שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

כל הפטור מדבר ועושהו

תקציר השיעור

א. בתלמוד ירושלמי נאמר: "כל מי שפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". הלכה זו הובאה למעשה בדברי הפוסקים במקומות רבים. מאידך, במקומות אחרים נפסק ש"המחמיר הרי זה משובח", או "המחמיר תבוא עליו ברכה".

ב. ואכן כבר הקשו על מאמר הירושלמי שהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט: "היאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, שהרי עושים הרבה דברים למאות ולאלפים שאנו פטורים מן הדין משום חומרא ופרישות", וצ"ע.

ג. מאמר הירושלמי עצמו, טעון ביאור, מדוע הפטור מהדבר ועושהו נקרא "הדיוט" - מהי משמעות ביטוי זה.

ד. קושיית הראשונים על הסוברים כי נשים הפטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, מברכות על קיום מצוות אלו - מדברי הירושלמי שכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

ה. עוד יש להבין לפי הירושלמי, היאך קיימו אדם הראשון והאבות את התורה עוד לפני שניתנה, והלא היו פטורים.

ו. בבירור הדברים מצאנו דרכים שונות אימתי ראוי לנהוג בחומרות:

  • · כאשר עושה את מצוות התורה כתקנן אף על פי שלא נצטווה בהן.
  • כאשר אינו עושה כן בדרך חומרא אלא להנאתו ולטובתו, או "בדבר של מוסר או סלסול או הכנעת הלב".
  • · בדבר שלא יכול לבוא לידי איסור אם יעשהו, או במקום שיש טעם לחומרא.
  • · כאשר נוהג כן ביחידות ולא בפרהסיא, או כשהמחמיר "מוחזק בחסידות".
    • · במצוות שבין אדם לחברו, או במצב של "שב ואל תעשה".

ז. הנהגות חומרא בכשרות מהדרין.

א. במשנה בסוף פרק שני של מסכת ברכות [1] נאמר, שחתן הפטור מקריאת שמע בליל כלולותיו [מכיון שהוא טרוד במצוה ואינו יכול לכוין כראוי] רשאי לקרות את שמע בליל הראשון, אם הוא רוצה. ואילו לדעת רבן שמעון בן גמליאל "לא כל הרוצה ליטול את השם יטול". כלומר, אם החתן "לא מוחזק חכם ופרוש בשאר דברים, אין זה אלא יוהרא שמראה עצמו שיכול לכוין לבו".

על סמך משנה זו, דנו בתלמוד הירושלמי (ברכות שם; הובא גם בירושלמי שבת פ"א ה"ב) בשאלה העקרונית, האם אדם הפטור ממצוה רשאי להחמיר על עצמו ולקיימה. ומובא שם מעשה בר' יסא ורבי שמואל בר רב יצחק שישבו ואכלו בעליית בית הכנסת והגיעה שעת התפילה. קם רבי שמואל בר רב יצחק והפסיק מאכילתו כדי להתפלל, אמר לו ר' מיישא: "לא כן אולפן [לא כך לימדתנו] רבי, אם התחילו אין מפסיקין [משנה בפרק ראשון של מסכת שבת, שאם התחילו בסעודה והגיע זמן תפילה אין מפסיקים, ונמצא שהיה פטור מלהתפלל אז]. ותני חזקיה כל מי שהוא פטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". השיב לו רבי שמואל בר רב יצחק: "והא תנינן, חתן פטור חתן אם רוצה". כלומר, יש ראיה מדברי המשנה בדין חתן בקריאת שמע, שרשאי להחמיר על עצמו גם במה שהוא פטור ואינו נקרא "הדיוט" - שהרי החתן שפטור, ואף על פי כן, אם רוצה לקרות, קורא.  על כך ענה ר' מיישא: "יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה אחת". ופירשו הפני משה והקרבן העדה [בפירוש השני] שאין ראיה מדין חתן בקריאת שמע, מכיון שקריאת שמע שונה משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים, ולכן דווקא בזה רשאי להחמיר על עצמו.

וראה עוד בירושלמי במעשה עם רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי יהודה בן פפוס, ומה שאמרו שם ש"כל דבר של שבח [כגון קריאת שמע של חתן או להתנאות בסודר של תלמיד חכם], לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, אלא אם כן מינו אותו פרנס על הציבור. וכל דבר של צער [כגון תענית שמתענים כשלא ירדו גשמים], כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה, תלמיד חכם עושה, ותבוא עליו ברכה. אמר רב זעירא, ובלחוד דלא יבזה חורנין [גם בדבר של צער, יחמיר על עצמו בתנאי שאינו מבזה אחרים שאינם מחמיר כמותו]".

מדברי הירושלמי עלו בידינו המסקנות הבאות: [א] כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. [ב] בקריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים, רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא הגם שהוא פטור. [ג] בדבר של "צער", כגון תעניות שמתענים אם לא ירדו גשמים, רשאי ה"יחיד", דהיינו תלמיד חכם, להחמיר על עצמו. אך גם זה, בתנאי שיעשה זאת בינו לבין עצמו ולא בפני אחרים, כדי שלא יגרֵם בזיון לאחרים שאינם מחמירים כמותו.

 

ב. דברי הירושלמי "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", הובאו להלכה בכמה מקומות, כדלקמן.

בשו"ע  פסק [1] שאין להתחיל לאכול אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה "ואם התחיל אינו מפסיק" [מכיון שיש לו עדיין שהות להתפלל]. והביא המג"א (ס"ק ט) את דברי הירושלמי "וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט".

בהלכות בשר בחלב פסק הרמ"א ([2]; יו"ד סימן פט סע' ב) שטוב להחמיר ולהמתין שש שעות כשרוצה לאכול בשר לאחר שאכל גבינה קשה. והש"ך (שם ס"ק יז) הביא את דברי המהרש"ל ש"קרא תגר על המחמירים, שהוא כמו מינות". ולכאורה מבואר בדברי המהרש"ל עוד יותר מדברי הירושלמי, שהפטור מדבר, לא רק שנקרא "הדיוט" אלא שיש במנהגו שמץ מה"מינות", וצ"ע.

בהלכות פסח נפסק בשו"ע [2] וז"ל: "בן אצל אביו צריך הסבה אפילו הוא רבו מובהק, תלמיד לפני רבו אינו צריך הסבה". והביא המג"א (שם ס"ק ו) את דברי המהרש"ל שהעתיק את הירושלמי לענין זה שבכל מקום שנזכר שאין צריך להסב, אם היסב, הרי הוא "הדיוט". וכן דייק החוק יעקב (שם ס"ק י) מלשון השו"ע "אין צריך הסבה" שאין איסור אם מיסב. אולם מסיים החוק יעקב: "אכן מלשון הרמב"ם (פ"ז מהלכות חמץ) והכלבו, משמע דאסור לו להסב משום מורא וכבוד רבו, וכן עיקר". נמצא שיש לדעת החוק יעקב [וכן מפורש בט"ז שם ס"ק י] איסור להחמיר ולהסב כאשר אינו מחוייב בדבר, כגון בפני רבו שפטור מהסבה, כי אם יחמיר ויסב יעבור על דין מורא רבו שמיסב בפניו.

הטור והשו"ע פסקו בהלכות תפילין [2] שאין צריך לשרטט בתפילין בכל שיטה ושיטה. ובטור כתב: "ואם ירצה לשרטט הרשות בידו". אולם בשו"ע כתב: "אין לשרטט כי אם שיטה עליונה". וביאר המג"א את טעמו של השו"ע: "לפי שתפילין אינם צריכים שרטוט וכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". ברם הרמ"א הוסיף בהגהה: "צריך לשרטט שיטה עליונה". וכתב בביאור הגר"א שדעת הרמ"א כדברי הטור שאם ירצה הרשות בידו לשרטט. והוסיף הגר"א: "וכמו שכתב בספר התרומה דלא מקרי הדיוט אלא כשעושה משום חומרא, אבל כהאי גוונא שכוונתו לכתוב יותר ביושר שפיר דמי" ואינו נקרא הדיוט, וכן מובא במג"א (שם ס"ק ח) בשם הבית יוסף.

והנה המג"א ציין בהלכות פסח על דברי הירושלמי, כי בשו"ת באר שבע [4] כתב "דצריך להתיישב בדבר, שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורים בו". וכעין זה כתב המג"א בהלכות תפילין: "ובאמת צריך להתיישב בדין זה, דמצינו הרבה חומרות שמחמירין על עצמנו ולא אמרינן דנקרא הדיוט, וגם בספר באר שבע תמה על זה".

 

בשיעור זה נביא דרכים שונות בבירור הענין - אימתי ראוי לנהוג בחומרות, ואימתי הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט.

 

 

ג. שאלה זו, אימתי נאמר דין "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואימתי נאמר ש"המחמיר תבוא עליו ברכה", מקבלת משנה תוקף בעיון באותו סימן בשו"ע, בהלכות סוכה ([3]; או"ח סימן תרלט). מחד גיסא נפסק (סעי' ב) שמותר לשתות מים מחוץ לסוכה, אך "מי שיחמיר על עצמו ולא ישתה חוץ לסוכה אפילו מים, הרי זה משובח". ואילו בהמשך הסימן (סע' ז) פסק הרמ"א כי הישן בסוכה בשעה שיורדים בה גשמים הוא מצטער הפטור מחיוב סוכה, ורשאי לצאת ממנה אפילו בגשמים מועטים, ומסיים הרמ"א: "וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם אינו מקבל עליו שכר ואינן אלא הדיוטות".

בשאלה זו התקשה הביאור הלכה ([3]; ד"ה וכל הפטור) וכתב בשם ספר עולת שמואל שדין "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", נאמר רק אם כתוצאה מהחומרא יעבור על איסור. וכגון המחמיר לשבת בסוכה כאשר הוא מצטער, שעובר בזה על איסור ביטול שמחת יום טוב [ולמעשה יסוד זה נתבאר לעיל בדעת הט"ז והחוק יעקב, שאסרו להחמיר ולהסב כאשר אינו מחוייב בדבר, מכיון שיש איסור בדבר].

חילוק נוסף כתב הביאור הלכה ([3]; ד"ה הדיוטות) בשם הביכורי יעקב שיש הבדל בין פטור מעצם החיוב במצוה, כדוגמת המצטער בשעה שיורדים גשמים, שאם נשאר בסוכה למרות שפטור הוא נראה כאילו "רוצה לכוף לרבו לעבדו, שאין זה דרך ארץ", ולכן נקרא "הדיוט". ובין מי שפטור מקיום המצוה כי לא רצו להטריחו בקיומה, כגון בשתיית מים מחוץ לסוכה, או כשפסקו הגשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חברו, שלא הטריחוהו לחזור לסוכתו - בזה יש למחמיר קיבול שכר ו"הרי זה משובח", שהרי אין בחומרתו התרסה כלפי רבו, שעושה בניגוד למה שפטרוהו, כי הפטור היה משום הטרחא, והוא מוחל על טרחתו.

 

ד. בתחילת מסכת ברכות [3] נחלקו בית שמאי ובית הלל כיצד צריך לקרוא קריאת שמע, ובסוגיית הגמרא (יא, א) נחלקו רב יחזקאל ורב יוסף: "תני רב יחזקאל, עשה כדברי בית שמאי עשה, כדברי בית הלל עשה. רב יוסף אמר עשה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום". וכתב הגר"א בתוך דבריו בפירוש שנות אליהו [3] שיש לחלק בין "מצוה שהיא בעצם" אלא שלא הצריכוהו חכמים לעשותה, שאז אם עשאה מקבל על כך שכר. אולם כאשר אין זו מצוה כלל, כר' טרפון שהטה לקרוא ק"ש כבית שמאי, אין בו כל תועלת, ונקרא הדיוט [לדעת רב יוסף]. וכמו כן היושב בסוכה בשעה שהוא מצטער נקרא הדיוט, משום שאין זו מצוה כלל.

 

ה. כפי שהוזכר לעיל בדברי המג"א, בשו"ת באר שבע [4] ישב רבי יששכר בער איילינבורג [רב בפולין ואיטליה לפני כארבע מאות שנה] על מדוכה זו של דברי הירושלמי. דבריו נסבו בבירור המנהג שהובא בדברי הרא"ש (שבת פ"ב סימן יא) שנשים מדליקות את הפתילה ומכבות אותה בערב שבת "כדי שתהיה מהובהבת ויאחז בה האור היטב", כדעת רבי אליעזר, וכתב הרא"ש "ומנהג יפה הוא". והקשה הבאר שבע היאך כתב כן הרא"ש, והלא מנהג זה הוא בניגוד לדעת רבי עקיבא שאין צורך להבהב את הפתילה לפני הדלקתה, ואם כן לכאורה הרי זה בכלל "הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". והנה את המנהג להבהב את הפתילה יישב הבאר שבע על פי המבואר לעיל בדברי ספר התרומה לענין שרטוט תפילין, וכמו כן כאן "אין הנשים מכוונות לעשות אותו בדרך חומרא, למיחש דילמא אתי לאטויי כשלא יהיה מהובהבת כדחייש רבי אליעזר, אלא להנאתם ולטובתם עושים כן".

ובעיקר דברי הירושלמי כתב הבאר שבע הגדרה נוספת בדין "כל הפטור מדבר ועושהו". בכל ענין ומצוה שעושה "משמרת" ומרחיק עצמו מפני מכשול, ודאי נקרא חסיד, והרי זה משובח, ואף שלא נתחייב בזה [כדוגמת השותה מים מחוץ לסוכה, שיש בזה סייג וגדר שלא להיכשל באכילה מחוץ לסוכה]. אולם במה שאין בזה משום הרחקה פרישות וסייג, נאמר "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [וכגון מצטער בסוכה והקורא ק"ש כבית שמאי].

 

ו. מדברי הירושלמי הקשה הרמב"ן [5] על שיטת רבנו תם שנשים מברכות על קיום מצוות עשה שהזמן גרמן, ואף על פי שפטורות מחובת קיומן מהתורה. וכתב הרמב"ן להבדיל בין חומרא בקיום "דבר שאינו מצווה מן התורה כלל", שהמחמיר נקרא הדיוט, בגלל שהוא נראה  "כמוסיף על התורה". לבין דבר שהוא מצוה אלא שהוא פטור מלקיימה [כגון נשים במ"ע שהזמן גרמא] שמקבל שכר כשמחמיר. אלא שחילוק זה קשה ביותר, שהרי בירושלמי, מקור הלכה זו של "הפטור מדבר ועושהו" נאמר דין זה על המפסיק באמצע אכילתו לתפילת מנחה על אף שפטור מלהפסיק אם כבר התחיל לאכול, וכן בענין חתן המחמיר על עצמו לקרות קריאת שמע הגם שפטור מחמת טירדתו - ובמקרים אלו ודאי אלו הם מצוות מן התורה שאנשים אחרים חייבים בהם באותה שעה [אלא שהם נפטרו ממנה, כל אחד מסיבותיו], ולפי הרמב"ן באופן זה הרי אינו נחשב הדיוט, ואדרבה מקבל שכר, כנשים במצוות עשה שהזמן גרמא", כפי שהקשה החיד"א (ברכי יוסף, [6]) בתוך דבריו בענין חיוב ראשית הגז בחו"ל המובא במסכת חולין [6].

וראה בדברי החיד"א שביאר את יסוד החילוק של הרמב"ן [עי' בדברי המנחת אשר [8] שהוסיף נופך בדברים] בין הפטור ממצוה ובין מי שלא נתחייב בה. מי שהיה מחוייב במצוה ונפטר מהחובה לקיימה, והוא בכל זאת רוצה לקיים את מה שפטרוהו, הוא הנקרא הדיוט. והטעם, כי אם נפטר מחיובו, שוב אין בעשייתו מעשה מצוה כלל. וזו הסיבה שהמפסיק בסעודתו בשעה שהגיע זמן מנחה, חתן הקורא ק"ש, היושב בסוכה בשעה שיורדים בה גשמים והנותן ראשית הגז בחו"ל - נחשבים "הדיוטות", שהרי פטרום מהמצוה, ואם כן זהו "דבר שאינו מצווה מן התורה כלל". אולם ב"דבר שהוא מצוה אלא שהוא פטור מלקיימה" בגלל שמעולם לא נתחייב במצוה זו, כגון נשים במ"ע שהזמן גרמא, נחשבת עשייתו למעשה מצוה, והמחמיר הרי זה משובח ויקבל שכר על מעשהו. ועי' במנחת אשר [8] מה שדן לפי זה בביאור בדברי חז"ל שאדם הראשון, וכן האבות הקדושים קיימו את התורה לפני שניתנה בסיני, מדוע לא נאמר עליהם הכלל "כל הפטור מדבר ועושהו". ובמה שהוסיף לבאר לפי זה בספר דברי שלום ([7]; בסימן לג).

 

*   *   *

ז. גדרים נוספים בנדון "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט"

דין כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט נאמר רק במצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחברו, שנצטווינו לעשות "לפנים משורת הדין" ודאי שכל המחמיר הרי זה משובח [חיד"א, פתח עינים על בבא מציעא; [6]].

על מי ש"הורגל בפרישות גם בשאר דברים" לא חל הכלל "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [מרדכי; [4]].

על פי דברי המרדכי כתב בספר דברי שלום ([7]; ח"ב סימן לד) לבאר מדוע הפטור מהדבר ועושהו נקרא 'הדיוט' - מהי משמעות ביטוי זה, שמאחר והסיבה שהפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט היא משום דמחזי כיוהרא "נראה דבדווקא קרינן ליה 'הדיוט', דמאחר דאיהו מחזי כיהיר, אמרינן ליה דאינו אלא הדיוט, דהיינו איש קל רש ונקלה".

דווקא יחיד ירא שמים שרוצה להחמיר על עצמו בהצנע לכת ודאי זכור לטוב ואין בו משום יוהרא, מה שאין כן בפרהסיא דמחזי כיוהרא ונקרא הדיוט [שו"ת שבות יעקב; [5]].

בכל דבר שיש בו "שכל, מוסר או סלסול והכנעת לב" לא נאמר על המקיימו שהוא נקרא הדיוט [מאירי, הובא במנחת אשר [8] וראה מה שהקשה עליו המנחת אשר].

 במקום שנחלקו הפוסקים בקביעת ההלכה, ונקבעה ההלכה כדברי המיקל, אל לו לאדם לנהוג בעצמו כשיטת המחמירים, ועל כגון דא אמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט [שבות יעקב, הובא בסוף דברי המנחת אשר [8]. ועי"ש שהביא את דעת הפרי מגדים החולק על השבות יעקב, ונקט שמותר לאדם להחמיר על עצמו ולנהוג כדעת המחמירים].

 

*  *  *

 

ח. הנהגות חומרא בכשרות מהדרין

ראה בדבריו של הראשון לציון הרב אליהו בקשי-דורון בשו"ת בנין אב [9] בענין הידור בכשרות במקום צער, איבה או פגיעה בכיבוד אב ואם, ובנדונים המסתעפים מהדרכים שנתבארו לעיל בדין "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" לבירור השאלה אימתי נכון להחמיר בכשרות [ו"הכשרים"] במקום שהתורה התירה.  

 

 

נספח

כל הפטור מדבר ועושהו - סיכום השיטות

 

 

 

בשיעור זה הבאנו כמה דרכים בקביעת כלל - על מה ואימתי נאמרו דברי הירושלמי "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", ואימתי אמרו על המחמיר ש"תבוא עליו ברכה" ו"הרי זה משובח", להלן סיכום הדברים:

 

[א] בקריאת שמע, שיש בה קבלת עול מלכות שמים, רשאי להחמיר על עצמו ולקרוא הגם שהוא פטור [הסוגיא בירושלמי; [1]].

[ב] בדבר של "צער", כגון תעניות שמתענים אם לא ירדו גשמים, רשאי ה"יחיד", דהיינו תלמיד חכם, להחמיר על עצמו. אך גם זה, בתנאי שיעשה זאת בינו לבין עצמו ולא בפני אחרים, כדי שלא יגרם בזיון לאחרים שאינם מחמירים כמותו [הסוגיא בירושלמי; [1]].

[ג] הדיוט נקרא רק העושה מעשה משום משום חומרא, אבל כאשר כוונתו לכתוב יותר ביושר [לשרטט בתפילין - בית יוסף, הובא במג"א; [2]] או כשמהבהב את הפתילה כדי שהאור יעלה יותר יפה [באר שבע; [4]].

[ד] "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט", נאמר רק אם כתוצאה מהחומרא יעבור על איסור. וכגון המחמיר לשבת בסוכה כאשר הוא מצטער, שעובר בזה על איסור ביטול שמחת יום טוב. או בהסבה שאין להחמיר ולהסב כאשר אינו מחוייב בדבר, מכיון שיש איסור בדבר [ט"ז, חוק יעקב, ביאור הלכה; [3] [2]].

[ה] יש להבדיל בין פטור מעצם החיוב במצוה, כדוגמת המצטער בשעה שיורדים גשמים, שאם נשאר בסוכה למרות שפטור הוא נראה כאילו "רוצה לכוף לרבו לעבדו, שאין זה דרך ארץ", ולכן נקרא "הדיוט". לבין מי פטור מקיום המצוה כי לא רצו להטריחו בקיומה, כגון בשתיית מים מחוץ לסוכה, שאם מחמיר "הרי זה משובח" [ביאור הלכה; [3]].

[ו] יש לחלק בין "מצוה שהיא בעצם" אלא שלא הצריכוהו חכמים לעשותה, שאז אם עשאה מקבל על כך שכר. אולם כאשר אין זו מצוה כלל, אין בו כל תועלת, ונקרא הדיוט [גר"א; [3]].

[ז] בכל ענין ומצוה שעושה "משמרת" ומרחיק עצמו מפני מכשול, ודאי נקרא חסיד, והרי זה משובח, ואף שלא נתחייב בזה. אולם במה שאין בזה משום הרחקה פרישות וסייג, נאמר "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [באר שבע; [4]].

[ח] כאשר היה מחוייב במצוה, רק נפטר מהחובה לקיימה, והוא בכל זאת רוצה לקיים את מה שפטרוהו, נקרא הדיוט. לא כן בדבר שמעולם לא נתחייב במצוה זו [כגון נשים במ"ע שהזמן גרמא, או קיום התורה על ידי הדורות שקדמו לנתינתה בסיני] - נחשבת עשייתו למעשה מצוה, והמחמיר הרי זה משובח ויקבל שכר על מעשהו [חיד"א בביאור דברי הרמב"ן; [6] [5]].

[ט] דין כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט נאמר רק במצוות שבין אדם למקום, אבל במצוות שבין אדם לחברו, שנצטווינו לעשות "לפנים משורת הדין" ודאי שכל המחמיר הרי זה משובח [חיד"א; [6]].

[י] על מי ש"הורגל בפרישות גם בשאר דברים" לא חל הכלל "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" [מרדכי; [4]].

[יא] דווקא יחיד ירא שמים שרוצה להחמיר על עצמו בהצנע לכת ודאי זכור לטוב ואין בו משום יוהרא, מה שאין כן בפרהסיא דמחזי כיוהרא ונקרא הדיוט [שבות יעקב; [5]].

[יב] בכל דבר שיש בו "שכל, מוסר או סלסול והכנעת לב" לא נאמר על המקיימו שהוא נקרא הדיוט [מאירי, הובא במנחת אשר; [8]].

[יג] במקום שנחלקו הפוסקים בקביעת ההלכה, ונקבעה ההלכה כדברי המיקל, אין לנהוג בעצמו כשיטת המחמירים, ו"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט [שבות יעקב, הובא במנחת אשר [8] והפמ"ג חולק].

כל הפטור מדבר ועושהו

וע' פתחי תשובה יו"ד ס' קטז:ז:י בענין מחמיר היכא דבטל בששים.

הבאר שבע לא נשאר כן לדינא

מה שכתבתם בשם הבאר שבע, הבאר שבע עצמו דוחה דבריו מכוח הירושלמי ועוד, ומנסה לומר תירוץ אחר וז"ל ושמא י"ל שלא אמרו קדש עצמך במותר לך אלא דוקא שלא ילך אחר מותרות אבל לא לאסור עליו לגמרי איזה דבר מה שהתירה התורה וכה"ג מ"ש עשו משמרת למשמרתי ועדין הדבר צריך עיון: עכ"ל.

עגלת קניות

Your Cart10
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 5 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
סה"כ: 385.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס