שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

מאסר - עונש או הגנה

תקציר השיעור

א. מצאנו בתורה שימוש במאסר:

במגדף - "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם" (ויקרא כד, יב),

ובמקושש בשבת - "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (במדבר טו, לד).  

ואף ששניהם היו באותו פרק זמן, לא נאסרו בצוותא, וצ"ב מדוע.

ב. במקרים הנ"ל היתה וודאות לביצוע העבירה, ומעתה יש לדון האם מותר לעצור "חשוד" גם כשאין וודאות לביצוע העבירה על ידו, והמאסר נדרש לשם חקירת החשוד, או כשיש עדות על העבירה אך העדים טרם נחקרו.

ג. ועוד צ"ע האם נוכל ללמוד מהמאסר המוזכר בתורה, אשר נועד למניעת בריחת הנאשם, להתיר שחרור ממאסר בתמורה ל"ערבות" מספקת שלא יברח.

ד. בדברי חז"ל הוזכר "מאסר עד המיתה", כגון: "מי שלקה ושנה, בית דין מכניסים אותו לכיפה, ומאכילים אותו שְׂעוֹרִים עד שכריסו מתבקעת". וצ"ב אימתי ניתן להשתמש בעונש זה למעשה.

ה. בעיקר נדון המאסר על פי ההלכה יש לעיין, האם ניתן להשתמש במאסר כעונש, או רק כאמצעי הגנה מפשיעה [הסמכות לאסור ל"זמן קצוב" בזמן הזה].

ו. מחלוקת הראשונים והפוסקים, האם מותר לאסור כאמצעי כפיה לתשלום חוב ממוני, או בשל אי תשלום מסים.

ז. עוד מצאנו בדברי הראשונים מאסר כ"אמצעי כפיה" לקיום פסק בית דין, ויש לברר באלו אופנים ניתן להשתמש במאסר לצורך מסוג זה, ומה הסמכות לכך.

ח. דברי הפוסקים האם מותר לבצע מאסר בשבת [מחשש איסור "צידה באדם", או מחמת האיסור [מדרבנן] לעשות דין בשבת].

 

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה וְהָסֵר מִמֶּנּוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה" 

א. מצאנו בתורה שימוש במאסר בשלושה מקומות: [א] בן האשה הישראלית ה"מגדף", כאמור [1] "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם". [ב] המקושש עצים בשבת, כדכתיב [1] "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". [ג] אלדד ומידד התנבאו במחנה, ויהושע בן נון ביקש ממשה רבנו [1] "אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם", ופירש רש"י: "תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ".

כידוע, בקשתו של יהושע לא נענתה, ואלדד ומידד לא הושלכו לבית הכלא. אך המגדף והמקושש אכן הושמו "במשמר", דהיינו בבית האסורים [אונקלוס, שם]. ורש"י בפרשת אמור [1] הביא מדברי חז"ל כי שניהם היו באותו פרק זמן, אך עצרו אותם בנפרד ולא הניחום בתא משותף. ובטעם הדבר פירש רש"י ע"פ הגמרא בסנהדרין [1] כי מטרת המאסר היתה שונה בכל אחד מהמקרים: אצל המגדף לא היה ברור האם דינו במיתה או בעונש אחר, לעומת המקושש, שהעונש היה ידוע, ורק לא ידעו באיזה מיתה ידונוהו.

וכמה לימודים יש ללמוד מכך: [א] רבי אשר וייס כתב במנחת אשר [6] "למדנו מזה דאין להניח במאסר אחד, מי שעבר עבירה חמורה עם מי שעבר עבירה קלה". [ב] הרב ליפא קמינר [8] כתב: "מכאן נוכל ללמוד, שאין עוצרים במקום אחד שני עצירים, כאשר עונשו של האחד ידוע, ואילו זה של חבירו עדיין לא נקבע".  [ג] רבי אלתר חנוך לייבוביץ [ראש ישיבת חפץ חיים בניו יורק] כתב ספרו חידושי הלב [9] "מכאן למדנו חידוש גדול, כמה יש להיזהר ולדאוג שלא לצער השני, שהרי המגדף היה רשע גמור, ובכל זאת דאגו לשמור על מצב רוחו ולא הניחוהו ביחד עם המקושש עצים, כי עדיין לא הוכרע מה דינו, ואילו היו מניחים אותם ביחד, היה סבור שחייב מיתה כמו המקושש".

ב. והנה במקרים הנ"ל היתה ודאות לביצוע העבירה, ומעתה יש לדון האם מותר לעצור "חשוד" גם כשאין ודאות לביצוע העבירה על ידו, והמאסר נדרש לשם מניעת בריחת הנאשם או למטרת חקירת החשוד, או כשיש עדות על העבירה אך העדים טרם נחקרו.

ונראה להביא ראיה מהסוגיא בסנהדרין [1] "ורבנן האי וניקה המכה מאי דרשי ביה, מלמד שחובשין אותו", ופירש רש"י: "אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו, להכי אתי וניקה המכה, דמשמע לכשיקום וניקה, מכלל דעד השתא חבוש הוא" [עי' בדברי הרב קמינר [8] בביאור הסוגיא שם]. ולמד מכאן המנחת אשר [6] "הרי לן מקור מפורש דמותר לאסור אדם כדי למנוע בריחה או שיבוש הליכי חקירה ומשפט".

ברם מהגמרא בסנהדרין יש ראיה רק למקרים שאין ספק לגבי עשיית המעשה ע"י הנאשם. ואם כן עדיין צ"ע האם גם כשיש רק חשד למעשה פלילי מותר לעצור לחקירה ראשונית או לצורך חיפוש עדים על המעשה.

ונראה להביא ראיה לדין זה מדברי הירושלמי בסנהדרין [2] בביאור המשנה "אמר רבי יהושע בן קרחה,  בכל יום דנים את העדים בכינוי", וז"ל: "אלא כיני פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש, יהא תפוס עד שיבואו עדיו". ופירש הפני משה: "אנו שומעים ממתניתין אם יש עדים שהרג את הנפש, אע"פ שעדין לא חקרו ודרשו את העדים, תופסים אותו עד שיבואו עדים לפני בית הדין ובודקין אותו". ומבואר שבכל מקום שיש עדים, אע"פ שעדיין לא חקרו אותם, אוסרים את החשוד [וראה בדברי המנחת אשר [6] והרב קמינר [8] שכתבו בטעות כי מדברי הר"ן בסנהדרין [2] מוכח שהוא הדין בעבירות ממון, וציטטו מדברי הר"ן שכתב "אמרו לפני בית הדין פלוני גזל", ברם בר"ן הגירסא "פלוני גדף", ואם כן אין איפוא כל ראיה מדברי הירושלמי לעונש ממון. ובמהדורות החדשות של ספר מנחת אשר תוקנה הטעות].

ומפורש איפוא כי לפני שיש עדים על ביצוע עבירה, והמעצר הוא בעקבות חשד וקול, שיצא על הנאשם, אין רשות לאסרו ולבזותו על ידי כך", וכפי שסיכם הרב קמינר [8] את הדברים:

[א] אפשר לעצור נאשם לצורך חקירה. [ב] המעצר יכול שיהיה הן בגין עבירות שעונשן ידוע והן בגין עבירות שלא ברור, מה יהיה העונש, אף לאחר שיוברר, שהנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו. [ג] המעצר יבוצע רק כאשר יש לתביעה יסוד מבוסס להאשמתו של הנאשם (ע"י ידיעה בדבר קיומם של עדים וראיות), אע"פ שהעדים טרם העידו בפני בית הדין. אבל אין לעצור אדם רק בעקבות חשד או קול שיצא עליו. מכאן שאין רשות לעצור אדם מיד בתחילת החקירה, או בעקבות תלונה או הלשנה. ראשית כל, חייבת המשטרה לבדוק ולבסס את החשד, להוכיח שאמנם האיש ביצע את העבירה ושיש עדים לכך. רק אח"כ אפשר לעוצרו לשם המשך החקירה ולצורך בדיקת העדים. על אחת כמה וכמה, שאין רשות לעצור אדם במטרה "לשבור" אותו, כדי להביאו להודאה במעשה שנחשד בביצועו.

ג. שחרור בערבות - מכיון שהמעצר לפני פסק הדין נועד למנוע את בריחת הנאשם, אפשר היה להסיק מכאן כי נאשם אשר נתן ערובה מספקת, לדעת בית הדין, ישוחרר ממעצרו. אמנם ראה בדברי המנחת אשר [6] והרב קמינר [8] שהביאו את דברי המכילתא "נאמר ונקה המכה, יכול יתן ערבים ויטייל בשוק, תלמוד לומר אם יקום והתהלך בחוץ, מגיד שחובשים אותו עד שמתרפא". ומבואר שערבות לא מועילה לשחרור הנאשם ממעצרו לטייל בשוק.

יחד עם זאת יתכן כי הדברים אמורים דווקא ברוצח, אבל בדיני ממונות קיימת אפשרות זו, שאם לא כן, מדוע צריך פסוק מיוחד לכך ברוצח. ובמנחת אשר הוסיף: "ואפשר עוד דאין הדברים אמורים אלא במכה רעהו ועדיין לא מת, דאפשר שחבישה זו יש גם צד ענישה, אבל כשעדיין לא נחקרו, דכל תכלית החבישה רק כדי שלא יברח, אפשר דהכל תלוי בראות עיני הבית דין, ואם נראה דהערבות יספיק שלא יברח, מותר לקבל הערבות ולשחררו".

המאסר - עונש או רק אמצעי הגנה

ד. ממוצא הדברים באים אנו לדון בעיקר הגדרת המאסר על פי ההלכה, האם ניתן להשתמש במאסר כעונש, או רק כאמצעי הגנה מפשיעה. ובאמת, מצינו בדברי חז"ל מאסר שהוא עונש, כדברי המשנה בסנהדרין [2] "מי שלקה ושנה, בית דין מכניסים אותו לכיפה, ומאכילים אותו שְׂעוֹרִים עד שכריסו מתבקעת. ההורג נפש שלא בעדים, מכניסים אותו לכיפה, ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ". ברם דברים אלו נאמרו בעבירות חמורות ומיוחדות [העובר פעמיים על עבירה שיש בה כרת, ולקה ובכל זאת עבר פעם שלישית, וכן רוצח], ועל כן צ"ע האם ניתן להשתמש במאסר כעונש.

ויתכן ונחלקו הפוסקים בשאלה זו. הבית יוסף והדרכי משה [5] הביאו להלכה את תשובת רב שרירא גאון ש"אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, וכל שכן שאסור להלקותו דהוי בכלל דין [ואסור לדון בשבת, שמא יבוא לידי כתיבה]. ותמה עליו השבות יעקב [5] שהרי משמע שהניחו את המקושש במשמר בשבת [ועי' בכף החיים [5] במה שתירץ קושיא זו]. ועל עיקר דברי רב שרירא גאון, שמאסר נחשב ל"דין", כתב השבות יעקב: "הא עיקר דינא דאסור בשבת ויו"ט הוא רק גזירת חכמים, שמא יכתוב פסק דין. וזה אפשר לא שייך בחבישה בעלמא, עד שיצא דינו אחר השבת" [ומסקנת השבות יעקב להתיר לכלוא בשבת הבורח כדי לעגן את אשתו, הובאה במשנ"ב [5] ס"ק יד].

וראה בדברי הרב קמינר [8] שביאר את יסוד מחלוקתם: "רב שרירא גאון סבר, שלמעצר לפני פסק הדין יש שתי מטרות: [א] שלא יברח. [ב] עונש. וכיון שאין עונשין בשבת וביו"ט, הרי שאי אפשר לעצרו בשבת, ואם יברח - יברח. לעומתו סבר השבות יעקב, כי המעצר נועד לצורך מניעת בריחתו של הנאשם ותו לא. ולכן כאשר מדובר במעצר למניעת בריחה בלבד, לא שייכת גזירת חכמים שאסרו לדון בשבת. ועל כן, מותר לעוצרו, אף בשבת".

מאסר כאמצעי כפיה לתשלום חוב ממוני, או בשל אי תשלום מסים

ה. הגמרא במסכת פסחים [2] מזכירה "בית אסורים של ישראל". ורש"י מפרש שהוא מיועד "לכופו להוציא אשה פסולה, או לשלם ממון, אי נמי כדתניא אם יקום והתהלך בחוץ, מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו" [והמקור לכך מהגמרא במועד קטן [2] "ומנא לן דכפתינן ואסרינן", אם כי רש"י שם ביאר באופן אחר מהו "אסרינן"].

ואמנם נחלקו הראשונים והפוסקים, האם מותר לאסור מאסר כאמצעי כפיה לתשלום חוב ממוני. ברש"י כאמור, מפורש שניתן לאסור בכדי לגרום לשלם ממון. ברם בדברי הרשב"א בתשובותיו [2] מפורש שאין לאסור אדם בגין חובו, אפילו כשיש לו רכוש ואינו רוצה לשלם. וכן פשטות לשון הרמב"ם [4] שאין אוסרים בכדי לגרום להחזיר חובות [כמבואר במגיד משנה "שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף מחמת ממון"]. ואילו מדברי הרא"ש בתשובותיו [4] משמע שאין לאסור רק מי שאין לו לשלם, אך אם יש לו לשלם, לכאורה שפיר מותר לאוסרו.

והריב"ש [3] נקט שאמנם מצד הדין אי אפשר לאסור את החייב הטוען שאין לו מה לשלם, אך בכל זאת יכולים הקהל להתקין שיאסרו אותו, מטעם תקנת השוק "מפני הרמאים ושלא תנעול דלת בפני לווים". וכשיש ללווה מטלטלין ומבריחם מהמלווה, יש כוח לבית דין לאוסרו ע"פ דין תורה, יעו' בדבריו.

להלכה  פסק השו"ע [4] שאין לאסור בשל חוב ממון, אך הרמ"א הגיה: "ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם, בית דין חובשין אותו, ומכין אותו עד שתצא נפשו, וכופין אותו לשלם. ויש אומרים, דאפילו אם אין לו לשלם, אם ישבע להיות חבוש עד שישלם, צריך לקיים שבועתו". וראה סיכום בדברי הרב קמינר [9].

• הסמכות לאסור ל"זמן קצוב" בזמן הזה - מבוססת על דברי הרמב"ם [4] והשו"ע [4] שיש כח לבית דין לגדור ולתקן כפי מה שיראה להם בהוראת שעה "בין במיתה ובין בממון", ראה בדברי הרב קמינר [9] ובספר משפטיך ליעקב [7]  [רבי צבי בן יעקב, אב"ד בבית הדין הרבני בתל אביב] בדבריו בנדון חיוב מאסר על הפרת צווי בית דין.

א. מצאנו בתורה שימוש במאסר בשלושה מקומות: [א] בן האשה הישראלית ה"מגדף", כאמור [1] "וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרשׁ לָהֶם". [ב] המקושש עצים בשבת, כדכתיב [1] "וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ". [ג] אלדד ומידד התנבאו במחנה, ויהושע בן נון ביקש ממשה רבנו [1] "אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם", ופירש רש"י: "תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ".

כידוע, בקשתו של יהושע לא נענתה, ואלדד ומידד לא הושלכו לבית הכלא. אך המגדף והמקושש אכן הושמו "במשמר", דהיינו בבית האסורים [אונקלוס, שם]. ורש"י בפרשת אמור [1] הביא מדברי חז"ל כי שניהם היו באותו פרק זמן, אך עצרו אותם בנפרד ולא הניחום בתא משותף. ובטעם הדבר פירש רש"י ע"פ הגמרא בסנהדרין [1] כי מטרת המאסר היתה שונה בכל אחד מהמקרים: אצל המגדף לא היה ברור האם דינו במיתה או בעונש אחר, לעומת המקושש, שהעונש היה ידוע, ורק לא ידעו באיזה מיתה ידונוהו.

וכמה לימודים יש ללמוד מכך: [א] רבי אשר וייס כתב במנחת אשר [6] "למדנו מזה דאין להניח במאסר אחד, מי שעבר עבירה חמורה עם מי שעבר עבירה קלה". [ב] הרב ליפא קמינר [8] כתב: "מכאן נוכל ללמוד, שאין עוצרים במקום אחד שני עצירים, כאשר עונשו של האחד ידוע, ואילו זה של חבירו עדיין לא נקבע".  [ג] רבי אלתר חנוך לייבוביץ [ראש ישיבת חפץ חיים בניו יורק] כתב ספרו חידושי הלב [9] "מכאן למדנו חידוש גדול, כמה יש להיזהר ולדאוג שלא לצער השני, שהרי המגדף היה רשע גמור, ובכל זאת דאגו לשמור על מצב רוחו ולא הניחוהו ביחד עם המקושש עצים, כי עדיין לא הוכרע מה דינו, ואילו היו מניחים אותם ביחד, היה סבור שחייב מיתה כמו המקושש".

ב. והנה במקרים הנ"ל היתה ודאות לביצוע העבירה, ומעתה יש לדון האם מותר לעצור "חשוד" גם כשאין ודאות לביצוע העבירה על ידו, והמאסר נדרש לשם מניעת בריחת הנאשם או למטרת חקירת החשוד, או כשיש עדות על העבירה אך העדים טרם נחקרו.

ונראה להביא ראיה מהסוגיא בסנהדרין [1] "ורבנן האי וניקה המכה מאי דרשי ביה, מלמד שחובשין אותו", ופירש רש"י: "אם אמדוהו למיתה חובשין את המכה שלא יברח עד שנראה אם ימות אם לאו, להכי אתי וניקה המכה, דמשמע לכשיקום וניקה, מכלל דעד השתא חבוש הוא" [עי' בדברי הרב קמינר [8] בביאור הסוגיא שם]. ולמד מכאן המנחת אשר [6] "הרי לן מקור מפורש דמותר לאסור אדם כדי למנוע בריחה או שיבוש הליכי חקירה ומשפט".

ברם מהגמרא בסנהדרין יש ראיה רק למקרים שאין ספק לגבי עשיית המעשה ע"י הנאשם. ואם כן עדיין צ"ע האם גם כשיש רק חשד למעשה פלילי מותר לעצור לחקירה ראשונית או לצורך חיפוש עדים על המעשה.

ונראה להביא ראיה לדין זה מדברי הירושלמי בסנהדרין [2] בביאור המשנה "אמר רבי יהושע בן קרחה,  בכל יום דנים את העדים בכינוי", וז"ל: "אלא כיני פלוני הרג את הנפש והרי עדיו שהרג את הנפש, יהא תפוס עד שיבואו עדיו". ופירש הפני משה: "אנו שומעים ממתניתין אם יש עדים שהרג את הנפש, אע"פ שעדין לא חקרו ודרשו את העדים, תופסים אותו עד שיבואו עדים לפני בית הדין ובודקין אותו". ומבואר שבכל מקום שיש עדים, אע"פ שעדיין לא חקרו אותם, אוסרים את החשוד. ואף שבירושלמי מדובר בעבירות שדינן מיתה, הר"ן בסנהדרין [2] כתב שהוא הדין בעבירות ממון: "נראה מתוך הירושלמי [הנ"ל] שמכיון שבאו העדים ואמרו לפני בית הדין פלוני גזל, אע"פ שלא קבלו עדותם, חובשים אותו. אבל אם לא באו עדים לפנינו, אינו בדין לחובשו ולבזותו חינם".

ומפורש איפוא כי לפני שיש עדים על ביצוע עבירה, והמעצר הוא בעקבות חשד וקול, שיצא על הנאשם, אין רשות לאסרו ולבזותו על ידי כך", וכפי שסיכם הרב קמינר [8] את הדברים:

[א] אפשר לעצור נאשם לצורך חקירה. [ב] המעצר יכול שיהיה הן בגין עבירות שעונשן ידוע והן בגין עבירות שלא ברור, מה יהיה העונש, אף לאחר שיוברר, שהנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו. [ג] המעצר יבוצע רק כאשר יש לתביעה יסוד מבוסס להאשמתו של הנאשם (ע"י ידיעה בדבר קיומם של עדים וראיות), אע"פ שהעדים טרם העידו בפני בית הדין. אבל אין לעצור אדם רק בעקבות חשד או קול שיצא עליו. מכאן שאין רשות לעצור אדם מיד בתחילת החקירה, או בעקבות תלונה או הלשנה. ראשית כל, חייבת המשטרה לבדוק ולבסס את החשד, להוכיח שאמנם האיש ביצע את העבירה ושיש עדים לכך. רק אח"כ אפשר לעוצרו לשם המשך החקירה ולצורך בדיקת העדים. על אחת כמה וכמה, שאין רשות לעצור אדם במטרה "לשבור" אותו, כדי להביאו להודאה במעשה שנחשד בביצועו.

ג. שחרור בערבות - מכיון שהמעצר לפני פסק הדין נועד למנוע את בריחת הנאשם, אפשר היה להסיק מכאן כי נאשם אשר נתן ערובה מספקת, לדעת בית הדין, ישוחרר ממעצרו. אמנם ראה בדברי המנחת אשר [6] והרב קמינר [8] שהביאו את דברי המכילתא "נאמר ונקה המכה, יכול יתן ערבים ויטייל בשוק, תלמוד לומר אם יקום והתהלך בחוץ, מגיד שחובשים אותו עד שמתרפא". ומבואר שערבות לא מועילה לשחרור הנאשם ממעצרו לטייל בשוק.

יחד עם זאת יתכן כי הדברים אמורים דווקא ברוצח, אבל בדיני ממונות קיימת אפשרות זו, שאם לא כן, מדוע צריך פסוק מיוחד לכך ברוצח. ובמנחת אשר הוסיף: "ואפשר עוד דאין הדברים אמורים אלא במכה רעהו ועדיין לא מת, דאפשר שחבישה זו יש גם צד ענישה, אבל כשעדיין לא נחקרו, דכל תכלית החבישה רק כדי שלא יברח, אפשר דהכל תלוי בראות עיני הבית דין, ואם נראה דהערבות יספיק שלא יברח, מותר לקבל הערבות ולשחררו".

המאסר - עונש או רק אמצעי הגנה

ד. ממוצא הדברים באים אנו לדון בעיקר הגדרת המאסר על פי ההלכה, האם ניתן להשתמש במאסר כעונש, או רק כאמצעי הגנה מפשיעה. ובאמת, מצינו בדברי חז"ל מאסר שהוא עונש, כדברי המשנה בסנהדרין [2] "מי שלקה ושנה, בית דין מכניסים אותו לכיפה, ומאכילים אותו שְׂעוֹרִים עד שכריסו מתבקעת. ההורג נפש שלא בעדים, מכניסים אותו לכיפה, ומאכילים אותו לחם צר ומים לחץ". ברם דברים אלו נאמרו בעבירות חמורות ומיוחדות [העובר פעמיים על עבירה שיש בה כרת, ולקה ובכל זאת עבר פעם שלישית, וכן רוצח], ועל כן צ"ע האם ניתן להשתמש במאסר כעונש.

ויתכן ונחלקו הפוסקים בשאלה זו. הבית יוסף והדרכי משה [5] הביאו להלכה את תשובת רב שרירא גאון ש"אסור לתפוס ולהכניס לבית הסוהר מי שנתחייב איזה עונש כדי שלא יברח, וכל שכן שאסור להלקותו דהוי בכלל דין [ואסור לדון בשבת, שמא יבוא לידי כתיבה]. ותמה עליו השבות יעקב [5] שהרי משמע שהניחו את המקושש במשמר בשבת [ועי' בכף החיים [5] במה שתירץ קושיא זו]. ועל עיקר דברי רב שרירא גאון, שמאסר נחשב ל"דין", כתב השבות יעקב: "הא עיקר דינא דאסור בשבת ויו"ט הוא רק גזירת חכמים, שמא יכתוב פסק דין. וזה אפשר לא שייך בחבישה בעלמא, עד שיצא דינו אחר השבת" [ומסקנת השבות יעקב להתיר לכלוא בשבת הבורח כדי לעגן את אשתו, הובאה במשנ"ב [5] ס"ק יד].

וראה בדברי הרב קמינר [8] שביאר את יסוד מחלוקתם: "רב שרירא גאון סבר, שלמעצר לפני פסק הדין יש שתי מטרות: [א] שלא יברח. [ב] עונש. וכיון שאין עונשין בשבת וביו"ט, הרי שאי אפשר לעצרו בשבת, ואם יברח - יברח. לעומתו סבר השבות יעקב, כי המעצר נועד לצורך מניעת בריחתו של הנאשם ותו לא. ולכן כאשר מדובר במעצר למניעת בריחה בלבד, לא שייכת גזירת חכמים שאסרו לדון בשבת. ועל כן, מותר לעוצרו, אף בשבת".

מאסר כאמצעי כפיה לתשלום חוב ממוני, או בשל אי תשלום מסים

ה. הגמרא במסכת פסחים [2] מזכירה "בית אסורים של ישראל". ורש"י מפרש שהוא מיועד "לכופו להוציא אשה פסולה, או לשלם ממון, אי נמי כדתניא אם יקום והתהלך בחוץ, מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו" [והמקור לכך מהגמרא במועד קטן [2] "ומנא לן דכפתינן ואסרינן", אם כי רש"י שם ביאר באופן אחר מהו "אסרינן"].

ואמנם נחלקו הראשונים והפוסקים, האם מותר לאסור מאסר כאמצעי כפיה לתשלום חוב ממוני. ברש"י כאמור, מפורש שניתן לאסור בכדי לגרום לשלם ממון. ברם בדברי הרשב"א בתשובותיו [2] מפורש שאין לאסור אדם בגין חובו, אפילו כשיש לו רכוש ואינו רוצה לשלם. וכן פשטות לשון הרמב"ם [4] שאין אוסרים בכדי לגרום להחזיר חובות [כמבואר במגיד משנה "שלא מצינו בשום מקום חיוב גוף מחמת ממון"]. ואילו מדברי הרא"ש בתשובותיו [4] משמע שאין לאסור רק מי שאין לו לשלם, אך אם יש לו לשלם, לכאורה שפיר מותר לאוסרו.

והריב"ש [3] נקט שאמנם מצד הדין אי אפשר לאסור את החייב הטוען שאין לו מה לשלם, אך בכל זאת יכולים הקהל להתקין שיאסרו אותו, מטעם תקנת השוק "מפני הרמאים ושלא תנעול דלת בפני לווים". וכשיש ללווה מטלטלין ומבריחם מהמלווה, יש כוח לבית דין לאוסרו ע"פ דין תורה, יעו' בדבריו.

להלכה  פסק השו"ע [4] שאין לאסור בשל חוב ממון, אך הרמ"א הגיה: "ודוקא שאין לו לשלם. אבל אם יש לו ואינו רוצה לשלם, בית דין חובשין אותו, ומכין אותו עד שתצא נפשו, וכופין אותו לשלם. ויש אומרים, דאפילו אם אין לו לשלם, אם ישבע להיות חבוש עד שישלם, צריך לקיים שבועתו". וראה סיכום בדברי הרב קמינר [9].

• הסמכות לאסור ל"זמן קצוב" בזמן הזה - מבוססת על דברי הרמב"ם [4] והשו"ע [4] שיש כח לבית דין לגדור ולתקן כפי מה שיראה להם בהוראת שעה "בין במיתה ובין בממון", ראה בדברי הרב קמינר [9] ובספר משפטיך ליעקב [7]  [רבי צבי בן יעקב, אב"ד בבית הדין הרבני בתל אביב] בדבריו בנדון חיוב מאסר על הפרת צווי בית דין.

תוספת והערה חשוב בענין הגירסא הנכונה בחידושי הר"ן

הרינו מזכים את הציבור בדברים שכתב לנו הר"ר עו"ד ציון אילוז הי"ו, תשואות חן חן לו.

הנה דבריו: באחד המאמרים על מאסר כעונש שובשו דבריו של הר"נ שכתב "פלוני גדף" ל- "פלוני גזל" מה שגרר לטעות קשה בדבריו (המדובר בטעות מתגלגלת אליה התייחסתי במאמרי על מעצר עד תום ההליכים-המצ"ב)    קובץ מצורף: http://olamot.net/sites/default/files/webform/%20%D7%94%D7%9E%D7%A2%D7%A6%D7%A8%20%D7%A2%D7%93%20%D7%AA%D7%95%D7%9D%20%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%9D.doc

עגלת קניות

Your Cart8
  • x 3 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
סה"כ: 275.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס