקות "ההוא גברא דבעל נכרית", וכאשר רבי שילא חשש שאותו אדם עומד להלשין עליו ולומר שהוא מבזה את בית המלוכה, אמר "האי רודף הוא, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להרגו, מחייה בקולפא וקטליה". רבי שילא היכהו במקל שקיבל מבית המלך, והרגו. ופירש רש"י (שם ד"ה התורה אמרה) "התורה אמרה אם בא להורגך השכם להרגו, אם במחתרת ימצא (שמות שם), לפי שבא על עסקי נפשות, שיודע הוא שאם תמצאנו חותר, לא תעמיד עצמך מלהציל ממונך, והוא בא לדעת כן שיקום עליך ויהרגך, אמרה תורה השכם אתה והרגהו".

כאשר דוד המלך כרת את כנף מעילו של שאול, הוא אמר: "הִנֵּה הַיּוֹם הַזֶּה רָאוּ עֵינֶיךָ אֵת אֲשֶׁר נְתָנְךָ ה' הַיּוֹם בְּיָדִי בַּמְּעָרָה וְאָמַר להורגך, וַתָּחָס עָלֶיךָ וָאֹמַר לֹא אֶשְׁלַח יָדִי בַּאדֹנִי כִּי מְשִׁיחַ ה' הוּא" (שמואל א כד, י). ומובא בדברי הגמרא במסכת ברכות [2] סב, ב) "אמר רבי אלעזר, אמר לו דוד לשאול: מן התורה בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה, הבא להורגך השכם להרגו".

ב. והנה בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין [1] עג, א) שם מפורש המקור לדין "רודף": "תנו רבנן, מנין לרודף אחר חברו להרגו שניתן להצילו בנפשו, תלמוד לומר (ויקרא יט, טז) לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ".

והקשו התוספות (שם ד"ה אף רוצח) מדוע הוצרכה הגמרא ללימוד נוסף, ולא הסתפקה בפסוק שנאמר בפרשת הבא במחתרת "וְהֻכָּה וָמֵת אֵין לוֹ דָּמִים", ותירצו: "דהתם רשות, ואשמעינן קרא דאין לו דמים אבל הכא קמ"ל דחובה להציל". ומבואר כי את "הבא במחתרת", מותר להרוג. אך את הרודף חובה להרוג, כדי להציל את הנרדף.

הרמב"ם פסק להלכה [2] "הבא במחתרת בין ביום בין בלילה, אין לו דמים. אלא, אם הרגו בעל הבית או שאר האדם פטורין, ורשות יש לכל להרגו בין בחול בין בשבת בכל מיתה שיכולין להמיתו, שנאמר (שמות כב, א) אין לו דמים".

הנה כי כן עלה בידינו מסוגיות הגמרא ומדברי הרמב"ם כי דין ה"בא במחתרת" ודין "רודף", חד הוא, וכדברי הרמ"א [2] חו"מ סי' תכה סעי' א) "הבא במחתרת לגנוב, גם כן דינו כרודף". אלא שכאמור, הריגת ה"בא במחתרת" היא רשות, לעומת הריגת ה"רודף" שהיא חובה.

עוד יש לעיין בדברי המדרש [1] "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים, מכאן אמרו חכמים בא להורגך השכם להרגו". ולכאורה מקור דין "הבא להורגך השכם להורגו", מפורש בפרשת ה"בא במחתרת", ומדוע הוצרכו חז"ל לומר מקור נוסף לדין זה.

וכתב המאירי [1] "זה שהתירה תורה בנמצא במחתרת להרגו וכו', והתורה אמרה הבא להורגך השכם להרגו. והיכן אמרה, פירשוה במדרש תנחומא מצָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים כי צוררים הם לכם, ולשון צוררים ר"ל מתמידים להצר לכם, ומעתה הצירו להם אחר שדעתם להצר לכם". ודבריו מרפסין איגרא, שהרי עצם הפסוק של ה"בא במחתרת" מלמדינו את דין "הבא להורגך השכם להורגו", ומדוע הוצרך המאירי להביא את דברי המדרש כמקור לדין זה, וצ"ע.

•   •   •

פיקוח הגל שנפל על הבא במחתרת בשבת

ג. ונראה לדון בשאלת הריגת או הצלת מחבל מנוטרל על פי המבואר בסוגיא נוספת במסכת סנהדרין [2] עב, ב) שדין "הבא במחתרת" ש"אין לו דמים", נאמר "בין בחול בין בשבת", וביאר רב ששת "לא נצרכא, אלא לפקח עליו את הגל", ופירש רש"י: "אם כשהיה חותר נפל עליו הגל, מפקחין עליו [את הגל ומחללים את השבת] היכא דלא בא על עסקי נפשות. אבל אם בא על עסקי נפשות, כיון דניתן להרגו בלא התראה, גברא קטילא הוא משעת חתירה".

ומבואר בדברי רש"י כי ה"בא במחתרת" שנפל עליו הגל בשעת חתירתו, נחשב "גברא קטילא" באותה שעה, שהרי מותר להורגו באותה שעה, ולכן כשנפל עליו הגל כשהיה "גברא קטילא", אסור לחלל את השבת על מנת להצילו. ולמרות שבאותה שעה שנפל עליו הגל, כבר לא רודף ומסַכֵן אף אחד, בכל זאת אין מפקחין מעליו את הגל בשבת, כפי שכתב בשו"ת אור גדול [3] "נראה ברור כוונת רש"י דמיירי אף באופן דהשתא שוב אין חשש שיהרוג את בעל הבית לאחר שנפקח הגל, ופסק רדיפתו ושוב לא ניתן להרגו כעת, אפילו הכי אין מפקחין עליו את הגל שנפל עליו בעת שהיה רודף". והוכיח את דבריו: "דאי מיירי באופן דהשתא גם כן יש לחוש שיהרוג לבעל הבית אם נפקח הגל, אם כן הא ניתן להורגו בידיים ופשיטא דאין מפקחין".

דין זה הובא להלכה במשנה ברורה בהלכות שבת [2] "הבא במחתרת בענין שמותר להורגו, ובעת חתירתו נפל עליו הגל, אין מפקחין אותו, דגברא קטילא הוא".

אולם התמיהה המתבקשת היא, כפי שהקשה בספר קבא דקשייתא [3] "הלא מכיון שנפל עליו הגל שוב לא יהרוג, ואין עליו עוד שם רודף כלל, ואם כן אף שהיה מקודם רשע, מכל מקום אטו אין מחללין שבת על רשע, וליהוי כמו שיצא ממחתרת ואחר כך נפל עליו גל, דוודאי מפקחין". וכן הקשה האגרות משה [3] "כיון שנפל עליו הגל הרי שוב לא יוכל להרוג את בעל הבית, וממילא אסור לבעל הבית להורגו ונסתלק חשיבות גברא קטילא מיניה. דברודף הוא גברא קטילא רק לזמן שיכול להורגו, ואם כן מאי טעמא אין מפקחין עליו את הגל בשבת להצילו".

הצלת רודף "מנוטרל"

ד. ביישוב דברי רש"י כתב האור גדול [3] "משום שבעת נפילת הגל עליו הוי כגברא קטילא, ומשום הכי אין מפקחין עליו עוד, אף שכבר פסק רדיפתו". וכדבריו כתב האגרות משה [3] "וצריך לומר דכיון דנפל עליו הגל בעוד שהיה רודף, לא ניתר שוב להצילו באיסור שבת, משום דאינו בכלל סתם אדם דנאמר בו וחי בהם". כלומר, מאחר ובשעת ה"חתירה" חל על ה"בא במתרת" דין "רודף", הרי הוא "גברא קטילא" גם לאחר שהוא "מנוטרל" וכבר אינו רודף בגלל שנפל עליו הגל, ולכן אין מחללים שבת כדי לפקח ממנו את הגל.

הישועות מלכו [3] הביא את תירוצו של האור גדול, וכתב: "ולא ידענא מאי קאמר שהרי בשעת הצלה אינו בר קטלא". וביאר: "אחר שבא במחתרת לאו בר קטלא הוא, אלא שמכל מקום יש לומר דהוא בכלל לא מורידין ולא מעלין". למרות שלאחר נפילת הגל, אין דין "רודף" על ה"בא במחתרת", ובוודאי אסור להורגו. אולם בדיני הצלת נפשות, נאמר על עוברי עבירה "לא מורידין ולא מעלין" - לא הורגים אותם בידים אבל כשנפלו לבור, לא "מעלין" [מצילים] אותם מהבור, אלא מניחים אותם למות, וזו הסיבה שאין מפקחין את הגל שנפל על הבא במחתרת.

החילוק בין "קום ועשה" ל"שב ואל תעשה" בספק רודף

ה. בניגוד לדעת רש"י, שאין להציל את חייו של הבא במחתרת שנפל עליו הגל, גם בשעה שכבר אינו רודף. כתב המאירי [3] סנהדרין שם) שאסור להרוג את הבא במחתרת שנפל עליו הגל, היות וכבר אינו "רודף", ובשבת יש לפקח עליו את הגל. ורק אם יש ספק אם הוא עדיין חי, אזי אין מפקחין עליו את הגל בשבת.

בשו"ת בית זבול [3] הביא דברי המאירי וכתב: "והדברים נפלאים, אם עכשיו איננו רודף, מאי נפקא מינה  בין חי בוודאי לספק חי, ספק מת, והלא משנה שלמה שנינו ביומא (פג, א) מפקחין את הגל ספק חי ספק מת".

ומתוך קושיא זו ביאר הבית זבול כי דברי המאירי שאסור להרוג את הבא במחתרת שנפל עליו הגל, נאמרו כשהוא כבר אינו רודף בוודאות. וכשיש ספק ולא ברור שכבר אינו רודף, ועדיין יתכן שישוב לבצע את זממו, אסור להורגו בקום ועשה, אך מותר לגרום להריגתו בשב ואל תעשה ולא לפקח את הגל שנפל עליו.

ולפי זה בנדון דידן, כשהיה ספק אם המחבל המנוטרל הוא "רודף", שמא יש על גופו חגורת נפץ, אמנם אסור להורגו בקום ועשה, אך אין חובה להצילו כי מותר לגרום להריגתו בשב ואל תעשה.

הצלת רודף שנפל עליו הגל שיש ספק שלאחר הצלתו ישוב לרדוף - בספר קבא דקשייתא בקונטרס קבא דיישובא [4] הובאו דברי רבי ברוך דב פוברסקי, ראש ישיבת פוניבז', שביאר את דברי המאירי באופן אחר, ולדעתו אין להציל רודף שנפל עליו הגל, כל זמן שיש חשש שלאחר הצלתו ישוב ויחזור לרדוף [ועי"ש במה שהסתפק שמחד גיסא, לאחר שנפל הגל על הרודף והוא "חבול ומוכה", והסיכויים לכך שישוב לרדוף הם קלושים, יש לומר ש"ישוב חיוב הצלה על הרודף". מאידך גיסא, היות ובשעת הרדיפה נתחייב הרודף בעונש מיתה, לא מוטלת עלינו חובה להצילו כדי למנוע ממנו את עונשו].

סיכום הדינים המתבארים עד עתה - ראה במאמרו של צבי רייזמן בקובץ מוריה [7] סוף אות ו).

•   •   •

דין "הבא להורגך השכם להרגו" ביחיד ובציבור

ו. לעיל נשאלה השאלה על דברי המדרש [והמאירי] מה רצו חז"ל ללמדנו בהביאם מקור לדין "הבא להורגך השכם להורגו", מהפסוק "צרור את המדינים". ובביאור הדברים חידש צבי רייזמן במאמרו בקובץ מוריה [7] אות ז) שיש שני אופנים לדין "הבא להורגך השכם להורגו". ביחיד - והיינו דין "הבא במחתרת" ו"ורודף", כאשר היחיד נמצא בסכנה שבאים להורגו, וכדי להינצל מהסכנה, מותר לו להרוג את ה"בא במחתרת", וחובה עליו להרוג את "הרודף". ובציבור - כאשר יש סכנה על הציבור מאוייבים העושים פעולות על מנת להרוג את הציבור בתכסיסי מלחמה ואפילו כשלא באו להרוג ממש, כמו המדינים שיעצו לשלוח את בנות מואב לפתות את בני ישראל ולא נלחמו בחרב ובחנית נגד בני ישראל, חובה על הציבור להשכים ולהרוג את הזוממים עליהם להורגם.

והחילוק בין דין "הבא להורגך השכם להרגו" ביחיד לדין "הבא להורגך השכם להרגו" בציבור הוא, שבעוד שליחיד הותרה הגנה עצמית להקדים ולהרוג את הבא במחתרת והרודף רק כאשר הסכין או האקדח מונפים אל על, וסכנת המוות היא במעשה של הבא במחתרת והרודף, הרי שלציבור הותרה הגנה עצמית להקדים ולהרוג גם את האוייבים העושים פעולות על מנת להרוג בתכסיסי מלחמה, כגון פיתוי או ריגול וכיוצא בזה.

ועי"ש שהביא את דברי רבי שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב וחבר בית הדין הגדול, שדן בספרו עמוד הימיני [5] בשאלה האם נאמר דין "רודף" גם על האוכלוסיה של כפרי הגבול הערביים שנתנו מחסה לכנופיות המרצחים שיצאו משטחם לפעולות רצחניות, ולמד מדבריו ללמוד כי שונה דין "הבא להורגך" באוייבים הבאים על ציבור, מדין "הבא להורגך" על יחיד,  וזו הסיבה להחמיר ולדון את האוכלוסיה המסייעת לכנופיות רצחניות כ"רודף", כאשר האוכלוסיה עושה פעולות לסייע לכנופיות לבצע את זממם, כי לציבור הותרה הגנה עצמית להקדים ולהרוג גם את האוייבים המסייעים במעשים לפעולות טרור או עושים פעולות על מנת להרוג בתכסיסי מלחמה.

ולפי זה יתכן כי על חייל הנמצא בפעילות מבצעית חלים דיני "הבא להורגך השכם להרגו" שנאמרו על ציבור, שהרי אינו נלחם כנגד הבא להורגו כיחיד, אלא כנגד האוייבים הבאים להרוג ציבור. ולכן מותר לחייל להשכים ולהרוג גם את מי שמסייע לפעולות טרור ומי שעושה פעולות על מנת להרוג, ולא רק מי שעושה מעשה בפועל כדי להרוג.

אמנם בנדון דידן, אם אין ספק שמא המחבל ימשיך להרוג, כגון כשהוא "מנוטרל" ואין ביכולתו לעשות זאת, יתכן שכבר אינו בגדר "רודף", שהרי עתה הוא כבר לא מסייע לפעולות טרור ועושה מעשה על מנת להרוג, וצ"ע לדינא.

•   •   •

ז. להשלמת היריעה נעיין בנדונים הבאים:

פרטיזנים שהרגו חיילים גרמניים גם כשלא סיכנו אותם, האם נהגו כהלכה - דברי הרב ישראל מאיר לאו [5].

חייל שראה מחבל שהרים ידיים לאות כניעה - ובגלל קושי להתרכז ולבדוק האם אינו מערים עליו, ירה בו למוות,  האם וכיצד יוכל לכפר על מעשה זה - ראה תשובת רבי יצחק זילברשטיין [4].

הריגת מחבל כפות - חוות דעת הלכתית של הרב שלמה אבינר עבור יורם שקולניק שנשפט  על הריגת  מחבל כפות [9].

•   •   •

לסיום, יודגש ויובהר כי כל הנכתב לעיל, אינו אלא לעורר את לב המעיין בסברא ובראיות, ומעולם לא הגעתי לדרגה של רב ופוסק הלכות, ועל כן כמובן לא יעלה על הדעת להסיק מהאמור לעיל מסקנות להלכה ולמעשה.

עגלת קניות

Your Cart11
  • x 1 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 425.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס