שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

כפרה בשוגג בדרבנן

תקציר השיעור

א. ה"נתיבות" חידש כי על עברה מדרבנן שנעשתה בשוגג "אין צורך בכפרה וכאילו לא עבר דמי". ודנו האחרונים בחידושו ובראיה שהביא לדבריו מהגמרא בעירובין - לסתור או להוכיח את חידושו, וצ"ע למעשה.

ב. עוד דנו הפוסקים בדברי ה"נתיבות" על פי ההבדל בין איסור מהתורה שהוא איסור "חפצא" לאיסור מדרבנן שהוא איסורי "גברא".

ג. מחידושו של ה"נתיבות" יוצא כי מותר להכשיל את חברו לעבור על איסור דרבנן בשוגג [ואין בזה איסור "לפני עוור לא תתן מכשול"], וצ"ע [המכשיל חברו באיסור דרבנן האם עובר על איסור לפני עוור מדאורייתא].

ד. הרמ"א פסק: "מי ששתה יין נסך בשוגג, יש אומרים שיתענה חמשה ימים ויתכפר לו", ולכאורה מוכח מדבריו דלא כה"נתיבות", וצ"ע.

•   •   •

   על פי חידושו של ה"נתיבות" יש לדון:

ה. עירוב נתקלקל בשבת ויש חשש איסור דרבנן - האם יש להודיע על כך לרבים.

ו. עמידה בבית הכנסת במקום שיכשיל אחרים לעבור לפניו.

ז. הודעה לשכן כהן שיש נפטר בבית, ודין כהן הנמצא בבית חולים לצורך טיפול רפואי, האם צריך להודיעו שיש נפטר בבית החולים.

ח. גט שנכתב בעל כרחה של האשה [בניגוד לחרם דרבנו גרשום] והטעו בשוגג את הסופר והעדים שלא ידעו על כך - האם הגט פסול [כי השליחות בטלה בגלל שהסופר והעדים עברו על איסור דרבנן בשוגג].

ט. קניית פירות שביעית מחנווני המסתמך על "היתר מכירה" [גדר איסור "לפני עוור" בקניית פירות שביעית באיסור].

א. הרמב"ם [1] והשו"ע [1] פסקו להלכה את דברי המשנה והגמרא במסכת בכורות: "השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה, מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים [משום קנס, דהוא איסור ספק, רש"י], והנשאר מהבשר ביד הלקוחות יקבר [דבכור תם אסור בהנאה, רש"י], ויחזיר להם את הדמים. וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה, מה שאכלו אכלו, ויחזיר להם הדמים, ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים", ומסיים השו"ע "וכן דין כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה". והוסיף הרמב"ם דין חדש, שהובא להלכה בשו"ע: "אבל המוכר לחברו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום" [וראה במש"כ המגיד משנה [1] מה המקור לדברי הרמב"ם].

טעם הדבר מדוע באיסור דאורייתא שנאכל כבר על ידי הלוקח, המוכר צריך להחזיר לו את הדמים, מבואר בדברי רש"י בבכורות שהוא משום קנס למוכר, וכתב הש"ך (יו"ד סי' קיט ס"ק כז) כי בדברים האסורים מדרבנן לא קנסו. והקשה הש"ך, מדוע נפסק להלכה ש"אין המוכר המוכר מחזיר לו כלום", והרי בשר טריפה אינו שווה כמו בשר כשר, ומדוע שהמוכר לא יצטרך להחזיר ללוקח את ההפרש מהשווי של הבשר שקנה הלוקח [בחושבו שהבשר כשר].

ותירץ הש"ך "באיסור דרבנן לא גזרו איסור כדי להוציא ממון, דלענין ממון אוקמוה אדין תורה".

ועל כך הקשה הנתיבות [2] "ולכאורה אינו מובן, כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח, ולמה יצטרך [הלוקח] לשלם יותר משוויו" [ומדוע המוכר לא צריך להחזיר לו את ההפרש].

וכדי ליישב את קושיית הש"ך ולבאר את פסק ההלכה שהמוכר אינו מחזיר ללוקח שקנה דבר אסור מדרבנן ואכל אותו בשוגג, חידש הנתיבות: "ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגן על היסורים, מכל מקום באיסור דרבנן אינו צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי".

ב. הנתיבות הביא ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא בעירובין [2].

רבה הורה לסמוך על "שיתוף מבואות" להתיר העברת מים לרחיצת תינוק [שהמים החמים שהוכנו מערב שבת לרחיצתו נשפכו], ומובא כי אביי רצה לשאול אותו שאלה על הוראתו זו, ונמנע בגלל דבריו של רב יוסף "בדאורייתא  מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא". ופירש רש"י: "באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב, ישיב קודם מעשה, שלא נעבור על דברי תורה. אבל בדרבנן, כגון עירובי חצירות, שבקינן לחכם לעשות כהוראתו, והדר מותבינן ליה ללמוד אם יפה הורה". ומדברי הגמרא הוכיח הנתיבות: "ואילו היה נענש על השוגג היאך היה מניחים לו לעבור ולקבל עונש, אלא ודאי דאינו נענש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא לאוכל כאילו אכל כשירה, והרי נהנה כמו מן הכשירה".

ועל פי זה ביאר הנתיבות את דברי הרמב"ם והשו"ע [1] שהמוכר בשר ונמצא טריפה אינו צריך להחזיר ללוקח את ההפרש משווי הבשר "ומשום הכי צריך לשלם כל דמי הנאתו, כמו בזה נהנה וזה חסר מועט, דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה, משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו".

ג. האחרונים דנו בחידושו ובראיה שהביא לדבריו מהגמרא בעירובין.

• הסבר דברי הנתיבות - האחרונים ביארו את חידושו של הנתיבות על פי ההבדל בין איסור מהתורה שהוא איסור "חפצא" לאיסור מדרבנן שהוא איסורי "גברא". ולכן באיסור תורה הואיל והחפץ עצמו אסור, צריך כפרה גם על שגגה, ברם באיסור דרבנן היות והאיסור אינו מצד החפץ אלא מצד הגברא העובר על דברי חכמים, ולכן כשהגברא שגג אינו צריך כפרה [ראה בדברי רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא [3] ובשדי חמד [4] וביביע אומר [7] בהרחבה].

• ראיית הנתיבות לחידושו מהגמרא בעירובין - בתרומת הדשן [2] סימן מד) ובשו"ת הרדב"ז [2] ביארו את דברי הגמרא בעירובין [2] אחרת לגמרי מדברי הנתיבות, ולדעתם בסוגיא מדובר שהרב יודע את הדין ומורה הלכה למעשה, ובאופן זה אין לתלמיד להקשות על רבו ולסתור את דבריו, אלא ישתוק עד לאחר המעשה "ויחשוב ויאמר אולי יש לו [לרבו] תירוץ וישוב על קושייתו". אך באמת כאשר "רואה את רבו ששולח את ידו לאכול דבר שנראה לתלמיד שיש לחוש בו לאיסור [דרבנן], אינו צריך לשתוק". ובשו"ע [2] בהלכות כבוד רבו הביא להלכה את דברי התרומת הדשן. מאידך, בדברי שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן [2] משמע כהבנת הנתיבות בסוגיא בעירובין.

הכשלת חברו באיסור דרבנן בשוגג [המכשיל חברו באיסור דרבנן האם עובר על איסור לפני עוור מדאורייתא]

ד. מחידושו של ה"נתיבות" יוצא לכאורה כי מותר להכשיל את חברו לעבור על איסור דרבנן בשוגג, ואין בזה איסור "לפני עוור לא תתן מכשול". שהרי אם "באיסור דרבנן אינו צריך שום כפרה וכאילו לא עבר דמי", כאשר גרם לחברו לעבור על איסור דרבנן בשוגג, חברו לא עבר על איסור ונמצא שלא הכשילו בשום מכשול [ובעיקר הנדון האם כאשר מכשיל חברו באיסור דרבנן, עובר על איסור לפני עוור מדאורייתא, דן המנחת חינוך [4] יעו' בדבריו].

ואמנם רבי מאיר שמחה הכהן [רבה של דווינסק] דן בספרו אור שמח [4] האם יש לפסול גט שנכתב בעל כרחה של האשה [בניגוד לחרם דרבנו גרשום] והטעו בשוגג את הסופר והעדים שלא ידעו על כך, כי השליחות בטלה בגלל שהסופר והעדים עברו על איסור דרבנן בשוגג. ובתוך דבריו הביא את חידושו של הנתיבות, וכתב: "אמנם לפי זה יהיה מותר ליתן איסור דרבנן לחברו בשוגג ולא יעבור על לאו דלפני עוור, ישתקע הדבר ולא יאמר". וסיים: "ומוכרח דשוגג בדברי סופרים עבר עבירה, ותו הוי שליחות בטעות, דאילו הוי ידעו דזה הגט נסדר בעל כרחה ודאי דלא הוי מזדקקי הסופר והעדים, ותו אין כאן וכתב ולא חתימת העדים והוי גט פסול".

וכן נראה מדברי רבי יצחק אלחנן ספקטור [רבה של קובנה] בשו"ת עין יצחק [5] אות כא) שהוכיח מדברי הגמרא בשבת (מ, ב) שגם מי שעובר על איסור דרבנן בשוגג חייב להפרישו, ומשמע מדבריו שהוכיח מזה דלא כהנתיבות, יעו"ש.

אולם הגרש"ז אויערבך כתב במנחת שלמה [6] "נראה פשוט שאף להנתיבות איסור גמור הוא להכשיל את חברו ולהאכיל אותו איסור דרבנן, דבאיסור דרבנן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקנו, וגזרו גם בדרבנן על המכשיל שהוא מזיד להתנהג עם איסור דרבנן כמו עם דאורייתא, דאסור משום לפני עור לא תתן מכשול אף על גב שלמעשה אין מי שיכול להיכשל בדרבנן בשוגג".

ומבואר איפוא, שלכולי עלמא אסור להכשיל את חברו באיסור דרבנן בשוגג, וכן נקט למעשה בעין יצחק [5] אות מא).

ה. דברי הפוסקים המסכימים והחולקים על נתיבות  - הראיות בעד ונגד חידושו

• איסור דמאי בשוגג - במסכת חולין [3] מובא כי רב אסי אכל תערובת דמאי, ותמה על כך רבי זירא: "אפשר גזרו על התערובת דמאי ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כל שכן". ובאתוון דאורייתא [3] וכן בשו"ת עין יצחק [5] אות מ) הוכיחו מדברי הגמרא כי גם אכילת איסור דרבנן [תערובת דמאי] נחשבת "תקלה", ומשמע דלא כהנתיבות, שהרי לפי הנתיבות "באיסור דרבנן כאילו לא עבר דמי". אולם האתוון דאורייתא [3] דחה את הראיה, כי יתכן ולאיסור דמאי יש "עיקר מהתורה", ולכן יש להחמיר בו יותר. ועוד כתב: "דאפילו אם שוגג בדרבנן לא הוי עבירה שתצטרך כפרה וסליחה, עם כל זה תקלה עכ"פ נחשב, ובפרט לגבי אדם גדול".

• שתה יין נסך בשוגג - הרמ"א פסק: "מי ששתה יין נסך בשוגג יש אומרים שיתענה חמשה ימים ויתכפר לו". וכתב בעין יצחק [5] אות לח) וממשמע דקאי על סתם יינם [שאסור מדרבנן] דמיירי שם בכל הסימן. משום, דאף איסור דרבנן בשוגג צריך כפרה [ומוכח דלא כהנתיבות]. ויש לחלק קצת בזה משום דהא החמירו בסתם יינם בהנאה לכתחילה".

• כפרה על כיבוי שריפה בשוגג - בשער הציון [3] נקט לדינא שצריך כפרה גם על איסור דרבנן, דלא כהנתיבות.

וכאמור לעיל, האור שמח [4] כתב על חידושו של הנתיבות "ישתקע הדבר ולא יאמר" [לאור ההבנה שהבין בדבריו שלפי הנתיבות יוצא שמותר להכשיל את חברו באיסור דרבנן בשוגג].

סיכום הדעות - ראה בשדי חמד [4] ובעין יצחק [5] וביביע אומר [7].

•   •   •

ו. על פי חידושו של ה"נתיבות" יש לדון להלכה ולמעשה:

עירוב נתקלקל בשבת ויש חשש איסור דרבנן, האם יש להודיע על כך לרבים - גבורת עקיבא [9].

• עמידה בבית הכנסת במקום שיכשיל אחרים לעבור לפניו - מעדני יום טוב [8]

הודעה לכהן שיש נפטר בבית - הרמ"א [9] פסק: "כהן שהוא ישן ומת עמו באהל, צריכים להקיצו ולהגיד לו כדי שיצא". וכתב הש"ך (ס"ק ג) שבאיסור דרבנן אין חיוב להקיצו. וכתב בעין יצחק [5] אות יט) "משמע דמחויבים להודיעו ולהפרישו אף בדרבנן, אך להקיצו כשהוא ישן אינו צריך לדעת והחילוק פשוט הוא" [דלא כהנתיבות]. וראה במה שדן בזה בספר נשמת אברהם [9] האם ניתן להסתמך על דעת הנתיבות ולא להודיע לכהן שנמצא בבית שיש בו מת. ועי"ש במש"כ שם בנדון כהן הנמצא בבית חולים לצורך טיפול רפואי, האם להודיעו שיש נפטר בבית החולים.

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כך נלע"ד לפו"ר.

ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל:

"תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כן נלע"ד לפו"ר. ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל: "תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

 

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כן נלע"ד לפו"ר.ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל: "תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כן נלע"ד לפו"ר.ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל: "תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כן נלע"ד לפו"ר.ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל: "תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כן נלע"ד לפו"ר.ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל: "תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כן נלע"ד לפו"ר.ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל: "תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

מהתוס' לכאורה מוכח דלא כהנתיבות

בתוס' גיטין ז ע"א (ד"ה השתא) בעניין תקלה לצדיקים כתבו בשם ר"ת, שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם דווקא במידי דאכילה, דגנאי הוא לצדיק שאוכל דבר איסור וכו', ובסה"ד הקשו מה"ד בראש השנה (כא ע"א) שלוי אמר בסים תבשילא דבבלאי בצומא רבא דמערבא, ותירצו דאין דבר מגונה כל כך אכילה של היתרא בשעת האיסור. ע"כ. כלומר, שאין הקב"ה מביא תקלה במידי דאכילה רק כאשר האיסור בחפצא. והנה בגמ' בחולין (שהובאה) מוכח שגם במידי דרבנן הוי תקלה לצדיקים, והרי התוס' הגדירו דהוי "תקלה" באיסור חפצא דווקא, ומכאן לכאורה דהתוס' לא סברו כהנתיבות (ודלא כהאתוון דאורייתא). כן נלע"ד לפו"ר.ושו"ר בקוב"ש (גיטין אות ו) שעמד בזה וכתב ממש כדברים האלה. וז"ל: "תוס' ד"ה השתא בהמתן בסוף הדבור. אין דבר מגונה כל כך אכילה של היתר בשעת האיסור. כונת דבריהם נראה, דיום הכפורים הוא איסור גברא, אבל תרומה או אבר מן החי הוי איסור חפצא. וא"כ יש להוכיח מדבריהם מה שנסתפקו האחרונים אם איסורין דרבנן הם איסור חפצא או איסור גברא דהא לפי מה שביארנו דבריהם לא פרכינן השתא בהמתן וכו' אלא באיסור חפצא, ובחולין דף ו' פריך הש"ס על רבי זירא היכי עלתה לו שאכל דמאי השתא בהמתן וכו' והא דמאי אינו אלא איסור דרבנן, ואי נימא דכל איסורין דרבנן אינן אלא איסור גברא, א"כ לא פריך הש"ס מידי, אע"כ גם איסורין דרבנן איסורי חפצא הן".

[ועוד בעניין חידושו של הנתיבות עיין בשו"ת ויען יוסף (גרינוולד) או"ח סי' רמא]

כפרה בשוגג

שיעור נפלא רק בדפי ההכנה  " שהמוכר בשר ונמצא טריפה אינו צריך להחזיר ללוקח את ההפרש משווי הבשר "ומשום הכי צריך לשלם כל דמי הנאתו," צריך להדגיש שמדובר בטריפה דרבנן

עגלת קניות

Your Cart8
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
סה"כ: 290.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס