שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

חנה ושבעת בניה

תקציר השיעור

א. דברי חז"ל על חנה ושבעת בניה שמסרו נפשם על קידוש ה", ובמדרש מובא שנשתטית ונפלה מהגג ומתה, אך בש"ס משמע שעשתה זאת מדעת, וצ"ע.

ב. הלכה פסוקה בש"ס וברמב"ם שעל ג" עבירות יהרג ואל יעבור, ובשעת השמד ימסור נפשו אפילו על מצוה קלה. אך זהו כאשר העכו"ם הורגו, ובימי עברה וזעם, נשאלו שאלות חמורות בהלכות קידוש השם, האם מותר להרוג עצמו רח"ל או להרוג אחרים כדי לא לעבור על דת, או כדי לא להתייסר.

ג. המאבד עצמו לדעת חייב מיתה בידי שמים. ונחלקו הראשונים, האם בשעת גזירה או מחמת יסורים מותר לאבד עצמו לדעת.

ד. וכן נחלקו האם מותר להרוג תינוקות בשעת השמד כדי שלא יעברו על דת.

ה. ויש לדון בשאלות אלו ממעשה שאול המלך בחיר ה", שהרג עצמו כדי שלא יפול ביד הפלישתים, והאם נלמד מזה לכל אדם.

ו. עוד דנו הפוסקים ממעשה בד" מאות תינוקות שהפילו עצמם לים כשרצו לאונסם לעבירה, וממעשה דרבי חנינא בן תרדיון שלא רצה לפתוח פיו שתיכנס בו האש ויקרב מיתתו.

ז. אנשי מצדה הרגו עצמם ובני משפחותיהם כדי לא ליפול בשבי הרומאים, ויש לדון האם נהגו על פי ההלכה [ויש להעיר כי בדברי חז"ל לא צויין כלל מעשה זה, והדבר אומר דרשני].

ח. דין המאבד עצמו לדעת משום כפרת עוונות.

ט. ובעיקר דין המאבד עצמו לדעת יש לדון - האם איסורו משום רוצח, ונפקא מינה לשאלות הנ"ל, להרוג עצמו או אחרים בשעת השמד או מחמת יסורים.

בדברי חז"ל מובא המעשה עם חנה ושבעת בניה שמסרו נפשם על קידוש ה'. ויש להבחין בין האופן שבו מופיע המעשה במדרש [5] - שנשתטית ונפלה מהגג באונס ומתה, לעומת המובא בש"ס [4] - ושם משמע שעשתה זאת מדעת [וכפי שעמדו על שינוי זה מפרשי המדרש], ושינוי זה צ"ב.

ונראה לדון בזה כדלקמן.

 

א. כידוע אדם צריך למסור נפשו על ג' עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. וכפי שפסק הרמב"ם להלכה [1]. [ומקורו בגמרא בסנהדרין (עא, ד) מהפסוק "ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך" ודרשו חז"ל בכל נפשך - ואפילו נוטל את נפשך"]. ומבואר שדין מסירות נפש להריגה שלא לעבור על ג' עבירות אלו הינו ממצוות קידוש השם. ואכן בניו של עם ישראל מסרו נפשם לאורך כל הדורות על מצוה זו, ונהרגו ונטבחו על קידוש השם בכדי לא להמיר את דתם.

שאלות מבהילות ומרטיטות נשאלו בצוקי עיתים אלו: אדם אשר ידע בנפשו כי לא יוכל לסבול את יסורי האנס, וקרוב לוודאי שבסוף "ישבר" ויאלץ להמיר דתו בעל כרחו, האם מותר לו להרוג עצמו במו ידיו, קודם שיבוא למצב שיוכרח להמיר דתו ולעבור על אחת מג' עבירות חמורות שדינם יהרג ואל יעבור.

במילים אחרות: האם בכלל חיוב "קידוש השם" לא רק למסור נפש שיהרגוהו בכדי לא לעבור, אלא גם להרוג עצמו בכדי להימנע מג' עבירות. אך מאידך, הרי איסור חמור לאבד עצמו לדעת, כפי שלמדו חז"ל מהפסוק "אך את דמכם לנפשותכם אדרוש" [2] - ואם אינו מחוייב למסור נפש באיבוד עצמו לדעת, הרי שיש איסור בדבר.

ושאלה נוספת, אם נאמר שיכול ואף חייב להרוג עצמו, האם רשאי או מצווה להרוג את בניו או כל אדם אחר בכדי שלא ימירו דתם באונס.

בשאלות אלו, דן הרב אפרים אושרי, שהיה רב בגטו קובנה, ליטא, בימי השואה, בספרו שו"ת ממעמקים [1].

 

ב. משא ומתן בענין זה מצאנו בפירוש דעת זקנים מבעלי התוספות [2] שהביאו מחלוקת בין רבותינו הראשונים, האם בשעת גזירה או מחמת יסורים מותר לאבד עצמו לדעת. וכן נחלקו האם מותר להרוג תינוקות בשעת השמד כדי שלא יעברו על דת. ומחלוקות אלו הובאו בבית יוסף [3].

המתירים סמכו יתדותם על שאול המלך בחיר ה' שהרג עצמו כדי שלא יפול לידי הפלשתים ([2]; עי' בדברי הנביא), ולמדו מכך "שאם ירא אדם שמא יעשו לו יסורין קשים שלא יוכל לסבול ולעמוד בנסיון שיכול להרוג את עצמו", ואף למדו מכך "ששוחטין התינוק בשעת הגזירה". בעוד שלדעת האוסרים "שאול שלא ברשות חכמים עשה". והובא שם מעשה ברב אחד ששחט הרבה תינוקות בשעת השמד מחשש שיעבירום על דת, ורב אחר שהיה עמו כעס עליו ביותר וקראו "רוצח" ואמר לו, אם כדברי יהרג הרב השוחט במיתה משונה, וכן היה, ואחר כך נתבטלה הגזרה, ואם לא היה שוחט התינוקות, היו ניצולים.

ומשמע מדברי בעלי התוספות והבית יוסף שנטו לפסוק שאסור להרוג עצמו בכדי להינצל מאונס המרת דת, וכל שכן שאין להרוג בניו או אחרים בשביל זה. אך מנגד, הריטב"א [3] מביא את דעות המתירים להרוג עצמו ואף אחרים בכדי להינצל מהמרת דת, ומשמע לכאורה שכן דעתו, מסיום דבריו שכתב: "וכבר הורה זקן, ושמענו בשם גדולי צרפת שהתירו כן הלכה למעשה". ומסופר ([4]; מבוא למחזור המפורש) על רבינו יום טוב מיוני, מגדולי בעלי התוספות, שבזמן השמד כולם שחטו עצמם או איש את חברו. ורבינו יום טוב עצמו שחט ששים אנשים, ואחר כך שחט עצמו על קידוש השם.  ולמעשה משמע כן גם בדברי הפייטן (רבנו קלונימוס הקטן, אף הוא מרבותינו הראשונים) בקינות על תשעה באב [4] "פונה האב בבכי ויללה, עצמו על חרבו לדקור ולהפילה". [ולדעת האוסרים, יעו' בפירוש הרד"ק על ספר שמואל [3] שביאר כי לשאול היה ידוע בוודאות שימות, משא"כ לאדם שעדיין יש ספק שאולי ינצל, אסור לפגוע בעצמו וכל שכן באחרים [ותירוץ זה מובא בהגהות והערות לטור [3] בשם שיירי כנסת הגדולה]. ועוד תירץ, שהותר לו כדי שלא יתעללו בו פלישתים. וכוונת תירוצו יעו' בשו"ת מאזנים למשפט [9] שזהו ממשפט המלך מחשש חילול כבוד שמים. ובספר ים של שלמה [7] כתב תירוצים נוספים, עי' בדבריו, ובדברי הש"ך [5] ושו"ת בשמים רא"ש [5] במה שלמדו להלכה ממעשה שאול לענין המאבד עמו לדעת מחמת יראת היסורים].

 

ג. דברי הריטב"א נסבו על המסופר בגמרא בעבודה זרה [3] שבשעה שהוצא רבי חנינא בן תרדיון להורג, אמרו לו תלמידיו שיפתח את פיו ותכנס בו האש, ולא יתייסר עוד. השיב להם רבי חנינא "מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". ומבואר, שרבי חנינא נקט שאסור לאדם להרוג עצמו כדי להינצל מיסורים.

ובתוספות בעבודה זרה ([3];שם ד"ה ואל יחבל) הביאו מדברי הגמרא בגיטין [4] סימוכין להיתר להרוג עצמו בכדי לא להגיע לכפייה בהמרת דת, מהמעשה המסופר על ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו ונלקחו לרומי לקלון [ילדות לזנות וילדים למשכב זכור]. וכשהבינו מה יהיה בסופם, דרשו מהפסוק "מבשן השיב ממצולות ים", כי שומה עליהם לאבד עצמם לדעת ולקפוץ לים כדי לא לבוא למצב זה [ונחשב כ"עומדים לשמד"] ועל ידי זה יזכו לחיי עולם הבא. ומפורש כי מותר [ואף "מצוה" כלשון התוספות] להרוג עצמו במו ידיו על קידוש ה'.

גם בתוספות בגיטין [4] הקשו מדוע איבדו הילדים וילדות עצמם לדעת, והלא מהמעשה עם רבי חנינא בן תרדיון רואים שאסור לעשות כן. ותירצו: "שהיו יראים מהיסורים. ועוד, דעל כרחך היו מענין אותם ולא היו הורגים אותם". ומבוארת שיטת התוספות שהותר לאבד עצמו לדעת מפחד מיסורים, ולאו דווקא מחשש שמד.

[ובהלכות אבלות (שו"ע יו"ד סי' שמה סע' ג) נפסק [5] "גדול המאבד עצמו לדעת והוא אנוס כשאול המלך אין מונעין ממנו כל דבר", וכתב הש"ך: "כשאול המלך, שהרג עצמו לפי שראה שהפלישתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו". ובשו"ת בשמים ראש [5] למד משאול המלך שהרג עצמו, שכל מי שהרג עצמו מחמת יראה מיסורים [דוגמא לדבר, חולה סופני, לא עלינו] אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת. אמנם לא נתבאר בדבריהם שהדבר מותר לכתחילה, אלא רק לענין שאם שלח יד בנפשו, אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת, כדיניו מפורשים בשו"ע יו"ד סי' שנה, שנקבר מחוץ לגדר ואין מתאבלים עליו].

ברם גם אם נלמד מהמעשה בגמרא בגיטין שיש היתר להרוג עצמו כדי לא ליפול לשמד, יש לדון האם כמו כן מותר להרוג אחרים "לשחוט את הנערים" כמובא בדעת זקנים מבעלי התוספות, כדי להצילם מהמרת דת, וצריך להבין מהו החילוק בינו לאחרים - ואם התורה התירה איסור רציחת עצמו, מדוע שלא הותרה גם רציחת אחרים, וצ"ע.

ובעיקר המחלוקת המבוארת בדברי הראשונים והבית יוסף, האם רשאי להרוג עצמו על קידוש השם בשעת השמד, נראה כי נחלקו בזה חז"ל במה שסיפרו על המעשה עם חנה ושבעת בניה שמסרו נפשם על קידוש ה'. וכאמור לעיל, שבמדרש [5] מובא שנשתטית ונפלה מהגג ומתה, והיינו שזה קרה באונס, כי ברצון יש בכך איסור מאבד עצמו לדעת. אך בש"ס [4] מובא שעשתה זאת מדעת [וכפי שכתבו מפרשי המדרש] שכן לדעה זו, אין בכך איסור, ודו"ק.

 

ד. בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמות היהודים" [6], אשר נכתב בזמן חורבן הבית השני [לפני יותר מאלף תשע מאות שנה] מסופר על היהודים המורדים ברומאים שהתבצרו ב"מצדה", ובראותם שכלתה עליהם הרעה ובעוד שעות ספורות יפלו לידי הרומאים, עמד מנהיגם אלעזר בן יאיר ועודדם להרוג את עצמם ואת נשותיהם ובניהם במו ידיהם, בכדי לא ליפול לידי אויביהם ולהיות נתונים למשיסה ולחרפה, ובדבריו [כפי שהביא יוסף בן מתתיהו] טען אליעזר כי "ככה ציוו עלינו חוקי תורתינו". ולבסוף, טבחו אנשי מצדה איש את בני משפחתו, ואחר כך איש את רעהו עד שהאחרון שרף את עצמו ואת כולם לבלתי ישאר שריד ופליט.

ובאמת, לא מצאנו שהביאו חכמי ישראל מעשה זה [אלא רק הביאו מעשה דומה של קפיצת ארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון]. ומשמע לכאורה שאנשי מצדה לא עשו מעשיהם על פי ההלכה בטבחם איש את רעהו, וצ"ב.

 

ה. יתר על כן מצאנו בשו"ת שבות יעקב [7] האם מותר לבעל תשובה שיודע שעבר על עבירות שחייב בהן מיתת בית דין, להרוג עצמו במו ידיו, בכדי לכפר על מעשיו הרעים. והוא נשא ונתן בדבר, והעלה צדדים לכאן ולכאן, ונראה שדעתו יותר מכרעת שאין לעשות כן, אך מכל מקום אינו נחשב כמאבד עצמו לדעת. [ומכל מכל משמע מדבריו שיש צד להתיר לאדם להרוג עצמו בכדי לכפר על חטאיו, ופשיטא הוא ואין צריך לפנים, שאין סלקא דעתך כלל שיהיה מותר להרוג את חברו לכפרת חטאיו [אפילו בציווי חברו] שלא על ידי בית דין סנהדרין קטנה].

ולמעשה רבים הפוסקים הסוברים שלעולם אין להתיר לאדם להרוג עצמו ויהי מה, ואפילו בכדי להינצל מעבירת שמד, אלא רק יניח לגויים שיהרגוהו וידיו לא ישפכו דם. וכל שכן שאין לו להרוג אחרים בכדי להצילם משמד, וכמפורש בדברי המהרש"ל בספרו ים של שלמה [7].

*    *    *

 

ו. ונראה בביאור דעת המתירים לאדם להרוג עצמו מחשש שמד ויסורים, וביאור ההבדל בין הריגת עצמו להריגת אחרים, בהקדם דברי הרמב"ם [2] שההורג עצמו נחשב ל"שופך דמים", אך אין לו דין רוצח ממש אשר נתחייב על זה מיתת בית דין ככל רוצח [וכמו שביאר המנחת חינוך [2] את דברי הרמב"ם למאי נפק"מ שהורג עצמו אינו חייב מיתת בית דין, והלא בלאו הכי כבר המית את עצמו [ואם לא הצליח להמית עצמו, פשיטא שלא חייב מיתה, שהרי גם רוצח גמור אינו מתחייב מיתה כל עוד לא המית את חברו]. ותירץ שנפק"מ אם שיבר כלים בזמן שהרג את עצמו, שאם נחשב כרוצח גמור ועבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין, פטור מתשלומי הכלים [כלומר אין יורשיו משלמים מנכסיו], מדין "קם ליה מדרבה מיניה" ככל רוצח דעלמא]. ומבואר איפוא בדעת הרמב"ם, שההורג עצמו אינו עובר באיסור "לא תרצח" ממש, אלא רק על איסור הנלמד מהפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש".

מאידך, מדברי הפסיקתא [7] משמע שיש איסור לא תרצח גם בהריגת עצמו, כדברי הפסיקתא "לא תרצח - לא תתרצח", דהיינו שיש איסור על האדם "לרצוח" את עצמו. וכן פסק הבית מאיר [7] "דודאי במיתת עצמו הוא מוזהר בלאו דלא תרצח" [אמנם מלשון הפסיקתא יתכן שאין משמעות שיש איסור רציחה ברציחת עצמו, שהרי המשך הדברים שם "לא תרצח - לא תתרצח, לא תעשה הדם צורח עליך", ביארו המפרשים דהיינו "שלא תעשה הדם של חברו צורח עליך"].

ובביאור הדברים הרחיב בספר חבצלת השרון ([8]; הרב מרדכי קרלבך, ירושלים תשס"ה), וכתב שיש לומר כי איסור מאבד עצמו לדעת יסודו בהלכות חבלה, שאסור לאדם לחבול עצמו, והוא נלמד מדין "אך את דמכם לנפשותכם אדרוש", ולא משום רוצח. ולכן יובן שבאופן שרואה שעתידים לבוא עליו יסורים, אין באיבוד עצמו משום "חבלה" בעצמו, כי אין לזה שֵם מעשה חבלה, אלא זהו מעשה תיקון [ואילו היה זה משום איסור רציחה, ודאי שאין סיבה להתיר זאת]. וכן במקום שירא שיעבירוהו על דת, או אפילו במקום שמאבד עצמו לדעת כדי לקיים בעצמו ד' מיתות בית דין, יתכן שזה מותר משום שאין זה בכלל החבלה האסורה, כי תכלית חבלה זו היא לצורך תיקון, דבר המותר בהלכות חובל. ועי' בדבריו מקורות נוספים לנדונים שהובאו לעיל.

ולכשנדקדק בלשון רבותינו הראשונים, עי' בדבריהם ותמצא נחת שהמתירים להרוג עצמו בשעת השמד נקטו בלשון "חבלה", יעו' בדעת זקנים מבעלי התוספות [2] שכתבו בתוך דבריהם "פירוש, שלא יוכל לחבול בעצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בנסיון". וכן התוספות בעבודה זרה [3] כתבו "אומר רבנו תם דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון על ידי יסורים שלא יוכל לעמוד בהם, אז  הוא מצוה לחבל בעצמו".

נמצא לסיכום, כי מחלוקת הראשונים האם רשאי להרוג עצמו בשעת השמד על קידוש השם כאשר ירא שמא ח"ו יבואו עליו יסורים או שיאלץ לעבור על דת, תלויה בשורש האיסור לאבד עצמו לדעת: אם הוא מכלל איסור רציחה, אין כל צד להתיר לרצוח עצמו, מה שאין כן אם הוא משום איסור חובל, יש מקום להתיר, וכנ"ל.

 

ז. לאור זאת נראה כי דווקא באיסור הריגת עצמו נאמרה הדרשה "אך" למעט שאינו מחויב בהריגת עצמו באופנים מסויימים: "יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל - אך, יכול כשאול המלך ת"ל - אך", היות שאין זה איסור "לא תרצח". מה שאין כן בהריגת אחרים, שודאי אסור משום רציחה, אין כל היתר לרצוח אחרים גם בשעת השמד, כי אין לכך כל מקור. ולפיכך אין מקור לדרוש שהתורה תתיר הריגת אחרים, וכן העלה בסוף דבריו רבי זלמן סורוצקין (אב"ד לוצק, בספרו מאזנים למשפט; [9]), ונקט כי "הבדל גדול יש בין החובל בעצמו לרוצח".

ובדעת חכמי צרפת ועוד ראשונים שהתירו הריגת נערים ותינוקות שלא יפלו לשמד, יתכן שסברו שהגם שהריגת אחרים היא "רציחה" גמורה, אך מאחר ונלמד מהפסוק "אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" - "אך" למעט "כחנניה מישאל ועזריה וכשאול המלך" כדברי חז"ל, הרי שמתבאר כי איסור רציחה הותר באופנים אלו להציל עצמו ואחרים משמד, ואין סברא לחלק בין הריגת עצמו לאחרים, וצ"ע. וכמו שכבר כתב הריטב"א [3] הסברות והנדונים בסוגיא זו הם "דברים שצריכין תלמוד ועיון גדול", ויהי רצון שיהיו להלכה ולא למעשה כלל.

"הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ" (דברים לב, מג)

עגלת קניות

Your Cart10
  • x 2 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 4 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 385.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס