שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

חרוסת

תקציר השיעור

א. במסכת פסחים נחלקו חכמים ורבי אליעזר ב"ר צדוק האם "חרוסת מצוה", או לא. ובשיטת הרמב"ם צ"ע שסתר דבריו, האם הלכה כר"א ב"ר צדוק.

ב. עוד יש לעיין בעיקר גדרי מצות החרוסת, האם זו מצוה בפני עצמה או שתקנוה בכלל מצות אכילת מצה ומרור • וכן צ"ע האם מצות החרוסת היא דין באכילה או דין בזכרון השעבוד.

ג. בגמרא מבואר שהסיבה לטיבול המרור בחרוסת היא בגלל סכנת הארס שיש במרור, וצ"ע האם בזמנינו כשאין לו חרוסת רשאי לאכול רק את המרור [וצ"ע היאך יש סכנה באכילת מרור והרי "שומר מצוה לא ידע דבר רע"].

ד. החרוסת וטעמיה: מאלו מרכיבים מכינים את החרוסת, ומדוע • דברי הירושלמי האם חרוסת צריכה להיות עבה או רכה • פשר השם "חרוסת".

ה. מי שאינו אוכל מרור האם צריך לאכול חרוסת, והאם מחוייב לברך.

ו. המצוה בטיבול המרור בחרוסת או באכילתו [האם צריך לשקע את המרור בחרוסת או די בטיבול במקצתו].

ז. טיבול הכרפס: מחלוקת הראשונים והפוסקים האם לטיבול הראשון [של הכרפס] לוקחים חרוסת או מי מלח.

ח. טיבול המצה: מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם מטבל המצה בחרוסת  [קושיית "המנהיג" כיצד ניתן לחבר בין מצה שהיא זכר לגאולה והחרוסת שהיא זכר לשעבוד].

ט. מחלוקת הפוסקים האם צריך לטבל את ה"כורך" בחרוסת, והמנהג למעשה [כיצד ינהגו המחמירים לא לאכול "שרויה" בטיבול המצה בחרוסת].

י. מחלוקת רבי אייזיק שֶר והחזון איש - מהי ההשקפה הנכונה על מצבם של בני ישראל במצרים.

א. במשנה במסכת פסחים [1] נתבארו דיני ליל הסדר בכלל, ומצות החרוסת בפרט: "הביאו לפניו [ירקות, לאחר הקידוש, דהיינו את ה"כרפס"], מטבל בחזרת [ולהלן תבואר מחלוקת הראשונים האם מטבל בחרוסת או במי מלח], עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר, מצוה". ומבואר בסוגיא [1] קטו, א) "האי חסא [חזרת] צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא", ופירשו רש"י והרשב"ם: "שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים", ענין זה מתבאר גם בהמשך הסוגיא [1] קטז, א).

ואמנם בספר מקראי קודש [8] הביא רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, את הקושיא, היאך יש סכנה באכילת מרור והרי "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ועי"ש בתירוצו, ובדברי רבי יצחק לנדא, המובאים בהגדה של פסח - חברון [8]. [וראה בדברי רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק, בספרו חשוקי חמד [9], האם כשאין לו חרוסת רשאי לאכול רק את המרור, או שמא יש בזה סכנה].

עוד מבואר בהמשך הסוגיא: "אמר רב פפא, לא נישהי איניש מרור בחרוסת, דלמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה". כלומר, אין להשהות את המרור בחרוסת יותר מדי הרבה זמן, כדי שטעם התבלינים שיש בחרוסת [אשר מרכיבי עשייתה יבוארו להלן] לא יקהה את חריפות המרור, הנצרכת לקיום המצוה.

ובהמשך הסוגיא חלקו רבי לוי ורבי יוחנן מה ה"מצוה" שיש בחרוסת [לדעת ר"א ב"ר צדוק] "רבי לוי אומר, זכר לתפוח [ופירש הרשב"ם: "ממסכת סוטה [2] שהיו יולדות שם בניהן בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב תחת התפוח עוררתיך"] ורבי יוחנן אומר זכר לטיט. אמר אביי, הלכך צריך לקהוייה וצריך לסמוכיה [רשב"ם: לסמוכיה, להטיל ולכתוש בו הרבה, כדי שיהיה עבה. וצריך לקהוייה, להטיל בו תפוחים, דאית ביה קיוהא]. לקהוייה, זכר לתפוח. וצריך לסמוכיה, זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן, תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט". ומכאן השם "חרוסת", כפי שהביא המרדכי [2] בשם הירושלמי: "למה נקרא שמו חרוסת, זכר ללבנה שהיא מעשה חרסית וראה גם במה שהביא בספר הסדר הערוך, מאת הרב יעקב ויינגרטן, ירושלים [10] פרק צא סע' ג) טעמים נוספים לביאור השם "חרוסת"].

תוספות [1] קטז, א ד"ה צריך) הביאו את דברי הירושלמי [2] שיש הסוברים שחרוסת צריכה להיות עבה - זכר לטיט, ויש הסוברים שצריכה להיות רכה - זכר לדם שהיו המצרים משקעים את תינוקות בני ישראל בטיט.

מרכיבי החרוסת - עוד כתבו תוספות: "ובתשובת הגאונים מפרש לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים, תחת התפוח עוררתיך, כפלח הרימון, התאנה חנטה, אמרתי אעלה בתמר, אגוז אל גינת אגוז, ושקדים על שם ששקד הקב"ה על הקץ". והמרדכי [2] הביא את דברי הערוך "עושים חרוסת מכל מיני מאכל, מתוק, מרים וחמוצים, כמו הטיט שיש בו כל דבר. בספר רוקח כתב, לכך משימין בחרוסת קנה וקנמון וזנגביל, לפי שאי אפשר לדוכן היטב שלא יהא בהן חוטין קשין, וזהו זכר לטיט, שהיה תבן מעורב עם הטיט". וראה גם בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות [2] ובהלכות חמץ ומצה [2] פ"ז הי"א), והרמ"א [4] סי' תעג סע' ה), מה הם מרכיבי החרוסת.

סיכום - מאמרו המפורט של הרב פרלמן [5] בענין החרוסת וטעמיה, מלוקט מדברי חז"ל, הראשונים והפוסקים.

חרוסת - מצוה בפני עצמה או בכלל מצות אכילת מצה ומרור

ב. כאמור לעיל, חכמים ורבי אליעזר ב"ר צדוק חלקו, האם "חרוסת מצוה". ובשיטת הרמב"ם צ"ע שסתר דבריו, כי בפירוש המשניות כתב: "ר"א ב"ר צדוק אומר חרוסת מצוה, לדעתו שחייב אדם לברך אקב"ו על אכילת חרוסת, ואינה להלכה". אבל בהלכות חמץ ומצה [2] פ"ז הי"א) כתב הרמב"ם: "החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהוי עובדים בו במצרים, ומביאים אותה על השלחן בליל פסח". הלחם משנה (שם) עמד בתמיהה זו, וכתב: "ונראה שחזר בו [הרמב"ם] ממה שכתב". אך נשאר בקושיא: "ומ"מ צריך ליתן טעם, למה אין מברכים עליו כמו שכתב בפירוש המשנה, כיון דהיא מצוה דרבנן, דהא מברכינן אמרור בזמן הזה דהוא מדרבנן".

ומצאנו בדברי רבנו מנוח (שם) תירוץ על קושיית הלחם משנה: "לפי שאינו נאכל בפני עצמו והוא טפלה למה שאדם טובל בו. ואל תתמה, שהרי בלולב מצינו כהאי גוונא, שאינו מברך על כל ארבעת מינים אע"פ שהם כולם מן התורה כלולב, מפני שהם טפלים לו, וכולם נקראים על שמו, והוא עיקר ועליו מברכים, והכי נמי לא שנא".

ובביאור הדברים הוסיף נופך מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בהגדה של פסח שם דרך [7] "דכוונת רבינו מנוח, דמצות חרוסת אינה כלל מצוה לעצמה, ואין מצוה לאכול חרוסת, רק חכמים הוסיפו מצוה בכלל מצות מצה ומצות מרור - לאכלם בטבילת חרוסת, ואין כאן אלא מצוה אחת. וכשאוכל מצה ומרור בחרוסת מקיים מצות אכילת מצה בחרוסת ומרור בחרוסת. ודמי ממש לד' מינים שמקיים בכולן מצוה אחת, ובשניהם אינו מזכיר בברכה אלא העיקר וכולל בו כל מה שטפל לו. ולמאן דאמר חרוסת אינה מצוה, אין כלל מצוה בחרוסת, אף לא בתורת טפל למרור, ואינו טובל בו אלא משום קפא, כדאמרינן בגמרא".

והוסיף הגרש"ז: "ונראה דשאלה זו אי החרוסת הוי מצוה לעצמה, או שתקנוה בכלל מצוה מצה ומרור, תלויה בפלוגתא דר' לוי ור' יוחנן, אי תקנוה זכר לתחת התפוח עוררתיך, או זכר לטיט. דלר' יוחנן דס"ל דתקנוה זכר לטיט, שפיר יש לומר דהוי בכלל מצות מצה ומרור, כיון דהמצה הוי לחם עוני, ומרור ע"ש וימררו חייהם, ועל זה הוסיפו באכילתם גם זכר לטיט, דהיינו קושי השעבוד. אבל לר' לוי דס"ל דאתי משום זכר לתחת התפוח עוררתיך, אין לחרוסת שום שייכות עם המצה והמרור" - וזו מצוה בפני עצמה.

וראה עוד בגדר מצות החרוסת, בדברי הגרב"ש סלומון, רב העיר פתח תקוה [6] במה שכתב לדייק מלשון הרמב"ם הנ"ל [2] שמצות החרוסת אינה דין באכילה אלא דין בזכרון השעבוד ולכן דקדק הרמב"ם וכתב "ומביאים אותה על השולחן בלילי הפסח", כי "אין דין אכילה בחרוסת, ועיקר דינו הוא זכרון לטיט". [ועי"ש במה שתלה את המחלוקת המובאת בדברי הרמ"א [4] סי' תעא סע' ב) האם יש להחמיר ולא לאכול מהפירות שמכינים מהם את החרוסת בערב פסח, במחלוקת האם אכילת החרוסת היא מצוה בפני עצמה או חלק ממצות המרור. וראה בספר הסדר הערוך [10] בפרק צא סע' ב].

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, דנו הפוסקים האם מי שאינו אוכל מרור צריך לאכול חרוסת, והאם מחוייב לברך. ראה במה שכתבו רבי שמעון סופר, רבה של ערלוי, בשו"ת התעוררות תשובה [9], ובחשוקי חמד [9], ומסקנתם למעשה, שצריך לאכול, אך לא יברך.

סיכום הטעמים מדוע אין מברכים ברכת המצוות על החרוסת - הסדר הערוך [11] סע' ו).

ג. בדיני החרוסת

טיבול המרור בחרוסת - בשו"ע [4] סי' תעה סע' א) נפסק: "יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, ולא ישהנו בתוכו. ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו". וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק יג) "ויש מקומות שאין נוהגים לשקע כולו, אלא בטיבול מקצתו". ובספר חוט שני [8] כתב שאין בניעור החרוסת איסור בורר, עי"ש בטעמו.

וראה תוספת ביאור ופרטי דינים בספר הסדר הערוך [11] סע' יא-טו).

טיבול הכרפס - בדברי תוספות במסכת פסחים [1] קיד, א ד"ה מטבל) הובאה מחלוקת הראשונים האם לטיבול הראשון היו לוקחים חרוסת או מי מלח, וזה לשונם: "היכא שהטיבול ראשון הוי בשאר ירקות, אין צריך לטבול בחרוסת אלא או בחומץ או במים ומלח, כמו שהיה נוהג רבנו תם. ודלא כה"ר יוסף שעשה כסדרו ויטבול בחרוסת וכן רבינו שלמה בסידרו וה"ר שמעיה", עי"ש בדבריהם. וגם בדברי הרמב"ם [3] הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ב) מפורש שמטבל את הירק בחרוסת, ועי"ש בהגהות מיימוניות.  ולהלכה פסק השו"ע [4] סי' תעג סע' ו) "ויקח מהכרפס פחות מכזית, ומטבילו בחומץ", וכתב המשנה ברורה (ס"ק נד) "או ביין או במי מלח, ולא אתי אלא לאפוקי שלא יטבל בחרוסת, כי חרוסת אינו אלא לטיבול שני, שמטבל המרור בחרוסת". סיכום - ספר הסדר הערוך [10] פרק נה).

 טיבול המצה - הרמב"ם והראב"ד [3] הלכות חמץ ומצה פ"ח ה"ח) חלקו האם מטבל המצה בחרוסת, וראה בביאור מחלוקתם בדברי רבי צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים, בספרו מקראי קודש [8]. סיכום - הסדר הערוך [10] פרק פב); ועי"ש בתירוצים על קושיית "המנהיג" כיצד ניתן לחבר בין מצה שהיא זכר לגאולה והחרוסת שהיא זכר לשעבוד].

• מחלוקת הפוסקים האם צריך לטבל את ה"כורך" בחרוסת - בשו"ע [4] סי' תעה סע' א) ובמשנה ברורה שם.

•  כיצד ינהגו המחמירים לא לאכול "שרויה" בטיבול המצה בחרוסת - פסקי תשובות [9].

• • •

ההשקפה הנכונה על מצבם של בני ישראל במצרים

ד. נסיים את לימוד גדרי מצות החרוסת, בענייני אגדה.

רבי אייזיק שֶר, ראש ישיבת סלבודקה בבני ברק, אמר בשיחותיו בישיבה [12], כי "מצות טיבול המרור בחרוסת באה ללמדנו את רום ערכם של אבותינו, שעמדו במבחן המרירות, ועמדו באמונתם לקבל הכל באהבה, עד שזכו לניסים גלויים ונפלאים, שילדו בלא עצב, נסים שהמתיקו להם את המרירות שמררו המצרים את חייהם", ותיאר בהרחבה את מדרגת צדקותם של בני ישראל. ברם החזון איש כתב באיגרותיו [13] על דבריו "שאין בהם ממש" וסותרים את דברי חז"ל שבני ישראל במצרים היו "רעים וחטאים מאד". וסיים: "ואל לנו לדרוש במופלא, שהיו הדורות הראשונים באופי בלתי אפשר לנו להשיג שום מושג מהם, אבל היו בבחירה חופשית, שזו עיקר עבודתו יתברך".

עגלת קניות

Your Cart5
  • x 2 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
סה"כ: 200.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס