שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

כבוד אב ואם

תקציר השיעור

א. ביסוד המצוה חקר המנחת חינוך, האם היא מצוה שבין אדם למקום, או מצוה שבין אדם לחברו, ויש לדון בנפקא מינה מחקירתו.

ב. בירושלמי אמרו כי מצות כבוד אב ואם היא "כפרעון חוב" להוריו על הטובה שגמלוהו "ואפילו צריך לחזר על הפתחים". וצ"ע מדוע שונה חיוב כבוד אב ואם, מכל המצוות שאינו חייב לבזבז על קיומן יותר מחומש מממונו.

ג. ובעיקר דברי הירושלמי צ"ב מהו גדר החיוב לכבד הוריו מדין "פרעון חוב", ונפקא מינה לבירור השאלה עד כמה מחוייב לטרוח בטיפול בהוריו.

ד. עוד יש לברר מהיכן משלמים את הוצאות כיבוד ההורים [הוצאות נסיעה לביקור ממקום רחוק • שימוש בכספי צדקה לצורך פרנסת ההורים].

ה. תנו רבנן: "מכבדו בחייו ומכבדו במותו". ויש לברר גדר חיוב זה [תשובת רבי עקיבא אייגר "בעסק צוואת אֵם שהוא נגד צוואת האב, איך יעשה הבן"].

ו. דיני כיבוד אב ואם בדיבור ובמעשה [גדר המצוה - חיובית או קיומית].

ז. חיוב כבוד אב ואם במחשבה "שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל" [חיי אדם בשם ספר חרדים]. וצ"ב היאך יקיים חיוב זה למעשה.

ח. "האב שמחל על כבודו, כבודו מחול" [שו"ע]. וצ"ע האם כדי שהמחילה תועיל צריכים ההורים לדעת על מה מחלו • האם ראוי למחול תמיד כדי שבניו לא יכשלו באיסור • האם לאחר מחילת האב יש חיוב בדיני שמים.

ט. חיוב כבוד אביו או זקנו הרשעים, והאם חייב בכבודם לאחר מיתתם.

י. פסק הרמ"א: "חייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו", ותמוה מדוע, שהרי גם האב חייב בכבוד אביו [הסב].

יא. מיסב לסעודה בביתו בצוותא עם אביו וכהן, את מי יכבד בברכת הזימון.

יב. חיוב גֵר בכבוד הוריו הנכרים.

יג. מעלת מצות כבוד אב ואם וגודל שכרה.

א. ביסוד המצוה חקר המנחת חינוך [1], האם היא מצוה שבין אדם למקום, או מצוה שבין אדם לחברו, ונפקא מינה, שבמצוות שבין אדם לחברו אין די בעשיית תשובה, אלא צריך גם לרצות את חברו.

והנה הרמב"ן [1] והכלי יקר [1] דייקו ממיקומה של מצות כבוד אב ואם בחמש הדברות הראשונות שבעשרת הדברות, העוסקות בעניינים שבין אדם למקום [בניגוד לחמש הדברות האחרונות העוסקות במצוות שבין אדם למקום] - כי מצות כבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום. ויסוד לדברים אלו לכאורה מפורש בדברי הגמרא במסכת קידושין [2] ל, ב) "השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום" [והכלי יקר מדייק כן גם מהמשך דברי הגמרא שם: "תנו רבנן ג' שותפין הן באדם, הקב"ה ואביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אמר הקב"ה מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני"]. ואין כל ספק איפוא, כי יסוד המצוה הוא חיוב שבין אדם למקום, אלא שכנראה הסתפק המנחת חינוך, האם המצוה היא גם חיוב שבין אדם לחברו.

ומצינו סעד בדברי ספר החינוך [4] לצד זה, שכתב בביאור "שורש" המצוה: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו", עי"ש כל דבריו. ומדבריו שחיוב כבוד אם ואם נובע מהכרת הטוב לחסד שגמלוהו הוריו, משמע כי חיוב המצוה הוא בגדר ש"בין אדם לחברו".

מצות כבוד אב ואם - פרעון חוב

ב. ונראה כי מדברי החינוך יש מקור ליסוד נוסף בגדר מצות כבוד אב ואם, כדלהלן.

בתלמוד הירושלמי [1] מובא בשם רשב"י "גדול כבוד אב ואם שהעדיפו הקב"ה יותר מכבודו, נאמר כבד את אביך ואת אמך ונאמר כבד את ה' מהונך, ממה את מכבדו ממה שיחננך, מפריש לקט שכחה פאה ועושה סוכה ולולב ושופר ותפילין וציצית ומאכיל את העניים, אם יש לך אתה חייב בכולן, ואם אין לך אין אתה חייב באחת מהן. אבל כשהוא בא אצל כיבוד אב ואם, בין שיש לך הון בין שאין לך הון, כבד את אביך ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים". ובהמשך נאמר בירושלמי, כי גדולה מצות כבוד אב ואם שהיא "דבר שהוא פריעת כפרעון חוב" [שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולימודו, פני משה שם]. ובספר יושר הורי [10] הוסיף כי דברי הירושלמי הם כנראה המקור למש"כ החינוך [1] הנ"ל ביסוד מצות כבוד אב ואם, שיש חשיבות יתרה למצות כבוד אב ואם בהיותה פריעת חוב.

דברי הירושלמי הובאו בשיטה מקובצת במסכת בבא מציעא, בביאור השקלא וטריא בגמרא שם [3] שהיתה הווה אמינא שצריך לשמוע בקול ההורים אפילו אמרו לבטל מצוה, בגלל שהוקש כבודם לכבוד המקום, והוצרכו ללמוד מפסוק שלא ישמע להם. והקשה השטמ"ק [הובא ביושר הורי [10]] וכי מפני שהוקש כבודם לכבוד המקום יהיו עדיפים מכבוד המקום. ותירץ על פי הירושלמי שאמנם גדולה מצות כבוד אב ואם שהיא כפרעון חוב".

דברי הירושלמי  הובאו להלכה בחיי אדם [6] שכתב: "ואמרו ז"ל, דכל מצות הבן על האב ואם, הוא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובות שגמלוהו. ומי שאינו מכבדם, נקרא רשע, דכתיב (תהלים לז, כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" והוסיף: "ואם כן בכלל הפרעון, שיאהוב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אוהבים אותו, ולא יהיו עליו לטורח ולמשא". ומבואר בדבריו חידוש, שיש ללמוד מהירושלמי הלכה למעשה, שהבן מחויב לאהוב את הוריו אהבה עזה כדרך שהם אוהבים אותו, והוא בכלל פרעון החוב שחב להם.

ג. מדברי הירושלמי שגדר חיוב כבוד אב ואם הוא "כפרעון חוב", מתבאר שגם החיוב הממוני בהוצאות על מצות כבוד אב ואם, שונה מכל המצוות, וכמבואר לעיל, שחייב "לסבב על הפתחים" כדי לקיים המצוה.

ואכן המרחשת [רבי חנוך אייגעש, רבה האחרון של וילנא; הובא בספר יושר הורי [10]]. הקשה, מדוע שונה חיוב כבוד אב ואם שצריך לחזר על הפתחים כדי לקיים המצוה, מכל המצוות שאינו חייב לבזבז על קיומן יותר מחומש מממונו. ותירץ בספר יושר הורי, שצריך לומר, שמכיון ובמצות פריעת חוב צריך לשלם את כל החוב, לכן גם במצות כבוד אב ואם שהיא בגדר תשלום פרעון חובותיו, שוויה של המצוה ששיעור חיובה כפריעת חוב.

ועי' במה שהביא בספר יושר הורי [11] מדברי הגר"ח קנייבסקי, שנשאל על אב השוהה בבית בנו, והטיפול בו משבש לחלוטין את סדרי הבית, האם מותר להעבירו לבית אבות מכובד. והשיב ע"פ דברי הירושלמי שמצות כבוד אב ואם הוא "כפרעון חוב", ואם כן יש לבן לשקול היאך היה אביו נוהג אם חלילה בנו היה במצב כזה, כי המודד לפרעון חוב הוא מה שאביו ואמו היו עושים למענו, עכ"ד.

אמנם בגוף דברי הירושלמי צ"ע אם נפסקו להלכה, כי דבריו לא נזכרו בשו"ע ונושאי כליו, וצ"ע למעשה.

ד. עוד צ"ע בעיקר דברי הירושלמי שגדר החיוב לכבד הוריו מדין "פרעון חוב", מבעיית הגמרא בקידושין [3] לב, א) האם ההוצאות על קיום מצות כבוד אב ואם הם "משל אב" או "משל בן", וכתבו התוספות (שם ד"ה אורו) בשם השאילתות ורבנו חננאל שלהלכה כבוד אב ואם "משל אב", וכן נפסק בשו"ע [5] סי' רמ סע' ה). ותמה בספר יושר הורי [10] לפי המבואר בירושלמי ובחיי אדם שגדר מצות כבוד אב ואם הוא "כפרעון חוב", מדוע אין הבן חייב ליתן משלו לצורך כבוד הוריו, כפי שהם נתנו לו כל מאודם, ומאי טעמא "פרעון החוב" לא כולל חיוב לכבדם ממונו.

והביא בשם הגראי"ל שטיינמן שהקשה משיטת הטור (נפסק ברמ"א [6] סי' רמ סע' יח) שאין מצות כבוד אב רשע, ותמוה שהרי חוב צריכים לשלם גם לאדם רשע.

ומתוך כך ביאר בספר יושר הורי בהגדרת דברי הירושלמי, שאמנם עצם מצות כבוד אב ואם בכל האופנים המפורטים בגמרא [2] לא, ב) "איזהו כיבוד, מאכיל ומשקה" וכו'), האי גזירת הכתוב. אולם במה שצוותה התורה, "שיעור החיוב" אינו בגדרים של כל המצוות [כגון עד חומש מנכסיו] אלא כיון שיש בזה פרעון חוב לכל מה שההורים נתנו, ולכן שיעור החיוב חמור מאד [ומובנת שיטת הטור שנתמעט כבוד אביו הרשע מחיוב כבוד, ואין כל חיוב מעיקרא בזה].

ה. ממוצא הדברים נבוא לבירור פרטי הדינים למעשה מהיכן משלמים את הוצאות כיבוד ההורים.

ויעו' בפסק השו"ע [5] סי' רמ סע' ה) ובדברי הנושאי כלים במקום, ובפרטים נוספים בנדון זה, ובנדון  שימוש בכספי צדקה לצורך פרנסת ההורים, בספר הליכות בין אדם לחברו [15] הרב יצחק יעקב פוקס, ירושלים תשס"ח). וראה  במה שהביא שם [הערה עה] מעשה ברב מבריסק שאמר לבחור ששאלו האם מחובתו לבקר את הוריו, כאשר הדבר כרוך בנסיעה יקרה ברכבת ואין בידו לממנה. ואמר לו הרב מבריסק, שאם אין באפשרותו לקנות כרטיס נסיעה, עליו לקיים את המצוה ברגליו... ועי' בשו"ת תשובות והנהגות [8] שדן על פי המתבאר ממעשה זה, שאם הבן חייב לעשות מעשה בגופו ומשלם רק כדי להיפטר מכך, עליו לשלם את ההוצאות מכספו, יעו' בכל דבריו ובבירור פרטי המעשה.

חיוב כבוד אביו לאחר מיתה - וגדרי חיוב כבוד אביו או זקנו הרשעים

ו. בדברי הגמרא בקידושין [2] ל, ב) נתבאר פרטי חיוב כבוד אב ואם:

"תנו רבנן מכבדו בחייו, ומכבדו במותו. בחייו כיצד, הנשמע בדבר אביו למקום לא יאמר שלחוני בשביל עצמי וכו' אלא כולהו בשביל אבא. במותו כיצד, היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר כך אמר אבא אלא כך אמר אבא מרי הריני כפרת משכבו". ובהמשך מובא: "תנו רבנן איזהו כיבוד, מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא". דינים אלו נפסקו בשו"ע [5] סי' רמ סע' ד וסע' ט).

וביאר רבי עקיבא אייגר [7] שיש לחלק בין שני ענייני החיוב שיש במצות כבוד אב ואם:

[א] ענייני נחת רוח "כעין מאכילו ומשקהו למנוע צערות אביו, שהוא ענין נחת רוח לאביו ומניעת צערו ממנו".

[ב] ענייני כבוד וגדולה בעצם [בלא ענין נחת רוח] "כמו לומר אבא מארי, דבזה מגביה כבוד אביו".

וחידש רעק"א כי ענייני "נחת רוח" יש לומר "דלא שייך לאחר מיתה, דלא אכפת להו בזה". ולעומת זאת, ענייני כבוד וגדולה ודאי שייך גם לאחר מיתה. ועל פי זה יצא לדון "בעסק צוואת אֵם שהוא נגד צוואת האב, איך יעשה הבן", שגם קיום צוואת אביו הוא ענין של "נחת רוח", ולא שייך לאחר מיתה. אלא שלאחר מכן נקט, כי החובה לקיים הצוואה היא בכלל חיוב מורא שלא להמרות פיהם, אשר שייך גם לאחר מיתה. ועוד נקט, שהמצוה ליתומים לפרוע חוב אביהם היא ענין "כבוד וגדולה", ולכן חייב בה גם לאחר מיתה.

ז. ועל פי זה ביאר בספר חבצלת השרון [12] חידושי סוגיות בביאורי מקראות, רבי מרדכי קרליבך, ירושלים תשס"ז) את שיטת הרמב"ם [לפי הלחם משנה] שחייב בכבוד אביו הרשע רק מחיים ולא לאחר מיתה. וזאת על פי המבואר שבחיוב כבוד אב ואם מצינו ב' גדרים: [א] בין אדם למקום. [ב] חיוב ושיעבוד "כפרעון חוב" מדין הכרת הטוב. ונראה שבאביו רשע אין חובת כיבוד מחמת מצוה לשמים, אלא רק מחובת כבוד לאביו שהביאו לעולם הזה מדין פרעון חוב. וכמו כן, החוב והשיעבוד לאביו שייך רק מחיים, ולאחר מיתה מצווה רק בכבוד השייך לגדר כבוד המקום.

ועל פי זה מיושבת היטב שיטת הרמב"ם, שאף שמחוייב בכבוד אביו הרשע, היינו רק מחיים, היות וכל חובת כבוד אביו רשע הוא רק בגלל השיעבוד לפרוע חובו משום הכרת הטוב לאביו שהביאו לעולם, ולכן אינו חייב בזה אלא מחיים, כי לאחר מיתה כל עיקר חובת הכבוד היא רק כמצוה לשמים, ובאביו הרשע אין מצוה זו.

ועי"ש שיישב לפי מהלך זה את המתבאר בסוגיא במסכת מכות, שהנכד נעשה גואל הדם להרוג את זקנו, ותמה בגליון המהרש"א שהדבר סותר לפסק הרמ"א [6] סי' רמ סע' כד) שהנכד מחוייב בכבוד אבי אביו. ולפי המבואר מובן, שגם בכבוד זקנו החיוב הוא רק משום בין אדם למקום [שגם זקנו הוא ממשתפי יצירתו], ולא כפרעון חוב, ואשר על כן חיוב זה לא שייך בזקנו רשע, כנ"ל. [ועוד תירץ בספר חבצלת השרון על פי המבואר שבחיוב כבוד אב ואם מצינו ב' גדרים: [א] בין אדם למקום. [ב] חיוב מדין פרעון חוב, את הקושיא על פסק הרמ"א: "חייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו", ותמוה מדוע, שהרי גם האב חייב בכבוד אביו הסב, יעו"ש בדבריו].

חיוב גֵר בכבוד הוריו הנכרים

ח. על פי המבואר בגדר חיוב כבוד אב ואם שהוא "כפרעון חוב" שלא יהיה כפוי טובת הוריו, מצאנו חידוש נוסף.

בשו"ת אגרות משה [8] יו"ד ח"ב סימן קל) הביא את דברי המשנה במסכת בבא מציעא "אבדת אביו ואבדת רבו, של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא", והוכיח כי "ענין מצות כבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהיה כפוי טובה, כדברי המשנה הנ"ל. ואם היה גזירת הכתוב בעלמא, לא היה זה טעם שרבו יהיה קודם משום שהביאו לחיי העולם הבא. ולכן משמע שהוא לטעם על המצוה דכבוד אב שלא יהא כפוי טובה, שלטעם זה [מובן] הא דטובת רבו עדיף לו וצריך לכבדו יותר ולהקדימו". והיינו כיסוד דברי הירושלמי, שגדר המצוה הוא "כפרעון חוב" להוריו על הטובות שגמלוהו. ועל פי זה חידש הוראה למעשה, שגיורת מותרת לבקר את הוריה הנכרים היות והיא מחוייבת בכבודם "באופן שהוא כפיות טובה אם לא תלך", יעו' בדבריו, ובמה שביאר שם את דברי הרמב"ם בהלכות ממרים [4] בענין זה [אמנם לא תבקרם לעיתים תכופות מחשש שמא תחזור לסורה].

   •   •

דיני כבוד אב ואם

ט. בדיבור ובמעשה

יעו' בשו"ע ונושאי הכלים בהלכות כבוד אב ואם [5]-[6], ובסיכום הדינים בספר הליכות בין אדם לחברו [14]-[15].

ובספר לרעך כמוך [9] דיני כבוד אב ואם, הרב דוד אריאב, ירושלים) הביא את דברי הר"ש בביאור המשנה בתחילת מסכת פאה, שמצות כבוד אב ואם, היא בכלל המצוות "שאין להם שיעור". והגדיר את המעשים המובאים בדברי חז"ל על כבוד אב ואם באופן מופלג ביותר, שהם בגדר מצוה "קיומית", שאם יעשה כן יקבל שכר, אך אם ימנע לא יענש. ואילו גדר המצוה ה"חיובית הוא, שעושה מעשים הסותרים את כבוד אביו ומבטל בזה את המצוה, יעו' בדבריו בפרטי הדברים, ובדוגמאות המעשיות שהביא.

י. במחשבה

כתב החיי אדם [6] כלל סז סע' ג) בשם ספר חרדים [4] רבי אלעזר אזכרי, ממקובלי צפת בזמן הבית יוסף) "שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל", ומסיים: "וזה עיקר כיבוד". וצ"ב היאך יקיים חיוב זה למעשה.

ומרגלא בפומיה של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל [13], ראש ישיבת מיר, שאביו היה נוהג כל ימיו למצוא מעלה מיוחדת באביו שהיה מצויין בה יותר מכל אדם "עד שמצא שהיה חד בדרא במעלה ההיא", וביאר הגר"ח, שעל ידי זה הכבוד שמכבד את אביו הוא "כבוד אמיתי". ובפשטות כוונתו שבאופן זה מקיימים למעשה דברי החרדים והחיי אדם.

אולם בקובץ ישורון [13] מובא בשמו של הגרש"ז אויערבך, ששלל בתוקף הנחה זו, וכתב שאין זו כוונת החיי אדם.

ועי' בספר יושר הורי [13] במה שביאר ב' אופנים כיצד זוכים לכבד את הוריו במחשבה כראוי.

מחילת ההורים - חיוב כבוד אב ואם בדיני שמים

יא. בשלהי שמעתתא דכבוד אב ואם בקידושין [3] לב, א) אמרו: "האב שמחל על כבודו, כבודו מחול", ודין זה נפסק להלכה בשו"ע [6] סי' רמ סע' יט).  יחד עם זאת, כתב השו"ע בהלכה זו: "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו כבודו מחול". ודין זה מבואר בספר חסידים [4] סימן קנב) "טוב הוא לכל יראי ה' שימחלו לבניהם את כבודם אף בלא ידיעתם".

ועי' בספר יושר הורי [11] שדן האם כדי שהמחילה תועיל צריכים ההורים לדעת על מה מחלו. וכתב כי מסתבר שאם יש אומדנא גמורה שאף אם היו יודעים מפרטי הכיבוד שחייב הבן לעשות לו היו מוחלים על אותם עניינים, כי אין להם צורך בזה, אין חסרון במה שאינן יודעים.

ועי"ש שהביא מדברי החזון איש, שאין ראוי להורים לעשות מחילה קבועה על כבודם לתמיד [כגון שיסכימו בביתם שאין הבן צריך לעמוד מפניהם לעולם, או שנותנים רשות לבניהם לסתור דבריהם בכל שעה]. וכן נראה מדברי רבי משה פיינשטיין שכתב [8] יו"ד ח"ג סימן צו) במענה לשאלת בנו רבי ראובן שליט"א, מה עליו לקבל על עצמו בהגיעו לגיל עשרים שמתחייבים בדיני שמים, וכתב לו: "וכן צריך אתה להיזהר בכבוד אם, שדבר זה קשה ביותר לאנשים משום הרגלם בקטנותם, ולכן צריך אתה להיזהר ביותר כי אף אם מוחלת ח"ו לסמוך על זה".

אמנם בערוך השלחן מבואר שסמך על מחילת האב באופן קבוע [לענין הישיבה על מקומו בבית הכנסת] וכתב שכן נהגו.

אכן, בספר חסידים [4] סימן תקעג) כתב: "ומה שאמרו האב שמחל על כבודו, כבודו מחול, מדיני אדם, אבל בדיני שמים חייב". ודבריו הם חידוש גדול, ומסתימת דברי הגמרא והפוסקים לא משמע כן.

ובשו"ת רדב"ז [7] הוכיח מדברי הרמ"ה בסוגיית הגמרא בבא מציעא [3] כי מחילת האב מועילה לפוטרו מהעונש בלבד, אך עדיין המצוה במקומה עומדת, ודבריו עולים בקנה אחד עם המבואר בספר חסידים  [ובספר יושר הורי [11] הביא מדברי החיד"א בברכי יוסף, שביאר את מאמר חז"ל שיעקב אבינו נענש כ"ב שנה על שלא קיים מצות כבוד אביו ואמו, אף שמסתמא מחלו לו, שהרי שלחוהו לבית לבן. ועל כרחך היינו משום שגם לאחר מחילתם עדיין חייב בדיני שמים, כדברי הספר חסידים, והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ולכן נענש שפירש ממנו יוסף כ"ב שנה].

ועי' בספר הליכות בין אדם לחברו [14] הערה יד) שהביא מדברי השדי חמד ד' טעמים מדוע אין מברכים על קיום מצות כבוד אב ואם, ולפי הרשב"א הדבר נובע מחמת שאם מחלו על כבודם, כבודם מחול.

 יב. מיסב לסעודה בביתו בצוותא עם אביו וכהן, את מי יכבד בברכת הזימון.

בספר רץ כצבי [16] הגדיר ג' סוגי חיובי כבוד השונים במהותם זה מזה:

[א] כיבוד תלמיד חכם מדין כבוד התורה. [ב] כבוד אב ואם, מדין כבוד שמים שהקב"ה שותף ביצירת האדם עם הוריו. [ג] כבוד כהן מדין "וקדשתו" לקדש הכהנים ולהכינם לעבודת הקרבת הקרבנות.  והשוני המהותי ביניהם, שכבוד תלמיד חכם ואביו ואמו הם דינים בגברא, שמחוייבים לנהוג כבוד באדם זה, באביו ובאמו וברבו. לעומת זאת, דין "וקדשתו" לכבד כהנים אינו דין בגברא שהכהן יש עליו דין שצריך לכבדו, אלא זהו דין כללי לכבד את הכהונה, ואין זה דין באדם הכהן אלא בקדושת הכהונה.

ולפי זה בספק - אב או כהן, מי קודם, ודאי שיש להקדים את האב, מאחר ויסוד כיבוד אב ואם אינו רק ענין כללי אלא דין בגברא עצמו, כלומר חיוב הבן הוא מסוים ומיוחד כלפי אביו. ואילו החיוב לכבד כהן אינו מיוחד לכהן העומד לפנינו אלא דין כללי לכבד את הכהונה. ולכן כאשר השאלה היא מי קודם, יש להעדיף את חיוב האב.

 יג. מעלת מצות כבוד אב ואם וגודל שכרה

יעו' בספר יושר הורי [17] שהרחיב בביאור הדברים, ובמה שהביא לבאר את זכותו של עשו בעד כבוד אביו, שמכוחה אין ישראל יכולים ליטול ממנו שררה עד שישולם לו כל שכר המצוה, ועל כן לעתיד ימסר בידי זרעה של רחל, דהיינו יוסף ובנימין שלא השתתפו במכירת יוסף, ועל כן לא היה בהם סרך ביטול מצות כבוד אביהם.

"כל זמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו, אין כל חטא בא על ידו, ואם חטא נמחל לו" [תנא דבי אליהו רבה פרק כו]

 [*]שיעור זה נכתב על פי ספר יושר הורַי - בירורים בהלכות כבוד אב ואם, מאת רבי ישראל יוסף הכהן רפפורט, ב"ב, תשס"ח.

  מפאת ריבוי הנושאים והפרטים, השיעור מיועד למסירה בשני חלקים, ועל פי מבנה זה נכתבו דפי ההכנה למסירתו.

ראיה דכיבוד או"א הוא מצוה שבין אדם לחבירו

מה שהבאתם מהמנחת חינוך שמסתפק אם הוא מצוה שבין אדם חבירו או לא, ודייקתם מהחינוך דהוא מצוה שבין אדם חבירו. מצאתי מפורש בהרמב"ם בפירוש המשניות פ"א דפאה מ"א שכתב וז"ל, במצות התלויות בתקינות יחסי בני אדם זה עם זה כגון האזהרה על הגניבה, והאונאה, והשנאה, והנטירה, והצווי לאהוב זה את זה, ושלא נרמה זה את זה, ושלא יעמוד אחד ממנו על נזק השני, "ולכבד ההורים" והחכמים שהם אבות הכל. עכ"ל. מפורש בדבריו דכיבוד או"א הוי מהמצוות שבין אדם לחבירו.

וקצת משמע כן גם מהרשב"א שהביא החת"ס או"ח סי' נד, שפירש בדברי הרשב"א, דעל מצוה שבין אדם לחבירו אין מברכין, דאי אמר חבירו לא בעינא אין כאן מצוה, משא"כ בין אדם למקום אפילו צריך לזה חבירו, מ"מ אפילו אמר לא בעינא לא נאמר שאין כאן מצוה, אלא שנאנס ולא מצא מקום לקיים מצוה עכ"ל. ולפ"ז כיבוד אב ואם כיון דמפורש בגמ' דהאב שמחל על כבודו כבודו מחול, א"כ גם הוי שבין אדם לחבירו. אלא דזה יש לדחות לפי דברי הספר החסידים והרדב"ז דמדיני שמים חייב אפי' אחרי שמחל, לא הוי ראיה.

אם אפשר ללמוד דין מטעמיה דקרא

מ"ש להוכיח מהחינוך דהוי מצוות שבין אדם למקום, לכאורה אין לבנות שום דין על הטעם ולומר בשביל זה דיהיה כמצוות שבין אדם לחבירו, דכי בשביל טעמיה דקרא נחליט איזה דין, הלא אין הלכה כר"ש דדריש טעמא דקרא רק היכא דמפורש הטעם בקרא, והא דנותנין טעם היינו דרוש וקבל שכר. ויתר מזה אם תיכף כשנולד הבן נשבה הבן או האב ולא גידלו או חנכו האב כלל, וכי יהיה הבן פטור מכיבוד, חס מלהזכיר. ואין לומר דעל מה שאביו הולידו צריך לגמלו כטובתו, דהלא נמנו וגמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, בעירובין יג:. ועוד בבנים שמעת לידתם היו חולים וכל יום קללתם מרובה מחבירו וכל יום אומר מי יתן מותנו, האם פטור מכיבוד אב, פשוט שאין לומר כן, אלא ודאי אין זה טעם לבנות עליו דינים.

וגם מ"ש מהא דהירושלמי קראו פריעת חוב. פשטות אין שום ראיה, דבירושלמי כתבו ללמוד שכרן של מצוות שאין בהן פריעת חוב דהוא יותר שכר ממצוות שיש בהן פריעת חוב, וא"כ לא כתבו רק דמטעם זה אדם מבין מסברא שצריך לעשותו, ולכן לא הוי קשה עליו, ואפ"ה יש שכר כ"כ גדול עליו, אע"ג דלפום צערא אגרא, וכ"ש לשאר מצוות שיש בהם חסרון כיס דלא הוי כעין פריעת חוב כלל, וקשה על האדם להוציא מעותיו בלא פריעת חוב, ויש צערא יתירא לקיימן כ"ש שיש שכר גדול אפי' יותר מכיבוד אב ואם. אבל אין שום הוכחה דהיינו טעמו של המצוה. וכן כל הדינים שהוציא החיי אדם קשה לכאורה, וכי אם האב לא אהב את בנו אינו חייב מה"ת לאהוב את אביו, ואינו נקרא רשע אם אינו מכבדו, וצ"ע כל הדינים היוצאים שם מדבריו לפי טעם זה.

וכבר כתבתי שבהרמב"ם בפירוש המשניות דפ"א דפאה מפורש דהוי בין אדם לחבירו וכן משמע מתשובות הרשב"א. ולפ"ז הוי מחלוקת הרמב"ן והרמב"ם אם הוי בין אדם לחבירו או לא, אבל מהחינוך א"א להוכיח כלום.

אלא דא"א לומר דהיינו טעמיה לחוד, דאי הכי אמאי אסור לבזותו בלבו, דכל שלא ידע האב מזה לא הוי כלל משלם רעה תחת טובה כיון שאינו יודע מה שבלבו, וודאי הוי בין אדם למקום, וכמו שכתבתם גם כן "כי יסוד המצוה הוא חיוב שבין אדם למקום והספק אם המצוה היא גם חיוב שבין אדם לחברו". אלא דלמעשה כל מצוה שבין אדם לחבירו הוי גם בין אדם למקום.

ויש עוד הרבה להעיר ולהאיר ולדון בכל הדברים, ואין הזמן פנוי לכתוב כל ההערות והארות.

ביקרא דאורייתא.

בדעת הרמב"ן

גם בדעת הרמב"ן אין להוכיח מהו גדר המצווה שהרי הרמב"ן רק כתב את טעם המצוה שהוא כעין בורא אבל לא את גדר המצווה.

ולכאורה יש להוכיח מהמכילתא

איתא בסוף הפרשה (שמות טו, כה): 'שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו' ואיתא במכילתא שם 'שם שם לו חק ומשפט', חק זה השבת ומשפט זה כיבוד אב ואם דברי ר' יהושע. ע"כ.

ולכאורה יש לפשוט בזה ספק המנחת חינוך האם מצות כיבוד אב ואב הוא מצוה שבין אדם לחבירו או בין אדם למקום. האם התורה קבעה שיש זכות לאבא שבנו יכבד אותו או דילמא שזה שהאבא הוא רק חפצא של המצוה אבל המצוה היא לשמים. והנפק"מ מביא המנ"ח באבא שמבקש מבנו שיגיש לו את האוכל וכדו' והבן לא מילא את רצונו בזה. האם הוא חייב לבקש ממנו מחילה כי הוא צריך למחול לו על הפגיעה או דילמא שא"צ לבקש ממנו מחילה אלא סגי בתשובה ללא בקשת המחילה.

והנה מלשון המדרש דכלל מדרש במילת משפט מבואר דכיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם לחבירו ולכן נקראת משפט.

עגלת קניות

Your Cart1
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
סה"כ: 40.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס