שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לשון הרע על מת

תקציר השיעור

א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות דנו בהרחבה האם המתים יודעים מה נעשה בעולם הזה, ובשלהי הסוגיא הובאו דברי רבי יצחק: "כל המספר אחרי המת, כאילו מספר אחרי האבן", ודברי רבי יהושע בן לוי: "כל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם". ודנו הפוסקים האם יש איסור לשון הרע על מתים, ומה הדין כאשר מספר על תלמיד חכם - ומה הסיבה להבדל ביניהם.

ב. בשו"ע (בהלכות יום הכיפורים) נפסק: "תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים", וצ"ע האם הצורך ב"תקנה" וב"חרם" מצביע על כך שאילולא כן אין איסור בהוצאת שם רע על מתים.

ג. וכמו כן יש לדון לפי זה, האם יש איסור קבלת לשון הרע על מתים.

ד. עוד צ"ע האם התקנה מתייחסת גם לאמירת דברי אמת על המת, או לדברי שקר ["שם רע"] בלבד.

ה. הקורא לחברו "בן כלב" או "בן חמור", האם נכלל ב"הוצאת שם רע" על מת.

ו. אמירת לשון הרע על המתים כאשר הדבר נועד לרומם את כבוד החיים.

ז. לשון הרע על מת רשע ופורק עול.

ח. בלשון הגמרא נאמר: "המספר אחר מיטתו של תלמיד חכם", וצ"ע האם האיסור רק בשלב שבין הפטירה לקבורה, אך לאחר הקבורה אין כל איסור.

ט. האם אמירת לשון הרע על מת מזכה את קרוביו בפיצוי כספי.

י. דין המבזה תלמיד חכם לאחר פטירתו • ביזוי דברי תורתו של תלמיד חכם שנפטר.

יא. גילוי סודות נפטרים • פרסום יומניו של נפטר על ידי בני משפחתו, כאשר ידוע שאילו היו שואלים את הנפטר בחיים חיותו לא היה מרשה זאת.

 

 

א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות [1] דנו בהרחבה האם המתים יודעים מה נעשה בעולם הזה, ומסופר שם על "חסיד אחד" ששמע רוחות המספרות זו עם זו, וידע על פי דבריהם מתי לזרוע את שדהו, ולאחר שגילה את סודן, שמע אותן אומרות "דברים שביני ובינך נשמעו בין החיים", ומשמע שהמתים יודעים מה נעשה בעולם הזה. אמנם הגמרא דחתה זאת "דילמא איניש אחרינא שכיב [מת] ואזיל ואמר להו", יעו"ש כל המעשה.

בהמשך הסוגיא הובאו דברי רבי יצחק: "כל המספר אחרי המת כאילו מספר אחרי האבן. איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא איכפת להו". מקשה על כך הגמרא: "והא אמר רב פפא, חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה [ונפלה קורה מן הגג ופצעה את כיס מוחו]", ומשמע שהמתים יודעים כשמדברים עליהם ואיכפת להם. ותירצו: "שאני צורבא מרבנן, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה". ובהמשך הסוגיא הובאו דברי רבי יהושע בן לוי "כל המספר אחר מיטתן  של תלמידי חכמים נופל בגיהנם" [וראה בדברי המהרש"א [1] שדייק בלשון הגמרא, שלגבי סתם אדם נאמר "המספר אחרי המת", ואילו בתלמידי חכמים נאמר "אחר מיטתן", משום שתלמידי חכמים קרויים חיים אף אחר מותם "וכאילו שוכבים חיים על מיטתם"].

עוד מצינו בסוגיית הגמרא במסכת שבת [2] קנב, ב) "אמר רב אבהו, כל שאומרים בפני המת יודע עד שיסתם הגולל. פליגי בה רבי חייא ור"ש ברבי, חד אמר עד שיסתם הגולל, וחד אמר עד שיתעכל הבשר". וכעין זה מובא בט"ז [2] בשם הירושלמי: "המת יודע ושומע קילוסו כמתוך חלום, וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל".

ובהמשך הסוגיא שם [2] קנג, א) מובא כי רב אמר לרב שמואל בר שילת, שיתאמץ בשעה שיספיד אותו כדי שהשומעים יתעוררו לבכות "דהתם קאימנא", ופירש רש"י: "בשעת ההספד, ואשמע איך מתחמם".

מבואר איפוא בדברי חז"ל הנ"ל, כי המתים יודעים מה שאומרים עליהם.

והנה כידוע, על החיים אסור לספר לשון הרע, ומעתה יש לדון האם יש איסור לשון הרע על מתים.

אכן, כאמור לעיל, מסוגיית הגמרא עולה כי חומרת האיסור רבה, כאשר מדובר בסיפור אחר מיטתו של תלמיד חכם, וכי בית דין מנדים את העושה כן, כמובא בירושלמי במסכת מועד קטן [2] "המבזה זקן אפילו לאחר מיתה צריך נדוי". וכפי שנפסק בדברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה [2] שאחד מכ"ד דברים שבית דין מנדים עליהם הוא "המבזה את החכם ואפילו לאחר מותו". ולכן הנדון הוא ביחס לכל אדם, האם יש איסור לשון הרע על מתים [פרופ' אביעד הכהן [8] העלה סברא, כי בתורה (ויקרא יט, טז) נאמר: "לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמד על דם רעך". ולדעת החזקוני החלק השני בפסוק הוא נימוק לאיסור שבחלק הראשון, ולפי זה אין איסור רכילות על נפטר, שאינו יכול 'לעמוד על דם חברו', הולך הרכיל, ולהורגו].

תקנת קדמונים וחרם שלא להוציא שם רע על המתים

ב. והנה מדינא דגמרא לכאורה לא מצאנו איסור סיפור לשון הרע על מתים, אולם בדברי רבותינו הראשונים מבואר כי יש "תקנת קדמונים וחרם שלא להוציא שם רע על המתים", כמובא בדברי המרדכי [3] שנשאל על אדם שכינה "בחור חשוב בן גדולים" בשם "ממזר בן ממזר", והשאלה מה דין חירופו וביזויו של האב שכבר לא היה בין החיים. המרדכי השיב כי "המחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקיות, וגם ממון ייתן ויתכפר בו אולי יש תקוה. כי מאד יש עוון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ". והביא את דברי רבנו אבי העזרי שכתב: "נהגו אבותינו ואמרו, שהייתה תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר".

המרדכי הביא מקור לחרם הקדמונים מדברי המדרש בפרשת ואתחנן [3] שהקב"ה כעס על משה רבנו בגלל שאמר לבני ישראל "והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים'", וכביכול "הוציא שם רע" על האבות הקדושים.

דברי המרדכי נפסקו בשו"ע בהלכות יום הכיפורים [3] "תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא שם רע על המתים". וברמ"א בהלכות חובל ומזיק [3] "המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות עיני הבית דין". והועתקו להלכה בדברי החפץ חיים [3] שכתב: "אפילו לבזות את המתים גם כן אסור. וכתבו הפוסקים דיש תקנה וחרם קדמונים שלא להוציא לעז ושם רע על המתים, וכל זה אפילו על מת עם הארץ". החפץ חיים הוסיף: "וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, בודאי המבזה אותו, עוון פלילי הוא, וחייב נידוי על זה".

ג. על כל פנים, מתוך הדברים נראה לכאורה כי הצורך ב"תקנה" וב"חרם" להוציא שם רע על המתים, מצביע על כך שאילולא כן אין איסור לשון הרע בהוצאת שם רע על מתים.

ובספר זמני ראובן [6] חידש לפי זה שאין איסור לקבל, וכל שכן לשמוע לשון הרע על מתים "דרק בלשון הרע בעלמא, דעצם הדיבור הוא אסור, בזה נאמר איסור קבלה. אבל בלשון הרע על מת, שהאיסור הוא מחמת שהוא מחרף ומבזה ומוציא שם רע, בזה לא נאמר איסור קבלה, דהמקבל אינו מחרף ומבזה ומוציא שם רע על המתים".

מאידך, יתכן שה"חרם" הוא תקנה שבאה לחזק איסור קיים או להטיל סנקציות ממשיות על העבריין בנוסף על האיסור, וכפי שציין פרופ' אביעד הכהן [8] הערה 9) לדברי הראנ"ח (סימן קיא) שקבע בענין זה כלל עקרוני, שאין לומר שחכמים החרימו ותיקנו תקנות רק על מה שאינו אסור מן הדין, אלא "איכא למימר שאף על פי שהוא אסור מן הדין, רצו לקיים איסור התורה בחרם, כדי לזרז עצמם, וכדאמרינן גבי נשבעין לקיים את המצוות".

• אמירת לשון הרע על מת אינו מזכה את קרוביו בפיצוי כספי - אף שבדברי הרמ"א [2] מבואר כי "המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי ראות עיני הבית דין". אין זה פיצוי כספי מדיני נזיקין, שהרי ברור כי אין זה אלא נזק ב"גרמא" בעלמא, וראה במאמרו של פרופ' אביעד הכהן [9] אות ה).

חרם הקדמונים רק על הוצאת שם רע על מתים או גם בסיפור לשון הרע של דברי אמת

ד. מלשון המרדכי [3] והשו"ע [3] "תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים", משמע שהחרם הוא רק על אמירת דברי שקר על מת, ולא כאשר נאמרים דברי אמת. וכן נראה שנקט להלכה רבי יעקב קמינצקי בספרו אמת ליעקב [5], במענה לשאלה שנשאל על ידי תלמיד, מדוע סיפורי התורה על השבטים שהתנכלו ליוסף אינם בגדר לשון הרע, והשיב: "דבאמת לשון הרע אינו אלא על החיים, ועל המתים מותר מצד הדין ואינו אלא חרם הקדמונים. והחרם אינו אלא על מוציא שם רע, ולא על לשון הרע [שהוא אמת]". וכן נקט בספר זמני ראובן [6].

אולם מאידך, רבי בנימין זילבר חידש להלכה בשו"ת אז נדברו [6] שאיסור רכילות ולשון הרע על מת, חל גם על דבר אמת. וכן נראה שנטה לומר רבי אשר וייס [5], וכן הובא בחפץ חיים מהדורת דרשו [4] הערה 28) בשם הגר"ח קנייבסקי.

ה. פרטי דיני הוצאת לעז ושם רע על מת

• הקורא לחברו "בן כלב" או "בן חמור" - כתב בכף החיים [הובא בחפץ חיים מהדורת דרשו [4] הערה 27] שאינו נקרא "הוצאת לעז על מת, שהרי ברור שאביו של זה לא היה חמור או כלב, ולא נתכוון אלא לבזות את חברו".

• אמירת לשון הרע על המתים כאשר הדבר נועד לרומם את כבוד החיים -  דברי פרופ' אביעד הכהן [9] אות ד).

• לשון הרע על מת רשע ופורק עול - בחפץ חיים מהדורת דרשו [4] הערה 29) נקט שאין איסור, שלא גרע מזמן שהיה חי שהיה מותר לספר עליו כמבואר בחפץ חיים (כלל ד סע' ז).

• האם האיסור רק בשלב שבין הפטירה לקבורה - מדברי הגמרא בברכות [1] "המספר אחר מיטתו של תלמיד חכם", ניתן לכאורה לדייק שהאיסור הוא רק בשלב שבין הפטירה לבין הקבורה. אך לאחר הקבורה - אין עוד כל איסור. וכמשמעות דברי הט"ז [2] שכתב "וכל שאומרים בפניו יודע עד שיסתום הגולל וישוב אל העפר". והנה מסופר על רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי [הובא בחפץ חיים מהדורת דרשו [4] הערה 28] שאמר על אחד שמת לפני קבורתו, שאפשר כעת "לחטוף" לדבר עליו, שכבר אינו חי, ועדיין אינו מ"שוכני עפר" שאסור להוציא עליהם לעז. אולם הגר"ח קנייבסקי אמר, ששם היה מדובר באדם רשע, שגם בעודו חי היה מותר לדבר עליו לשון הרע, ורק מצד חרם אסור.

• דיני המבזה תלמיד חכם לאחר פטירתו - החפץ חיים [3] כתב: "ואיסור של המבזה תלמיד חכם הוא אפילו אם מבזה אותו בעצמו, וכל שכן שאסור לבזות דברי תורתו". וראה בהוספות בספר חפץ חיים מהדורת דרשו [4] הערה 31)

 גילוי סודות נפטרים

ו. במסכת יומא (ד, ב) מבואר האיסור לגלות סוד, ונפסק בדברי החפץ חיים (הל' לשון הרע סוף כלל ט) "האומר לחברו איזה דבר, אסור לו לספר אחר כך לאחרים, אלא אם כן נתן לו רשות על זה". וראה בהרחבה בשיעור עולמות של"ז.

ובספר חשוקי חמד [5] הביא בשם הגר"ח קנייבסקי שאסור לגלות סודות נפטרים. אולם הגר"א וייס כתב [5] "דכל שאין בדברים גנאי ובזיון אלא סוד בעלמא, אין בו איסור במת, דכיון שמת עבר ובטל מן העולם, ומה שנשאר אינו אל שמו וכבודו, וכל שיש בו גנאי ובזיון למת, יש בו איסור. אבל מה שאין בו אלא הפרת אימון וכדומה, אין בו איסור".

• פרסום יומניו של נפטר על ידי בני משפחתו- כאשר ידוע שאילו היו שואלים את הנפטר בחיים חיותו לא היה מרשה זאת, ראה בהרחבה בדברי רבי אברהם צבי הכהן [דיין ומו"ץ בבני ברק] בספרו שו"ת ויצב אברהם [7].

איסור לשון הרע על מת

יסוד איסור לשון הרע הוא משום ואהבת לרעך כמוך. ופסוק זו מחייב  אף לאחר מותו כמפורש ברמב"ם הל' אבל שמצוה ללוות ולקבור המת (וגם לנחם הנשמה בימי השבעה). נמצא שאין סברא לחלק בין החיים ובין המתים, ולפחות אסור משום איסור עשה.

ומה שהחרימו, היינו משום שהיה צורך הדור לחזק דבר שלא היה ברור איסורו לרבים, כדברי הראנ"ח הנ"ל.

עגלת קניות

Your Cart1
  • x 1 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
סה"כ: 40.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס