שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

מסורת בבעלי חיים

תקציר השיעור

מסורת באכילת בעלי חיים - עופות, בהמות וחיות, חגבים ודגים

 

א. בתורה נאמרו סימני טהרה בבהמות [מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע וְמַעֲלַת גֵּרָה] ובדגים [סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת]. אולם בעופות נאמר: "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ", וסימני הטהרה נתפרשו על ידי חכמים, אשר הוסיפו ואמרו כי "אין עוף נאכל אלא במסורת". ודנו הפוסקים על מי ניתן לסמוך בהעברת מסורת זו.

ב. עוד נחלקו הפוסקים האם במקומות שאין מסורת על אכילת עוף, מותר לאוכלו על סמך מקום שיש מסורת עליו [הסתמכות על עדות בכתב וציורים].

ג. הפולמוס ההלכתי בעקבות "גילוי" התרנגול הודו והתפשטותו בעולם [הצורך ב"מסורת" רק כאשר יש ספק אם העוף דורס לאחר שפשטה אכילתו ברבים אין להוציא לעז על דורות ראשונים מסורת על אכילת תרנגול הודו מקדמת דנא].

ד. חכמים קבעו סימנים להבדיל בין בהמה טהורה לחיה טהורה [נפקא מינא  לאיסור חֵלב וכיסוי הדם]. ונחלקו הפוסקים האם יש צורך ב"מסורת" להתיר אכילת מינים חדשים של בהמות וחיות, או שה"מסורת" דרושה רק להבחנה האם זו חיה או בהמה.

ה. דברי הפוסקים בנדון אכילת פר הזבו [ההבדל בין יוצאי ישיבות ליטא למנהג יוצאי פולין והונגריה בצורך להסתמך על "מסורת" להתיר אכילת בהמות].

ו. סימני הטהרה ו"מסורת" באכילת חגבים [הסתמכות קהילות שאין להם מסורת ומנהג לאכול חגבים על קהילות התימנים ויוצאי צפון אפריקה שיש בידם מסורת החשיבות שבזיהוי החגבים הטהורים].

ז. מסורת באכילת דגים [האם מותר לאכול מין חדש של דג שהחומר הגנטי שלו נלקח מדג לא כשר, אך בצורתו החיצונית יש סנפיר וקשקשת].

ח. תפריט סעודת ה"מסורת" שהתקיימה בי"א מנחם אב תש"ע בירושלים.

א. בתורה נאמרו בחומש ויקרא בפרשת שמיני [1] ובחומש דברים בפרשת ראה [1] סימני טהרה בבהמות - מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע וְמַעֲלַת גֵּרָה, ובדגים - סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. מאידך, בעופות נאמר: "כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ", ולא נתפרשו סימני הטהרה ואלו עופות כשרים למאכל, אלא נמנו כ"ד מיני עופות שאסור לאכול [הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה וגו'] ללא הגדרה והסבר מדוע נאסרו באכילה. וכן נפסק בשו"ע [3] יו"ד סי' פב סעי' א) "סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינים טמאים בלבד, ושאר מיני העוף, מותרים. והמינים האסורים, כ"ד האמורים בתורה".

אמנם במשנה במסכת חולין [1] מבוארים "סימני טהרה" שקבעו חכמים לעופות [אינו דורס, יש ברגלו אצבע יתירה, יש לו זפק וקורקבנו נקלף], אשר הוסיפו ואמרו במסכת חולין [1] סג, ב) כי "עוף טהור נאכל במסורת". והיינו שאין די בסימני הטהרה בכדי להתיר אכילת עופות ללא "מסורת" ברורה על אכילתם.

ההסבר לכך מבואר בסוגיית הגמרא [1] סב, ב) ש"תרנגולת האגם", היתה מוחזקת כטהורה כי בשעת בדיקתה התרנגולת לא דרסה. אולם לאחר זמן היות וראוה דורסת, נפסלה מאכילה. ומוכח איפוא, שאין אפשרות להסתמך רק על סימני הטהרה שנמצאו בעופות, כי יתכן שבשעת הבדיקה העוף לא דרס, ואילו לאמיתו של דבר העוף נמצא דורס, ודבר זה נודע רק לאחר מכן. ולפיכך יש צורך להסתמך על "מסורת" ["עוף שמסרו לנו אבותינו בטהור, ושלא מסרו לנו יש לחוש", רש"י שם]. וכך נפסק למעשה בשו"ע [3] סי' פב סע' ב) שעוף טהור נאכל רק במסורת.

ומעתה יש לדון על מי ניתן לסמוך בהעברת מסורת זו.

נאמנות על המסורת

ב. בשו"ע [3] סי' פב סע' ב) נפסק: "ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם". ומבואר כי ניתן להסתמך על עדותו של אדם הבקי במיני עופות, המעיד על עוף שאינו מוכר כי הוא כשר לאכילה, כי ההלכה היא שעד אחד נאמן באיסורין, כפי שמבואר בחכמת אדם [5] סע' ט) שהביא את דברי המהרי"ל [2] כי בעניינים אלו מסתמכים רק על אדם גדול "בר סמכא" המדייק בעדותו, והיות ואדם כזה אינו בנמצא כיום, אי אפשר להסתמך על עדויות בענייני מסורת באכילת עופות. ומתוך דבריו מסיק החכמת אדם כי "בזמן הזה אין לסמוך כלל על שום אדם, ואסור לאכול רק מה שהוא פשוט וידוע שהוא טהור". והוסיף: "ונראה לי פשוט, דאפילו ידעינן בודאי שאוכלים אותו במקום אחד, צריך שיהא ידוע שאותו מקום אוכלים על פי תלמידי חכמים וותיקין. מה שאין כן מקום חדש שנתיישב בקרוב ואינם מצויים שם חכמים שראוי לסמוך עליהם, ודאי דאין עדותם כלום, דאולי הוא טעות בידם".

בנוסף על האמור, כאשר מסתמכים על מסורת שאוכלים מין עוף במקום אחר, חייבים לקבל עדות מפיהם של עדים שראו בעצמם את העוף שנאכל במקום אחר ורואים את אותו העוף במקום זה, כפי שחידש בשו"ת אגרות משה [4].

והאדמו"ר ממונקאטש כתב בספרו דרכי תשובה [4] ס"ק לד) בנדון כשרות תרנגול ההודו [נושא זה יבואר להלן בהרחבה] כי לא ניתן להסתמך על עדויות בכתב להתיר אכילת עופות "כיון דמדין תורה אין מקבלים עדות רק מפיהם ולא מפי כתבם, רק בדיני ממונות אמרו חז"ל לסמוך על עדותו משום נעילת דלת בפני לווה, ובדיני איסור והיתר דדמיא לדיני נפשות בוודאי לא מהני עדות בכתב, וצריך להעיד בפיהם דווקא" [וראה בספר רץ כצבי [14] אות ב) במה שהביא מדברי הפוסקים בנדון הסתמכות על ציורים להעברת מסורת באכילת עופות].

ובשו"ע [3] סי' פב סע' ה) הובאה מחלוקת הפוסקים האם במקומות שאין מסורת על אכילת עוף, מותר לאוכלו על סמך מקום שיש מסורת עליו, ונפסק שיש לחוש לדברי האוסר. וכתב הש"ך (ס"ק יא) כי גם לדעת האוסר "היוצא ממקום שנוהגים היתר למקום שנוהגים איסור, ודאי מותר לאכול אפילו אין דעתו לחזור. וכן מי שהוא ממקום שנוהגים בו איסור בוודאי והלך למקום שנהגו בו היתר, מותר לו לאכול אפילו דעתו לחזור".

הפולמוס ההלכתי בעקבות "גילוי" התרנגול הודו והתפשטותו בעולם

ג. 'תרנגול הודו' הוא עוף שמוצאו ממרכז יבשת אמריקה [ונקרא 'הודו' כי כאשר קולומבוס גילה את יבשת אמריקה, סבר בהתחלה [בטעות] שיבשת זו היא הודו]. תקופה קצרה לאחר גילוי אמריקה, הביאו ספנים ספרדים את תרנגול ההודו לספרד, ומאז התרבה והופץ באירופה ובשאר חלקי העולם. תרנגול זה שונה מהתרנגול הרגיל [ראה ברץ כצי [14] אות ג) פרטים] ולפיכך, כאשר "התגלה" באירופה ללא מסורת ברורה על אכילתו, דנו הפוסקים האם מותר לאוכלו.

הדרכי תשובה [4] ס"ק כו) הביא את דברי השואל ומשיב והגר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם, שאכן אסרו את אכילתו מטעם זה [ראה ברץ כצי [14] אות ג) שהביא כי גם הגר"י קמינצקי נמנע מאכילת תרנגול הודו].

אכן, במציאות, רוב רובם של הקהילות והעדות אוכלים תרנגול הודו, וכמה טעמים נאמרו בדבר:

• יש מסורת על אכילתו מקדמת דנא - בדרכי תשובה [4] ס"ק לד) הביא מדברי הפוסקים שהסתמכו על עדויות כי תרנגול הודו היה נאכל בארץ ישראל, ויש מסורת על אכילתו מאז ועד היום. וכנראה כוונתם ל"תרנגולים האדומים" המוזכרים בירושלמי [4] ובשו"ע [4] לענין האיסור לקרוא קריאת שמע כנגד צואתם.

• הצורך ב"מסורת" רק כאשר יש ספק אם העוף דורס - דרכי תשובה [4] ס"ק כו) בשם שו"ת ערוגת הבושם.

• לאחר שפשטה אכילתו ברבים אין להוציא לעז על דורות ראשונים - דרכי תשובה [4] ס"ק כו) בשם שו"ת משיב דבר.

"מסורת" באכילת בהמות וחיות

ד. כאמור לעיל סימני הטהרה בבהמות מפורשים בתורה, ובמסכת חולין (נט, א) הוסיפו כי "חיה בכלל בהמה היא לסימנין", וכפי שנפסק בשו"ע [2] יו"ד סי' עט סע' א) "סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה". אולם יש הבדל בין בהמה טהורה לחיה טהורה "שהחיה חֶלבּה מותר ודמה טעון כיסוי, והבהמה הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כסוי" [2] יו"ד סי' פ סע' א) ולצורך זה קבעו חכמים סימנים בקרני הבהמות והחיות לזיהוי חיה טהורה, כמובא בשו"ע שם.

והנה הש"ך (שם ס"ק א) כתב על דברי השו"ע שהביא את ג' הסימנים שנתנו חכמים לחיה: "עיין פירוש של דברים אלו בבית יוסף, ולפי שאין לנו עתה אלא מה שקיבלנו במסורת, וכדלקמן סימן פ"ב גבי סימני העוף, קיצרתי".

ומבואר בדבריו המחודשים שגם בזיהוי החיות והבהמות הטהורות דרושה "מסורת", כשם שנפסק לגבי עופות. אולם נחלקו האחרונים בהבנת דברי הש"ך, האם ה"מסורת" נצרכת לעצם הכשרת אכילת הבהמות והעופות, דהיינו שגם אם נמצאו בהם סימני הכשרות, אין די בכך, כדין העופות כמבואר לעיל, שיש צורך גם במסורת. או שנאמר שאם נמצאו סימני הכשרות, אז הבהמה ודאי מותרת באכילה, וה"מסורת" דרושה רק להבחנה האם זו חיה או בהמה.

הפרי מגדים שם [2] ס"ק א) נקט שה"מסורת" דרושה רק להבחנה האם זו בהמה שחֵלבה אסור באכילה או חיה שחֵלבה מותר [כי התורה אסרה רק חֵלב בהמה טהורה הראוי להקרבה], כדבריו: "כיון שרבו הפירושים אין לאכול החלב אלא במסורת, דאין אנו בקיאים במובלע חרקייהו ושאר הסימנים". אך לעצם אכילת בהמות וחיות שנמצאו בהם כל סימני הטהרה, אין כל צורך ב"מסורת".

אולם החכמת אדם [5] כלל לו סע' א) למד בדברי הש"ך "ולפי שאין אנו אוכלים אלא מה שקיבלנו במסורת מאבותינו (כדלקמן סע' ו), ואם כן אסור לנו לאכול מן החיות, רק הצבי שניכר לנו" . ולכן לא העתקתי הסימנים, והרוצה לידע ימצא בשולחן ערוך סימן ע"ט וסימן פ'". ונמצא מבואר בדבריו כי לא ניתן לאכול בהמות וחיות שאין לנו "מסורת" ברורה על אכילתם, ואפילו אם נמצא בהם סימני טהרה.

וכדעתו פסק לדינא החזון איש [5] ס"ק ד) "אחרי שידוע כמה שהחמירו רבותינו הראשונים והאחרונים שלא לפרוץ גדר שגדרו הראשונים, אין לנו לנטות מדברי הגאון חכמת אדם שקבע בספרו שמנהגנו שלא לאכול בהמה וחיות אלא במסורת, וכפי פשטן של דברי הש"ך סי' פ' סק"א, ודלא כהפרי מגדים". והוסיף: "ואף לפי דברי הפרי מגדים, לדידן אסור משום מנהג שקבע בחכמת אדם, וספרו התפשט בדורו בכל ארץ ליטא. אבל העיקר שדברי הש"ך הם כפירוש החכמת אדם, ואין לפרוץ גדר במנהגן של ישראל ואין לנו שום הכרח לזה, ודי לנו בבקר ובצאן שבמסורת".

ובהמשך מובא שם מכתב נוסף מהחזון איש: "רהיטת הדברים שמנהגינו שלא לאכול מין חדש על ידי סימנים כמו שכתב הרמ"א בעוף. וצריך לומר דהיה פשוט להם מנהג זה. והדור של הש"ך היה דור של חכמים גדולים, הבית דין של החלקת מחוקק והגאון ר' יהושע השיל, ורבני הגלילות, וכל ישראל היו נשמעים להם, על פיהם יצאו ועל פיהם באו, והיה שימת לב על כל מנהג".

כשרות פר הז'בו

ה. במקומות אחדים, בעיקר בדרום אמריקה, מצויים שוורים מזן ז'בו (Zebu). לשוורים מזן זה יש אמנם את כל סימני הטהרה [מעלת גרה, מפרסת פרסה ושוסעת שסע], אך הם שונים במראיהם משאר השוורים הידועים כמין הבקר המותר באכילה. על גבם צומחת גבשושית לא גדולה, כעין "גיבנת", ועליה צומחות שערות.  בשנת תשס"ד, התברר שקיים חשש שבין השוורים הנשחטים בדרום אמריקה, תחת השגחת ועדי הכשרות המהודרים, יש גם שוורים מזן הז'בו, או מורכבים מזן זה. כתוצאה מכך התעורר פולמוס גדול בקרב פוסקי דורנו, האם מותר לאוכלם, היות ולא ברורה המסורת אודות אכילתם [אם כי למעשה כבר בסמוך להקמת מדינת ישראל דנו הפוסקים האם מותר לאוכלו,  ויצויין  [יצויין כי החזון איש כתב את דבריו במענה לגרי"א [5] הרצוג שהתיר את אכילת הז'בו].

על סמך דברי החזון איש שהכריע כדעת החכמת אדם, להצריך "מסורת" כדי להתיר אכילת מינים חדשים של בהמות שיש בהם את סימני הטהרה "גילה הגרי"ש אלישיב את דעתו שמן הראוי להימנע מאכילת זן זה" (הובא בספרו של הגר"א וייס מנחת אשר [8] בסוף דבריו). אולם הראשון לציון, רבי שלמה עמאר, ערך בספרו שו"ת שמע שלמה [6] תשובה מקיפה בנדון כשרות פר הז'בו, ולאחר שהביא מדברי הפוסקים שהכריעו כדעת הפרי מגדים [שאין צורך ב"מסורת" כדי להתיר אכילת מינים חדשים של בהמות שיש בהם את סימני הטהרה], כתב: "והן היום, כ"א אדר תשס"ד, ביקרתי בבית הגאון המובהק מגדולי פוסקי הדור בעל שבט הלוי שליט"א, ודיברנו בענין בהמות אלו ואמרתי לו חלק מדברי הנזכרים בדרך קצרה, ואמר לי שהוא גם כן מתיר בהמות אלו, וכבר כתב תשובה על זה והיא ל"ו נדפסה בשו"ת שבט הלוי [7] ח"י סימן קי"ד". ולא עוד, אלא הוסיף, שגם לשיטת החזון איש שהחמיר להצריך "מסורת" באכילת מין חדש של בהמות, לא היה אוסר את פר הז'בו, שאינו "מין חדש" וגם יש מסורת על אכילתו. ובסיום דבריו מציין הרב עמאר: "וגם בשיחה עם מרן מופת הדור רבינו עובדיה יוסף פשיטא ליה להיתר".

בהקשר ל"מסורת" בארץ ישראל על אכילת הז'בו, מעניינים דברי הרב ישראל מאיר לוינגר, אב"ד באזל, מהמומחים הגדולים ביותר בעולם בתחום כשרות בעלי החיים, המביא בספרו מאור לכשרות [9] מסורת על אכילת פר הז'בו בארץ ישראל, ומציין "קוריוז מעניין נגלה לי, בשעת ביקור בשנת תשס"ד בישיבת לומז'ה בפתח תקוה, שסיום בנייתה היה השנת תרפ"ט, ראיתי את גלגל המזלות, המצוייר בכיפת האולם. במזל שור מצוייר שהדבשת של הז'בו נראית בו בוצורה בולטת ביותר. ברור שכבר בשנה זו, הכירו בארץ פר עם דבשת גדולה".

ובאשר לדברי החזון איש שהכריע כדעת החכמת אדם, כתב הגר"ש ואזנר בשו"ת שבט הלוי [7], כי החזון איש שחשש לדעת החכמת אדם להצריך "מסורת" כדי להתיר אכילת מינים חדשים של בהמות שיש בהם את סימני הטהרה, אמר את דבריו רק במקומות שהפוסקים קיבלו על עצמם הכרעה זו, והיינו במדינת ליטא. וממילא, במקומות אחרים, אפשר להקל להתיר אכילת מינים חדשים של בהמות שיש בהם את סימני הטהרה, גם ללא מסורת.

וכעין זה נקט רבי אשר וייס, כי הוראת הגרי"ש אלישיב להימנע מאכילת בשר הז'בו "ניתנה ליוצאי ישיבות ליטא, שקיבלו על עצמן הוראת החכמת אדם כמו שכתב החזון איש שם. אבל חסידים ויוצאי פולין, גליציה והונגריה, שדברי הפמ"ג הם עטרה לראשם, יש להם לסמוך עליו להקל בנדון דידן. ושמעתי מאיש נאמן ת"ח מופלג, שאכן כך יצא מלפני מרן הגריש"א, ותו לא מידי".

סימני הטהרה ו"מסורת" באכילת חגבים

ו. במשנה במסכת חולין [1] פ"ג מ"ז) נאמרו סימני הכשרות של החגבים, והובאו להלכה בשו"ע [10] יו"ד סי' פה).

וראה פרטי הדינים בדברי הגר"ח קנייבסקי בחיבורו "קרני חגבים", ובדברי הילקוט יוסף [10] שרק מי שיש בידו מסורת על אכילת החגבים [קהילות התימנים ויוצאי צפון אפריקה] רשאי לאוכלם ע"פ הסימנים, אך קהילות שאין להם מסורת ומנהג לאכול חגבים אינם יכולים להסתמך על קהילות אלו. וראה פרטים נוספים בדין זה ובענין החשיבות שבזיהוי החגבים הטהורים, בספר מאור לכשרות [11].

מסורת באכילת דגים

ז. ברץ כצבי [14]-[15] דן בשאלה האם מותר לאכול מין חדש של דג, שהחומר הגנטי שלו נלקח מדג לא כשר, אך בצורתו החיצונית הוא דומה לדג סלומון, ויש לו סנפיר וקשקשת. ולכאורה יש לדון, האם לדעת החזון איש, שהכריע כדעת החכמת אדם להצריך "מסורת" באכילת בהמות וחיות, יש גם צורך ב"מסורת" באכילת דגים, למרות שנמצאו בהם סימני הכשרות, וכאן למעשה אין כלל "מסורת" באכילת מין חדש של דג, שמפותח על ידי מדענים, עי' בדבריו.

ח. סיכום - ראה בספרו של הרב יצחק יעקב פוקס "הכשרות" [12].

ט. מאכלות אסורות פגם לגוף ולנפש - ראה בדברי הרמב"ן [13] ובמש"כ בביאורם מו"ר הגרש"ז ברוידא ראש ישיבת חברון.

י. תפריט סעודת ה"מסורת" - שהתקיימה בי"א מנחם אב תש"ע בירושלים [16]-[17].

עגלת קניות

Your Cart1
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
סה"כ: 40.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס