שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

מחשבה ומעשה

תקציר השיעור

 מחשבה ומעשה

נתכוון לעבור איסור ועלה בידו היתר

 

 א. נחלקו בגמרא האם מתחייבים רק על מעשה או גם על מחשבה: "שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים, והעלה תינוק ודגים. רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו. ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו".

ב. עוד אמרו חז"ל: "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, טעון כפרה וסליחה". ויש לדון האם הכפרה הנדרשת היא על המחשבה, או שגם המעשה נחשב כמרידה בהקב"ה המצריך כפרה עליו.

ג. מאידך אמרו חז"ל: "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה". וצ"ע היאך מתיישבים יחדיו שני המאמרים.

ד. המתכוון לעלות בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, במצוות שבין אדם לחברו.

ה. האם על המזיק לשלם עבור נזק שגרם לבסוף תועלת ורווח לניזק.

ו. במקרה של פקוח נפש, האם יש עדיפות לטיפול אצל רופא שומר מצוות.

•   •    •

פרשת מכירת יוסף

ז. כתב האור החיים הקדוש בביאור דברי יוסף לאחיו: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה", וז"ל: "והרי זה דומה למתכוון להשקות חברו כוס מות והשקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום". ותמהו עליו, מדוע לא הוצרכו כפרה כדין המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה.

ח. עוד יש לתמוה על דברי האור החיים, ממה שאמרו חז"ל כי עונש עשרה הרוגי מלכות היה על חטא השבטים במכירת יוסף.

ט. חידושו של רבנו בחיי שהתביעה על השבטים היתה כי לא מצינו שיוסף נתרצה ומחל להם בפירוש.

י. ביאור בכיו של רבי עקיבא בשעה שהיה דורש: "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה".

א. בשו"ת מקור חיים [1] דן רבי חיים סגלוביץ [מו"ץ בוילנא, לפני כמאה ועשרים שנה] במעשה באדם שהחזיק בחנותו חבית יי"ש שיוצר בלי רשיון, שאם היה נתפס היה נלקח היי"ש וגם היה מוטל עליו קנס כספי גבוה. ובא אדם אחר ושבר את החבית ונשפך היי"ש, ובעודם מביטים על הנזק, נכנסו ממוני המלך לחפש בחנות סחורה אסורה, וכמובן בגלל שנשברה החבית לא מצאו כלום, וניצל מהעונש הגדול שהיה צפוי לו. ונשאלה השאלה, האם חייב המזיק לשלם את היי"ש ששפך. או שמכיון שממילא היה היי"ש נלקח על ידי הממונים, ועוד היה משלם קנס, ורק על ידי הנזק ניצל, פטור המזיק כי בסופו של דבר, מעשהו גרם לרווח הגדול יותר מההפסד שבאבדן חבית היי"ש [וראה שאלה דומה בסגנון זה בספר משפטי התורה [6] מאת רבי צבי שפיץ, דיין בירושלים].

בתשובת שאלה זו דן המקור חיים מכמה סוגיות בש"ס, כפי שנלמד להלן. הן במה שנוגע לחיוב בדיני אדם בהלכות נזיקין. והן במה שנוגע בדיני שמים, האם דנים את האדם גם על המחשבה שרצה לעשות איסור. או שהחיוב הוא רק על המעשה, ואם נתכוון לעבור איסור ועלה בידו היתר, אינו צריך כפרה על כוונתו.

 ב. ראשית, הוא מביא ראיה מדברי הגמרא במסכת בבא קמא [1] "אמר רבה זרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו במקל, פטור, דאמרינן ליה מנא תבירא תבר". ולפי זה בנדון דידן לכאורה השובר פטור, שהרי חבית היי"ש נחשבת כ"מנא תבירא תבר". אלא שהתוספות (שם ד"ה זרק) כתבו: "נראה דאם זרק אבן או חץ על הכלי, ובא אחר וקדם ושברו, דפשיטא דחייב [השובר], ולא שייך כאן מנא תבירא, וסברא פשוטה היא לחלק בין זורק אבן לזורק כלי עצמו". ונדון דידן דינו כזורק חץ על כלי, אשר לפי התוספות השובר חייב.

מצד שני, הביא המקור חיים ראיה שפטור, מדברי הגמרא במנחות [1] "לא שמע [הגירסא ע"פ השיטה מקובצת אות ז' שם, ועי' ברש"י וברמב"ם [1]] שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים, והעלה תינוק ודגים. רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו. ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו". ופסק הרמב"ם בהלכות שבת [1] כדעת רבה שפטור [עי' בראב"ד ובמגיד משנה שם]. ומבואר כי למרות שבתחילת מעשיו היתה כוונתו לצוד דגים ולעבור על איסור סקילה, בכל זאת מכיון שבשעת הוצאת המצודה מהים העלה בה גם תינוק, התגלה למפרע שעשה מעשה הצלה המותר משום פיקוח נפש, ופטור. ולפי זה, גם בנדון דידן, למרות שבהתחלה אמנם שבר את חבית היי"ש, אך מכיון שאחר כך התגלה למפרע שעשה לו בכך טובה, פטור השובר מתשלומי הנזק.

 ג. אמנם לאחר מכן, הביא המקור חיים ראיה שהשובר חייב בדיני שמים, מדברי חז"ל במסכת נזיר [2] שהפסוק "אישה הפרם וה' יסלח לה", מדבר על אשה שנדרה להיות נזירה, ובעלה הפיר לה את נדרה, אך היא לא ידעה על כך ועברה על איסור שתיית יין - שהצריכה הכתוב "כפרה וסליחה". ואמרו חז"ל: "וכשהיה מגיע רבי עקיבא לפסוק זה היה בוכה, ומה מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה, המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, על אחת כמה וכמה". ועי' במסכת קידושין [3] פא, ב) ובתוספות בקידושין [3] לב, א) במעשים המובאים שם בענין המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה  [ומה שיש לדון האם הכפרה הנדרשת היא על המחשבה, או שגם המעשה נחשב כמרידה בה' המצריך כפרה, יתבאר להלן בדברי ספר חבצלת השרון [8]. ומה שסותר מאמר זה לדברי חז"ל "מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה", עי' בדברי תרומת הכרי המובאים בספר ותלמודו בידו [9]].

הלכה זו נפסקה ברמב"ם [3], ועי' בדבריו שפסק כרבי יהודה שמכים את האשה מכת מרדות [יעו"ש בכסף משנה שביאר כי רבי יהודה לא חולק על דברי תנא קמא במשנה בנזיר. ועי' באור שמח [2] שציין על מש"כ הרמב"ם בהלכות שבת [2] בדין דגים ותינוק, שאין הכוונה פטור מכלום, כי באמת חייב מכת מרדות, כפי שפסק הרמב"ם כדעת רבי יהודה הנ"ל].

ומעתה בנדון דידן, אם השובר נתכוון להזיק, הגם שלאחר מכן יצאה לחברו טובה מכך, מכל מקום חייב בדיני שמים.

[וראה עוד נפק"מ לדינא בהלכה זו של "נתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", בדבריו של הגרש"ז אויערבך המובאים בספר שמירת שבת כהלכתה [3] שבמקרה של פקוח נפש, יש עדיפות לטיפול אצל רופא שומר מצוות, כי רופא שאינו שומר מצוות נחשב במעשהו כ"נתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", שצריך כפרה על מעשהו].

 ד. עוד הוכיח המקור חיים שחייב בדיני שמים, מיוסף, כאשר אמרו לו אחיו "וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹקֵי אָבִיךָ", אמר להם: "אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹקים אָנִי, וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב". משמע שאף שהאחים כוונו לרעה במעשיהם, השיב להם יוסף כי בדיני אדם אינו יכול להענישם, כיון שצמחה ממעשיהם טובה. אך בדיני שמים הם מחוייבים כדין "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", אלא שהוא אינו יכול לדונם כי אינו "תחת אלקים". יעו' בדברי תשובתו של המקור חיים בפנים [4].

 ה. רבי שלמה כהן, שאף הוא היה מו"ץ בוילנא באותם השנים, השיב על דבריו של המקור חיים אחת לאחת, והתשובה נדפסה גם בשו"ת מקור חיים וגם בשו"ת בנין שלמה [4]-[5].

• ראשית, על הראיה מדברי הגמרא בבא קמא מדין "מנא תבירא תבר" [1], כתב הבנין שלמה, שגם אילולא דברי התוספות, אין דמיון בין דברי הגמרא "שכבר היה עומד הכלי להישבר קודם ששיבר המשבר", לבין נידון דידן "בעת ששיבר לא נולד בדבר שום ריעותא כלל, אך לאחר מכן אירע איזה סיבה ומעשה שהשבירה היתה טובה לבעל הכלי". ואם כן פשוט שהשובר חייב, כי בעת השבירה לא נעשה שום דבר בחפץ.

• את הדמיון לגמרא במנחות בנדון הטלת מצודה בשבת [1] דחה הבנין שלמה, כי שם מידי ספק לא יצאנו, שמא העלה את התינוק תחילה והתברר שהפעולה היתה מותרת, וממילא אי אפשר לחייבו סקילה מספק. אבל כאשר ידוע בוודאות שהעלה קודם דגים, חייב סקילה גם אם אחר כך עשה מעשה הצלה. ושבירת החבית דומה למי שהעלה דגים וידוע שאחר כך תינוק, שאינו נפטר מחיובו, מכיון שהמחשבה עם המעשה היו להזיק לחברו, ומה שאחר כך הוברר הדבר למפרע שיצא על ידי פעולה זו רווח והצלה, אין זה פוטר אותה ממה שנתחייב מקודם לכן.

• עוד טען הבנין שלמה, שהחיוב על היזק ממוני, אינו בגלל העבירה שעשה במה שהזיק לממון חברו, אלא "מחמת שהפסיד ממון חברו". ולכן בנדון דידן שבהפסד חבית היי"ש נגרם רווח, אינו מחוייב. וממילא כבר אין ראיה מדין "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" לנדון דידן, כי בדיני נזיקין "לא משגחינן בכוונתו רק העיקר תליא אם גרם היזק לחברו, או לא".

• ועוד כתב, שנדון שבירת החבית דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, ורק אחר כך נתהפך להיות בשר היתר, שיתכן לומר שאף בדיני אדם חייב [והוכיח כן מביאורו לפרשת מכירת יוסף, כדלקמן].

ומסקנת הבנין שלמה, כי בנדון המעשה של המקור חיים, חייב גם בדיני אדם, וכן פסק על פיו במשפטי התורה [6].

•   •    •

בדין "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה" בפרשת מכירת יוסף

ו. כאמור, המקור חיים למד ממעשה מכירת יוסף, שהשבטים נתחייבו על המכירה בדיני שמים כדין "מי שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה". לעומתו, הבנין שלמה ביאר בהרחבה נפלאה את דברי הגמרא בנזיר ואת בכיו של רבי עקיבא, והעלה כי מעשה השבטים דומה למי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר, ורק אחר כך נתהפך להיות בשר היתר [ועל כן בכה רבי עקיבא שכידוע היה כפרה על השכינה במעשה המכירה, עי' בדבריו].

והנה האור החיים הק' כתב בביאור דברי יוסף לאחיו [6] "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה", וז"ל: "והרי זה דומה למתכוון להשקות חברו כוס מות והשקהו כוס יין, שאינו מתחייב כלום". ותמהו עליו, מדוע לא הוצרכו כפרה כדין המתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. וכמה יישובים נאמרו להצדיק את דבריו [הובאו בקצרה בפירוש אור יקר [6] על האור החיים, ובספר פרדס יוסף [7] על חומש בראשית]:

• לדעת השבטים לא היה כלל במחשבתם לעשות איסור, ואדרבה המכירה היתה לדעתם על פי הלכה [דנוהו כ"עד זומם" או כ"רודף"], וקיימו בזה מצוה. וכתב בשו"ת בית יצחק, שרק בנתכוון לעשות עבירה ועשה מעשה רשות, חייב בדיני שמים ומכים אות מכות מרדות, אבל אם עשה מצוה, פטור לגמרי ואין צריך כפרה.

• גם המתכוון לעבירה ועלה בידו היתר, אינו צריך רק וידוי דברים, והאחים שפיר התוודו על מעשה המכירה.

• הכלי חמדה [7] רבי מאיר דן פלוצקי, מגאוני פולין לפני מאה שנה)  חידש כי דין "נתכוון לעלות בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה", שחייב כפרה, לא נאמר  במצוות שבין אדם לחברו, עי' בנימוקו. וראה במה שדן בספר חבצלת השרון [8] בעיקר הכפרה הנדרשת למי "שנתכוון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה - האם היא על המחשבה, או שגם המעשה נחשב כמרידה בה' המצריך כפרה עליו, ונפקא מינה בזה לענין חידושו של הכלי חמדה הנ"ל.

[ובמה שיש לתמוה על דברי האור החיים, ממה שאמרו חז"ל כי עונש עשרה הרוגי מלכות היה על חטא השבטים במכירת יוסף, יעו' במה שכתבו הפרדס יוסף [7] ובחבצלת השרון [8]. ועי' גם במה שביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך [9] בנדון חידושו של רבנו בחיי שהתביעה על השבטים היתה כי לא מצינו שיוסף נתרצה ומחל להם בפירוש].

• ראה בדבריו של רבי ירחמיאל קראם בספרו ותלמודו בידו [9] הלקח המוסרי והחיזוק הנלמד מסוגייתינו.

עגלת קניות

Your Cart1
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
סה"כ: 40.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס