שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

מותר השמן והפתילות

תקציר השיעור

מותר השמן והפתילות

קדושת חפצי מצוה לאחר השימוש בהם

 

א. במדרש נאמר: "נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום השמיני, עושה לו מדורה בפני עצמה ומדליקה, כיון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש בו". ותמוה במה שונה דין נרות חנוכה מעצי ונוי הסוכה, שמותר להשתמש בהם לאחר החג.

ב. ועוד יש לתמוה על המדרש, מדברי הגמרא שאסור למנות מעות כנגד נרות חנוכה כדי "שלא יהיו המצוות בזויות עליו", ומשמע שאין קדושה "בעצם" הנרות. ואם כן מדוע יהיו הנרות אסורים בהנאה לאחר חנוכה.

ג. הרי"ף והרא"ש פסקו, כי נר חנוכה שדלק בשיעור הראוי וכבה, מותר להשתמש בו. ולכאורה דבריהם עומדים בסתירה לדברי המדרש הנ"ל, וצ"ע.

ד. בשו"ע נפסק שאם נתערב מותר השמן של חנוכה בשמן אחר, אין להוסיף עליו כדי לבטלו. ותמהו האחרונים על מרן המחבר שסתר עצמו במה שפסק בשו"ע יורה דעה שבאיסור דרבנן [שנפל מעצמו לתערובת] מרבה עליו ומבטלו.

ה. עוד אמרו: "תשמישי מצוה [סוכה, לולב, שופר, ציצית] נזרקין, תשמישי קדושה [תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת] נגנזין". ויש לברר גדרי דינים אלו.

ו. סיכום דיני מותר השמן והפתילות שנותרו מנרות חנוכה [שמן שנותר בנרות שכבו קודם זמנם • נותר השמן בבקבוק • נתן שמן בחנוכיה ולבסוף לא הדליקו], ובדין ההשתמשות בחנוכיה אחר ימי החנוכה.

ז. קדושת נרות מצוה וגניזתם [כיצד לנהוג בשאריות נרות של מצוה • קדושת פמוטות שבת • נר יארצייט • לפידים להכנסת ספר תורה].

ח. טליתות וטלית קטן וציציות - שימוש בהם לצרכי חולין וגניזתן משנתבלו.

ט. קדושת וגניזת סוכה, נויי הסוכה וארבעת המינים בימי חג הסוכות ולאחריו.

י. קדושת חפצי מצוה שונים [שופר • כוס המיוחדת לקידוש • בשמים של הבדלה • קיטל • אבנט • בגד מיוחד לתפילה • כיפה].

א. במדרש תנחומא [1] נאמר: "נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני... וכן בשאר הימים. אבל הותיר ביום שמיני עושה לו מדורה בפני עצמו. למה, כיון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש בו". דין זה הוזכר בדברי הגאונים, והובא להלכה בדברי הרא"ש במסכת שבת [3] פ"ב סימן ט). ורבו עליו התמיהות:

• בסוגיית הגמרא בשבת [1] כא, ב) אמרו: "כבתה אין זקוק לה". כלומר, אם הדליק את נרות החנוכה והם כבו, אינו צריך לחזור ולהדליקם. והקשו על כך: "ורמינהו, מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה". ותירצו: "לא, דאי לא אדליק מדליק. אי נמי, לשיעורה". ופירש הרי"ף [2] "לשיעורה, שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה [שתכלה רגל מהשוק, והיינו חצי שעה] ורצה לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידו". וכדבריו פסק הרא"ש במסכת שבת [3] פ"ב סימן ג). ובדברי הר"ן [2] והרמב"ן [3] והמרדכי [3] מתבאר שדברי הרי"ף שפסק כי ניתן להשתמש במותר השמן לאחר שכבה, עומדים לכאורה בסתירה לדברי ההגאונים בשם המדרש הנ"ל. וכן מתבאר בדברי הבית יוסף [3] שהקשה על הרא"ש שדבריו לכאורה סותרים מיניה וביה.

• על דברי המדרש הקשו התוספות במסכת שבת [2] הר"ן [2] והרמב"ן [3] מדברי הגמרא שעצי סוכה ונויי הסוכה אסורים כל שבעת ימי החג ולא לאחריהם. ותירצו [וז"ל התוספות] "דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא, ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה. אבל נר שבת להנאתו בא, יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר". וכן נויי סוכה "מתחילתן לא תנתם אלא למצות החג, ודעתו עליהם לאחר שבעה" [לשון הרמב"ן].  

• אולם עדיין יש לתמוה על המדרש, מדברי הגמרא בשבת  [1] כא, ב) "אסור להרצות [למנות] מעות כנגד נרות חנוכה", והקשו על כך "וכי נר קדושה יש בו",  ותירצו שהאיסור הוא כדי "שלא יהיו המצוות בזויות עליו" [ודין זה נלמד מכיסוי הדם, שאסור לכסות הדם ברגלו]. ומשמע איפוא, שאין קדושה "בעצם" הנרות. ועל פי זה תמה הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה [8] "ואם כן התינח בתוך ימי החנוכה שזהו שעת המצוה, אבל לאחר החנוכה תו לא שייך ביזוי מצוה, שכבר אינו זמן המצוה, ומאי טעמא אסור בהנאה וצריך לשורפו".

ב. בסוגיית הגמרא במסכת ביצה [1] מבואר שאם נשרו עצים מן הדקל לתוך התנור ביום טוב [ועצים אלו אסורים מדרבנן מדין מוקצה] "מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן", כי דברי המשנה "אין מבטלין איסור לכתחילה", נאמרו רק בדין מהתורה, אבל באיסור דרבנן מבטלין. ומקשה הגמרא: "ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, מאי איכא למימר". ותירצו: " הני מילי היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה [במקום שהדבר האסור נשאר קיים], הכא מקלא קלי איסורא" [העצים המוקצים כלים ונשרפים באש, ולכן הם בטלים].

להלכה נחלקו מרן והשו"ע בדין ביטול איסור לכתחילה. בשו"ע יורה דעה [4] סימן צט סע' ו) פסק המחבר: "איסור של דבריהם, אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו". ואילו הרמ"א פסק: "ויש אומרים דאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף עליו כמו באיסור דאורייתא, וכן נוהגין ואין לשנות" [וטעמם מבואר בט"ז: "דשאני התם בעצים דמקלי קלי לאיסורא, פירוש שאין נהנה מהם עד שעת ביעורן מן העולם, ואז אין ממש באיסור"].

והנה בהלכות חנוכה כתב הטור [3] וז"ל: "אם נתערב ממנו [דהיינו משמן שנותר מנר חנוכה] בשמן אחר, ואין ששים לבטלו, כתב ה"ר מאיר מרוטנבורק שאין להוסיף עליו כדי לבטלו. ולא דמי לעצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט שמרבה עליהם עצים מוכנין ומבטלן, דשאני התם שאין נהנה מהן עד אחר ביעורן, אבל הכא נהנה ממנו בשעה שהנר דולק". וכדבריו פסק בשו"ע בהלכות חנוכה [4] או"ח סי' תרעז סע' ד) "ואם נתערב בשמן אחר ואין שישים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו". וכבר עמדו הט"ז (יורה דעה סי' צט ס"ק יב) והש"ך (שם ס"ק יט) ומג"א (או"ח סי' תרעז ס"ק יב) על הסתירה בדברי מרן השו"ע, שפסק בהלכות תערובות שמותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה, ואילו בהלכות חנוכה נראה שדעתו להחמיר שאין לבטל איסור דרבנן לכתחילה, וצ"ע.

ג. ביישוב הסתירה בדברי הרא"ש, שפסק מחד גיסא כדעת הרי"ף שניתן להשתמש במותר השמן לאחר שכבה, ומאידך פסק כדברי הגאונים בשם המדרש שמותר השמן הוקצה למצוה ולכן אסור להשתמש בו, הביא הבית יוסף [3] בשם מהר"י אבוהב "שיש לחלק ביניהם, שכשנתן השמן בנר ולא הקצהו אלא לשיעור זמן הדלקה, יכול אחר כך להסתפק ממנו אם ירצה. אבל כשנתן השמן בנר בסתם, אז הוקצה למצות נר חנוכה, וצריך לעשות לו זה התיקון". והבית יוסף עצמו כתב  שאם "נתן בה שמן יותר מכשיעור, אחר שדלק כשיעור, מותר ליהנות ממנו, דלא הוקצה למצוה אלא כדי שיעור הצריך בלבד". ודברי המדרש נאמרו רק אם "נותר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה, שהוא הוקצה למצוותו, ולפיכך צריך לעשות לו מדורה, דכיון דמשיעור הדלקה הוא הוקצה למצוותו ואסור ליהנות ממנו".

וכחילוקו פסק בשו"ע [4] "הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו". ובמשנה ברורה [5] סי' תרעז ס"ק יח) הוסיף: "אבל אם נתן הרבה בנר ונותר, מותר להשתמש בו לכתחילה, וכמו שכתב לעיל בסימן תרע"ב ס"ב [5]". וסיים: "ודע דיש פוסקים שסוברים דאם נתן השמן בסתם הוקצה כל השמן, אם לא דהתנה לכתחילה שלא יאסור אלא כשיעור".

וראה סיכום שיטות הראשונים בביאור דברי המדרש בספר תורת המועדים [7] רבי דוד יוסף, ירושלים תשנ"ו), ובמה שהוסיף שם כי ע"פ דברי מרן השו"ע "הדבר פשוט שאם נותר שמן בבקבוק שלא השתמש בו, או שנתן שמן בחנוכיה ולבסוף לא הדליקו, לא נאסר השמן. שלא אסרו אלא שמן שנעשה בו מצות הדלקת נרות חנוכה, ונותר מהשמן אחר שכבו הנרות קודם שיעבור זמן המצוה" [ואפילו המחמירים לאסור להשתמש בשמן שנותר לאחר שדלקו הנרות כשיעור המצוה, יקלו בזה "דהוי הזמנה בעלמא, והזמנה לאו מילתא היא"]. וכן נקט רבי בן ציון פלמן בספרו שלמי תודה [10].

מותר הפתילות - בשו"ע [4] ובמשנ"ב [5] לא נזכר דינם, ובקיצור שו"ע [7] כתב שגם למותר הפתילות יעשה מדורה, לפי שהוקצו למצוה. ועי' בשלמי תודה [10] שדייק כן מדברי הר"ן בשבת [2], ודן לחלק אם הפתילות עשויות להתבער שאז מקצה דעתו מהן, או שאינן עשויות להתבער, כפתילות שלנו, שאפשר שאינן מוקצות, יעו"ש בדבריו.

וראה בספר גנזי הקודש [13] רבי יחזקאל פיינהנדלר, ירושלים תשס"ב) סיכום דיני מותר השמן והפתילות, ודיני קדושת נרות מצוה וגניזתם [כיצד לנהוג בשאריות נרות של מצוה • נר יארצייט • לפידים להכנסת ספר תורה].

קדושתן המיוחדת של נרות חנוכה שעשאום כהקדש בדומה לנרות המנורה בבית המקדש

ד. אמנם בדין מותר השמן של נרות חנוכה, מצינו חידוש מיוחד. וכפי שביאר המנחת שלמה [8] על פי דברי בעל המאור [2] והר"ן בשבת [2]  שהנרות הם "זכר לנרות ולשמן של היכל" ו"עשאוה כמנורה", ועל כן "עשאום כהקדש".  ובשל כך אע"פ שהשמן אינו איסור הנאה ואין בו קדושה, נאסרו הנרות בהנאה גם לאחר החנוכה, ומובן מדוע אסר  מרן השו"ע לבטלן, כפי שהתיר בכל איסור דרבנן [וביאר לפי זה את הנאמר בעת ההדלקה "הַנֵּרוֹת הַלָּלוּ קֹדֶשׁ הֵם". ועי' במש"כ רבי יוסף ענגיל באתוון דאורייתא [9] בביאור דברי המדרש [1] שרבנן הטיל קדושה בחפצא של נרות חנוכה, והיינו הך].

קדושת חפצי מצוה לאחר השימוש בהם

ה. בסוגית הגמרא בביצה [2] נתבאר דין קדושת הסוכה ונויי הסוכה בימי חג הסוכות, משום שהוקצו למצוה.

ובמסכת מגילה [1] אמרו: "תשמישי מצוה [סוכה, לולב, שופר, ציצית] נזרקין, תשמישי קדושה [תפילין ומזוזות ותיק של ס"ת] נגנזין". והבית בית יוסף [4] פסק להלכה בשו"ע [6] כדברי השאילתות המובא בטור [4] שההיתר לזרוק את חוטי הציצית לאשפה הוא רק לאחר שנפסקו, אבל כל זמן שהם קבועים בטלית אסור להשתמש בהם [כגון לקשור בהם שום דבר וכיוצא בזה] משום ביזוי מצוה, וכמתבאר בסוגיא בשבת [1] כב, א). אבל לדעת הרמ"א: "אף לאחר שנפסקו, אין לנהוג בהם מנהג בזיון ולזורקן במקום מגונה, אלא שאינן צריכים גניזה, ויש מדקדקין לגונזן".

והנה המשנה ברורה [6] סי' תרלח ס"ק ט) הביא את דברי המג"א, שלאחר הסוכות בטלה קדושת הסוכה [לענין ישיבה בה בשנה הבאה]. ומאידך הביא המשנ"ב (שם ס"ק כד) "דאף אחר סוכות לא יפסע על עצי סוכה, דתשמישי מצוה הם, כמו ציצית ולולב, ועיין לעיל סימן כ"א במ"ב סק"ו [6]. ועל כן יש למחות באנשים שזורקין אחר סוכות עצי הסכך לחוץ במקום שרבים רגילין לפסוע עליהן ואפילו איננו מקום אשפה".

ואכן במשנה ברורה [6] סימן כא סק"ו; ובביאור הלכה שם) מובאת מחלוקת האחרונים האם מותר לזרוק לאשפה סכך סוכה ודפנותיה, לולב ושופר, לאחר שנתבטלו ממצוותם. ודעת המג"א הנ"ל שלאחר הסוכות בטלה קדושת הסוכה, כדעת הט"ז, שהתיר לזורקן לאחר שנתקיימה בהם מצוותם [ועי"ש במש"כ בדברי המג"א, ומ"מ נקט שיש להחמיר בזה].

וראה בספר שלמי תודה [10] במה שדן בקדושת החנוכיה לאחר החנוכה, ע"פ מחלוקת האחרונים הנ"ל, ובספר גנזי הקודש [13] במה שסיכם להלכה ולמעשה את דיני קדושת החנוכיה ופמוטות שבת.

ועי' בספר גנזי הקודש [12] סיכום דיני קדושת וגניזת סוכה, נויי הסוכה וד' המינים בימי חג הסוכות ולאחריו, וסיכום דיני קדושת חפצי מצוה שונים [שופר • כוס המיוחדת לקידוש • קיטל • אבנט • בגד מיוחד לתפילה • כיפה].

סיכום דיני שימוש בטליתות וטלית קטן וציציות לצרכי חולין וגניזתן משנתבלו -  פסקי תשובות [11].

דין מותר הפתילות ושמן הספוג בו

דין מותר הפתילות מפורש בר"ן שבת שם, מקור הדין של הב"י לחלק בין עצי סוכה לשמן דחנוכה, וז"ל, אבל שמן ופתילה שעשויים להתבער לגמרי כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצותן דאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו ואם נשתיירו הרי הן אסורין שהרי הקצה אותן לגמרי למצותן. עכ"ל. ומפורש דרק מטעם דעשוים להתבער מקצה אותם למצותן, אבל שאינו מתבער, הוי דומיא דעצי סוכה אחרי סוכות, דמותרים. ולפ"ז גם שמן הספוג בפתילה כזה, אחרי שכבה, גם לא הוקצה למצותו, כיון שהדרך לישאר שמן ספוג בהפתילה, והפתילה אינו עשוי להתבער, גם השמן הספוג בו אינו עשוי להתבער, ולא הוקצה למצותו וא"צ לשורפו. 

איסור הנאה של כילוי בנר חנוכה

לא הבנתי קושיית הגרשז"א זצ"ל דהוכיח מהגמ' דלא יהא מצוות בזוייות עליו, דשלא בשעת מצוה מותר ליהנות ממנו. דיש לומר דהגמ' מיירי בשעת מצוה שאסור ליהנות הנאה אחרת היינו מטעם שלא יהא וכו', אבל מה שצריך לשורפה אחרי חנוכה, היינו מטעם שלא ישרפנו להנאתו, דהנאה של כילוי להנאת עצמו אסור כיון דהוקצה למצותו, ואה"נ אם שורפה משום שהוא מוקצה, ודאי הוכחתו מהגמ' דבשעת שריפתו מותר ליהנות ממנו הנאה צדדית, הוי הוכחה. וכמו בטבל דבשעת שריפתו מותר ליהנות ממנו כיון דאינו אסור בהנאה מחמת עצמו, ומ"מ הנאה של כילוי אסור, כמפורש בתוס' בהרבה מקומות, שבת כו. ד"ה אין מדליקין, פסחים ט. ד"ה כדי שתהא, ועוד הרבה מקומות, וה"ה שמן דנר חנוכה הנאה של כילוי אסור, אבל בשעת שריפתן לצורך ביעורן מהעולם מותר ליהנות ממנו.

ובכלל בדין מוקצה כתבו תוס' עבודה זרה סו: ד"ה אמר רבא, דמוקצה מותר בהנאה, ומובא במגן אברהם הל' שבת שכ"ה סק"ט, והל' יו"ט סי' תקז סק"ג. ואע"ג דהמג"א בהל' שבת ציין דמתוס' פסחים משמע דאסור בהנאה, מ"מ בהל' יו"ט פירש כן בלי חולקים, משמע דלהלכה ס"ל דמוקצה מותר בהנאה. וא"כ ליהנות בשעת ביעורו פשוט שמותר, אי לאו משום מצוות בזויות עליו, מה שאין שייך אחרי חנוכה מצוות בזויות. [והא דמוקצה אם מותר בהנאה הוא אריכות בפני עצמו, וקצת משמע בטור או"ח סי' שיח בתחלתו שכתב, מלאכות דמעיקרא לא חזי כלל כגון שהדליק נר בשוגג אסור לו באותו שבת, והיינו משום מוקצה, משמע דס"ל מוקצה אסור בהנאה, ואכמ"ל בזה].

בענין מותר השמן והפתילות

בס"ד

אחרי המשח המשכן, תשע"ב

בענין המבואר בשיעור בטוטו"ד באופן נרחב ומקיף, הנה עמדנו בשיעור על כמה עניינים שעדיין נותר לבאר, וכדלקמן.

א- במש"כ במדרש תנחומא וכך נפסק בשו"ע שמותר השמן מיום א' ידליקו ביום ב' וכן הלאה, לכאו' אם כפשוטו מה חידוש יש בכך והרי שניהם הם אותה מצוה, ואפי' אם הוקצה למצוה הרי לא יתכן לבאר שהוקצה דוקא למצוה של ההדלקה ביום א' ולא ביום ב', ובפרטות אפ"ל שהחידוש רק בסופו, שביום האחרון עושה לו מדורה לשורפו.

ב- בענין ההדלקה ביום ב' מנותר השמן של יום ראשון - יש דנים מדוע אי"ז מוריד מהמצוה שהרי הנר שמדליק שני ביום ב' הוא רק להידור מצוה כדאי' בגמ' שסגי בנר א' בכל יום, ואולי באמת צריל לראות להניח את הנותר בנר החדש שמדליק בכל יום אבל לא מצינו זאת מפורש. ובפשטות צ"ל שכל ההדלקה החיוב וההידור הם אחד כל זמן של סילק ידיו ולא הפסיק בין הדלקת החיוב להדלקת ההידור [כעין ציצים שא"מ את המילה שמותר בשבת להמשיך במלאכת המילה, ונחשבים כעיקר המצוה כל זמן שלא סילק ידיו].

[-ואולי זה החידוש בדברי המדרש תנחומא הנ"ל שביום ב' יכול להדליק בנותר של יום א' ואי"ז מוריד מהקדושה מחיוב מצוה להידור מצוה.].

ג- עוד יש לדון אם מותר השמן שצריך לשרפו אם אפשר לאבדו ע"י שפיכת השמן בכיור או בביה"כ, שהרי אם המטרה שלא יבואו להשתמש בו הרי שצריך להיות מותר, אבל אין זה כבוד ובפרט למבואר בשיעור שדין "מותר השמן שבנר" הוא מפני הקדושה שיש בו כעין קדושת המנורה לכאו' אסור לזלזל ולאבדו באופן זה, [ובענין ציפורניים שכתוב ש"השורפו חסיד" כדי שלא ינזקו בו מבואר באחרונים שכשזורקם לביה"כ ומוריד את המים הרי"ז כעין שריפה] וצ"ע לדינא.

ביקרא דאורייתא ובברכה שאור התורה יאיר עלינו ועל כל ישראל לנצח בכל ה"עולמות"

ישראל ארי' רייס - כולל "בית ישראל" גור, ירושלים

מותר השמן בדיעבד

נשאלתי בעניין מותר השמן של נר חנוכה. מה דינו בדיעבד, ואם צריך הגעלה לכלים שנתבלו בהם מותר השמן. כמובן, הציור הוא רחוק שתעלה שאלה זו במותר השמן של חצי שעה של הדלקה, אבל בהנחה שאכן זה המקרה, לא מצאתי לעניין זה מקור מפורש. לכאורה התייחסות הפוסקים לשמן הוא כאיסור, ולכן גם בדיעבד המאכל ייאסר, וגם הכלים יתחייבו בהגעלה, אלא אם כן יש ביטול. אולם, אשמח אם תוכלו לציין על כך מקורות, ככל שידוע לכם. יישר כוח. 

מותר השמן שנתערב בדיעבד

לכאורה מפורש הדין בשו"ע סי' תרעז ס"ד וז"ל, הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה, עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו, ואם נתערב בשמן אחר ואין ששים לבטלו, יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו.

מפורש כאן דצריך ביטול, וגם מפורש דמועיל ביטול. וגם זה חידוש דאפשר לומר דהוי דבר שיש לו מתירין, כיון דלשנה הבאה יכול להשתמש בזה לנר חנוכה, אלא כיון דכתב הטור כאן דאסור לשהותו לשנה הבאה לנר של חנוכה דחיישינן שמא יבא ליהנות ממנו כיון ששוהה אותו לזמן מרובה ואפילו אם נותנו בכלי מאוס, עכ"ל, ומובא במג"א סקי"א, א"כ אין לו מתירין להשמן, ולכן בטל ככל איסור.

והא דכתב המחבר כאן שבנתערב ואין בו ס' אין להוסיף עליו עד ס' כדי לבטלו אע"ג דהוי איסור דרבנן, כבר הקשו כל האחרונים דהמחבר פסק ביו"ד סימן צט ס"ו להיתר להוסיף לכתחלה באיסור דרבנן שנתערב. והרבה חילוקים נאמרו על זה. והמג"א סקי"ב כאן ר"ל דהוא מטעם דבר שיל"מ אין להתיר.

 ולכאורה קשה אם הוי יש לו מתירין, היאך מתבטל בס', דדשיל"מ אפי' באלף לא בטל. ויש לפרש דהא דכתב המחבר כאן שמתבטל היינו באינו מינו, ובאינו מינו בטל בס' אפי' דבר שיש לו מתירין, שאין שם האיסור על אינו מינו, כמפורש ביו"ד סי' קב ס"א, ובמינו אה"נ לא יתבטל כלל.

והמג"א ציין להמחלוקת דיו"ד סי' קב ס"ד, בחמץ אי הוי יש לו מתירין בפסח כיון שחוזר לאיסורו לפסח לשנה הבאה, וכאן הוי להיפוך דכל השנה יהיה אסור ולשנה הבאה חוזר להתירו, וא"כ אין ברור איסורו. ומהרמ"א שם משמע דפוסק כהמרדכי שהביאו בדעה הראשונה, דס"ל כיון דחוזר לאיסורו לא הוי מתירין, וכאן יהיה להיפוך כיון דחוזר להיתרו הוי יש לו מתירין ואסור. ולהמהרש"ל המובא שם בט"ז שפוסק כהרמב"ם דהוי יש לו מתירין כיון דכל השנה יהיה מותר, כאן ס"ל להיפוך, כיון דכל השנה אסור לא הוי יל"מ ומותר. ולפ"ז להמחבר ס"ל להמג"א להטעם דיל"מ, וס"ל דהמחבר פוסק כהמרדכי ולא כהרמב"ם, ואפי' חוזר להתירו רק לשנה הבאה הוי יל"מ. אבל להרמ"א אצ"ל דהוי יל"מ, דהרמ"א ס"ל ביו"ד סי' צט דכל איסור דרבנן אסור להוסיף, וי"ל דלא הוי דשיל"מ מטעם שכתב הטור דאסור להשהותו ולא יהא ניתר לשנה הבאה.

והפרמ"ג ביו"ד שפת"ד סקי"ט משמע דמסכים להמג"א דכאן. אלא דלפי המג"א הזה יהיה חידוש דין להמחבר, דהא דבטל בס' היינו רק באינו מינו, אבל נתערב במינו לא בטל אפי' באלף, וחידוש כזה הו"ל להמפרשים להביאו, וכיון דאין מביאים כן לכאורה לא ס"ל בזה כהמג"א. וכן ראיתי בשער הציון כאן סק"ל, דלא הביא המג"א הזה דיש חולקים עליו. וי"ל הא דלא חילקו בזה היינו מטעם דיש כמה צדדים להקל, שמא לא הוי יל"מ כהרמב"ם שהמהרש"ל והט"ז פסקו כוותיה, ועוד צד שמא לא  הוי יש לו מתירין כיון דאסור להשהותו משום תקלה, וכיון דכל האיסור הוי מוקצה דרבנן י"ל דיש להקל בזה. ואע"ג דהרמ"א כתב בסי' קי ס"ח דבדבר שיל"מ אפי' בס"ס טוב להחמיר אם לא לצורך, מאחר דיש לו היתר בלאו הכי, עכ"ל, י"ל כיון דכאן הספק אם הוי יל"מ בכלל, אין שייך סברתו מאחר דיש לו היתר, דשמא אין לו היתר מיקרי, וכל האיסור הוי רק דרבנן יש להקל.

והש"ך ביו"ד סי' צט סקי"ט רצה לחלק דשמן דחנוכה הוי חמור משאר איסור דרבנן דהוקצה למצותו חמיר טפי וכתב ע"ז דהוא דוחק.

עכ"פ למעשה ממשמעות כל הפוסקים משמע דשמן דנר חנוכה הוי ככל איסורי דרבנן שבין במינו בין שלא במינו בטל בס', אלא שאסור להוסיף בנתערב בפחות מס', להרמ"א מטעם דבכל איסורי דרבנן אסור להוסיף, ולהמחבר צ"ע הטעם, עכ"פ גם הוא מודה שאסור.

וזה הכל גם בדיעבד כשכבר נתערב שאסור עד שיהיה ס' בביטולו, כיון שאפי' נתערב בפחות מס' אסור להוסיף עליו עד ס' כדי לבטלו. וא"כ הוי ככל איסורי דרבנן דגם בליעות בקדרה צריך להגעיל הקדרה כדי להתירו.

אלא דצל"ע שמא בהפסד מרובה יש מקום להקל, כיון דיש הרבה ראשונים דס"ל דאין אסור כלל בהנאה לאחר חנוכה. דהר"ן על הרי"ף שבת ט. והרמב"ן, והרב המגיד מפרשים דהרי"ף ס"ל כבתה אין זקוק לה ומותר בהנאה אפי' תוך חנוכה. וכן פסק הרמב"ן כא: ד"ה ומצאתי למקצת גאונים, וז"ל, שאם הותיר בה שמן שמותר אפי' ביום ראשון לכבותה נמי ולהסתפק בשמן, ואף על פי שי"ל הני מילי בשמן שהותיר על השיעור אבל כבתה בתוך זמנה אסור לעולם שהרי הוקצה למצוה, ואינו נראה כן. עכ"ל.

וכן ר' ישעיה אחרון ז"ל, וזקנו הרב, המובא בשלטי הגבורים על הרי"ף, ס"ל דבתוך חנוכה אסור בהנאה ואחרי חנוכה הכל מותר בהנאה.

ואע"ג דאנן פסקינן כרוב ראשונים האוסרים מ"מ באיסור דרבנן שמא בהפסד מרובה יש להקל ולהתיר.

יעזור שנזכה לראות בנרות דבית המקדש בקרוב בב"א

בכבוד רב וביקרא  דאורייתא

שמחה בונם

עגלת קניות

Your Cart6
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 240.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס