שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

מצות חינוך

תקציר השיעור

הגם שמהתורה קטן פטור מכל המצוות, מכל מקום חייבו חז"ל את הקטן במצות חינוך, ובענין זה נחלקו הפוסקים בנדונים הבאים:

א. האם החיוב מוטל רק על האב, או שגם על הקטן עצמו יש חיוב בעשיית המצוות משום חינוך.

ב. כאשר מחנכים קטן בקיום מצוה, האם צריך לחנכו לעשותה בהכשר גמור כגדול.

ג. חיוב האֵם במצות חינוך [ומה הדין כאש האב נפטר, או כאשר הבן נמצא אצל האם].

ד. חיוב בנות במצות חינוך.

ה. חיוב מצות חינוך בדברים שהם:

  •  הידור מצוה   · מנהג   · מידת חסידות.

ו. הגיל שבו חל חיוב חינוך.

ז. מנין של ילדים כדי לחנכם להתפלל בציבור ולקרוא בתורה.

ח. הוצאת ממון עבור מצות חינוך.

א. בתחילת מסכת סוכה [1] נחלקו חכמים ורבי יהודה בדין סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה, ובסוגיית הגמרא הביא רבי יהודה ראיה לשיטתו שסוכה זו כשרה מ"מעשה בהילני", ומובא בסוגיא: "וכי תימרו, קטן שאינו צריך לאמו, מדרבנן הוא דמיחייב, ואיהי בדרבנן לא משגחה, תא שמע ועוד כל מעשיה לא עשתה אלא על פי חכמים". ומפרש רש"י: "קטן שאינו צריך לאמו, אמרינן לקמן (סוכה כח, א; [1]) דחייב לחנכו במצות סוכה. מדרבנן, שהזקיקו להרגיל את הקטן למצוה שהוא ראוי לה, כדי שיהא מחונך ורגיל למצות". כלומר, מכיון שאֵם מצווה לחנך את בניה, היתה מחוייבת הילני המלכה לחנך את בניה למצות סוכה מדרבנן כדי שיהיו רגילים במצוות, ולפיכך יכול היה רבי יהודה להוכיח ממה שבנתה סוכה למעלה מכ' אמה ולא מיחו בה חכמים, שסוכה שכזו כשרה. ומפורש ברש"י כי אֵם מצווה לחנך את בניה [עוד הוכיח הריטב"א מהסוגיא, שכשמחנכים קטן צריך שיקיים את המצוה כתיקונה, ויבואר להלן]. וכן מפורש ברש"י בפירושו על המשנה בתחילת מסכת חגיגה [1] שאֵם מחוייבת בחינוך בנה [בענין המקור בתורה למצות חינוך, ראה בספר הקטן והלכותיו ([8]; רבי ברוך רקובסקי, מהדורה מתוקנת, ירושלים תשנ"ד) בסעי' א' ובהערה א' שם].

 

ב. אולם התוספות ישנים במסכת יומא [1] כתבו בתוך דבריהם: "דחינוך לא שייך אלא באב אבל באדם אחר לא שייך ביה חינוך". ואת המעשה של הילני המלכה שישבה היא ושבעת בניה בסוכה, פירשו התוספות ישנים: "שמא הוה להם אב וחנכם בכך, ואפילו לא היה להם אב היתה מחנכם למצוה בעלמא".

אמנם תירוצם השני של התוספות ישנים שהילני המלכה חינכה את בניה ל"מצוה בעלמא" תמוה מאד, כפי שהקשה רבי עקיבא אייגר ב"גליון הש"ס" (סוכה ב, ב; [1]) שמהסוגיא משמע שהילני הושיבה את בניה בסוכה כשרה כדי לקיים את חיובה במצות חינוך, כלשון הגמרא "מדרבנן הוא דמיחייב", ולא רק לקיים "מצוה בעלמא" כדברי התוספות ישנים. רעק"א נשאר ב"צע"ג".

להלכה נקט המג"א [3] שאין חיוב חינוך על אֵם. על דברי מרן המחבר בשו"ע (שם סע' א) "קטן אוכל נבילות אביו מצווה להפרישו", כתב המג"א: "אביו מצווה, אבל אמו אינה מצווה. וכן הוא בנזיר דף כ"ט [2] ובתרומת הדשן סי' צ"ד [3]. ומעשה דהילני בסוכה דף ב' שהושיבה בניה בסוכה ע"ש, היא החמירה על עצמה". כלומר, לדעת המג"א אין ראיה ממעשה הילני המלכה שאֵם מחוייבת במצות חינוך, משום שהיא "החמירה על עצמה", כי באמת על פי הדין אֵם לא מחוייבת במצות חינוך בניה.

כאמור בדברי המג"א, שיטתו שאין מצות חינוך באֵם, מושתתת על האמור בסוגיא בנזיר [2] הלכה למשה מסיני שרק אב יכול להדיר את בנו כי עליו מוטל לחנכו במצוות. ומקשה הגמרא: "אי הכי, אפילו אשה נמי" - מדוע אֵם אינה מחוייבת לחנך את בנה. ומתרצת הגמרא: "קסבר [ריש לקיש] איש חייב לחנך בנו במצות, ואין האשה חייבת לחנך את בנה". ומפורש לכאורה בדברי הגמרא לדעת ריש לקיש, כי אֵם אינה חייבת לחנך את בנה במצות, ומכאן הסיק המג"א שהאם פטורה ממצות חינוך [אולם בספר אורח מישור על מסכת נזיר (הובא במחצית השקל או"ח סי' שמג ס"ק א; [3]) הקשה על המג"א, שדברי הגמרא שאין מצות חינוך באם הם אליבא דריש לקיש, ואילו רבי יוחנן חולק, ולדעתו יש מצות חינוך באם ובשל כך הוצרך לומר תירוץ אחר. ומאחר והכלל במחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש הוא, שהלכה כרבי יוחנן, הרי שצריך להכריע לדינא שיש מצות חינוך באם. ואם כן אדרבה, מהסוגיא בנזיר מוכח שיש מצות חינוך באם בניגוד לדברי המג"א. ועי' בדברי המחצית השקל (או"ח סי' שמג ס"ק א; [3]) מה שכתב לבאר את ראיית המג"א מהסוגיא בנזיר. וכן עי' במחצית השקל במה שכתב בביאור הראיה מדברי תרומת הדשן; [3]].

 

ג. את קושיית רעק"א על דברי התוספות ישנים ביומא, תירצו הקהילות יעקב [4] והגרי"ש אלישיב בספרו הערות על מסכת סוכה [4], על פי מחלוקת הראשונים בגדר חובת מצות חינוך - האם הקטן אינו בר חיובא כלל, וחיוב מצות חינוך הוא על האב להרגיל את בנו במצוות. או שהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן ואביו רק מסייע לו לקיים את חובתו "להתחנך".

במסכת ברכות [2] מבואר שהאוכל כזית פת [שאינו מחוייב בברכת המזון אלא מדרבנן] יכול להוציא בברכת המזון את מי שאכל כדי שביעה [שמחוייב מהתורה בברכת המזון]. והוקשה לרש"י על דין זה מדברי הגמרא (ברכות כ, ב) שקטן שהגיע לחינוך [שחייב מדרבנן] אינו יכול להוציא את הגדול שמחוייב מהתורה. ותירץ רש"י: "ההוא [קטן] אפילו מדרבנן לא מיחייב, דעליה דאבוה הוא דרמי לחנוכי". וכדברי רש"י כתב הר"ן במסכת מגילה [4] בשם הרמב"ן לתרץ על השאלה מדוע קטן שמחוייב במגילה מדרבנן אינו יכול להוציא את אביו ידי חובת קריאת המגילה, והרי גם האב מחוייב רק מדרבנן, כי "איהו [הקטן] לא מיחייב במצות כל עיקר". אולם הר"ן עצמו [4] כתב כתירוצם של התוספות (מגילה יט ב ד"ה ורבי יהודה) ש"קטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות". וכן דעת התוספות בברכות ([2]; מח, ב ד"ה עד שיאכל) שקטן נחשב בר חיובא מדרבנן.

על פי מחלוקת זו תירצו הקהילות יעקב והגרי"ש אלישיב את את קושית רעק"א, שלפי שיטת התוספות והר"ן שמדין חינוך נהיה גם הקטן בר חיובא, יש לומר שכוונת הגמרא בסוכה היא לא על החיוב של האם, אלא על החיוב המוטל על הקטן, וכלשון הגמרא, מדרבנן "הוא" דמחייב. וזו כוונת התוספות ישנים ביומא, ש"מצוה בעלמא" על האֵם לדאוג לקטן שיקיים את חובתו, שלמרות שלא היתה מחוייבת מדין החינוך המוטל עליה שישבו בסוכה כשרה, אולם מאחר וכל מעשיה היו על פי חכמים, ודאי רצתה לזכות במצוה לעזור לבניה הקטנים לצאת ידי חובתם "להתחנך".

 

ד. ממוצא הדברים נתבררה מחלוקת האם רק האב מחוייב בחינוך, או שגם האֵם מחוייבת במצות חינוך כמו האב.

אולם מצאנו דרך ממוצעת - שיש מצות חינוך באם, אך אין חיובה לחנך כחיובו של האב, ראה בדברי רבי יצחק קוליץ ([5]; רבה של ירושלים) המוכיח כי יש שני דינים במצות חינוך: [א] חינוך למצוות - והיינו המצוה לחנכו לקיים את המצוות שיהיה חייב לקיימן כשיהיה גדול [ובזה נחלקו הראשונים אם המצוה היא על האב, או על הקטן, כמבואר ברש"י ותוספות, וברמב"ן והר"ן המובאים לעיל]. [ב] חינוך לקדושה - והוא חינוך לקיום מצוות שלא יהא חייב בהם לעולם, מגדר חינוך לקדושה לחנכו להתקדש במצוות. ובעיקר מצות חינוך, שנינו בברייתא בסוכה (מב, א) קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו', וזהו החינוך למצוות שיחוייב בהן. אך חינוך לנזירות, אין זה חינוך למצוה שיחוייב בה, שהרי אף כשיגדל לא יחוייב להיות נזיר, אלא זהו חינוך כללי לקיים מצוות, שאף שלא יהא חייב לקיימם אך יש בקיומם מצוה וקדושה [וגדר זה של מצות חינוך מבואר בדברי הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות שכתב: "אע"פ שאין בית דין מצווין להפריש את הקטן, מצוה על אביו לגעור בו ולהפרישו כדי לחנכו בקדושה שנאמר חנוך לנער על פי דרכו"].

ומסיים הרב קוליץ, שמצות חינוך זאת - לקדושה - לכולי עלמא היא על רק על האב, ולא על הקטן, כי את הקטן אין לחייב במה שלא יהיה חייב כשיגדיל. וכמו כן, גם לשיטת הראשונים שאף האֵם מחוייבת בחינוך, אין זה אלא בחינוך למצוות, שחייבים לחנך את הבן, אבל בחינוך לקדושה, גם לדידם אין האם חייבת, ומצוה זו לחנך לקדושה מוטלת רק על האב". ולפי זה מיושבת כמובן הסתירה בין דברי הגמרא בנזיר ש"אין האשה חייבת לחנך את בנה", למעשה דהילני המלכה, שמשמע שהאם מחוייבת בחינוך. כי במעשה דהילני המלכה הרי מדובר בחינוך למצות סוכה, שגם האם מחוייבת לחנך את בניה למצוות, מה שאין כן הסוגיא בנזיר עסקה בקבלת נזירות עבור בנו שהוא מדין החיוב לחנך את בנו לקדושה, וחיוב זה הוא רק על האב, ולכן נאמר בגמרא על ענין זה ש"אין האשה חייבת לחנך את בנה".

 

* * *

חינוך קטן בקיום מצוה - האם צריך להעשות בהכשר גמור כגדול

ה. מסוגיית הגמרא בסוכה במעשה דהילני המלכה, הוכיח הריטב"א [6] "דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול". וסיים: "והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה". וביאר רבי בצלאל ז'ולטי [רבה של ירושלים] את דברי הריטב"א בספרו משנת יעבץ [7] ש"חובת חינוך לקטן הוא לא לחנכו רק במעשה המצוות גרידא, שיתרגל לעשות מצוות כשיגדיל, אלא עיקר דין חינוך הוא לחנכו "לקיים" מצוות, שבקטנותו יש לחנכו לקיים מצוות כמו גדול".

ובשו"ת אגרות משה [6] הוסיף לבאר מדוע אין חיוב לחנך למצוות בזמן שהקטן אינו מקיים מצוה "משום שלא שייך לחייבו בדבר שאינו מצוה לומר לו שהוא מצוה, אף שיתחנך מזה". והיינו, שעיקר מטרת החינוך היא שהאב אומר לבנו שהוא מקיים במעשהו מצות השי"ת, ולכן אם האב לא יכול לומר לבנו "שב בסוכה כי הקב"ה ציונו לשבת בסוכה", בגלל שהסוכה פסולה והקב"ה לא ציוונו בזה, הרי שאין בזה מצות חינוך.

אולם כאמור בדברי הריטב"א, יש "חכמים שטועים בזה". וביאר המשנת יעבץ שכוונת הריטב"א לדברי רש"י בחגיגה שכתב: "הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". ולדעה זו "עיקר חובת חינוך הוא לא "לקיים" המצוות בקטנותו אלא שיתרגל במעשה המצוה, כדי שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל, ואם כן גם כשאינו עושה את המצוה בהכשר גמור, מכל מקום הוא מתרגל לעשות מצוות".

במחלוקת זו - האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, נחלקו הפוסקים שהביא המשנה ברורה ([6]; סי' תרנח ס"ק כח) האם האב יוצא ידי חובת מצות חינוך כשנותן לקטן ליטול לולב שאול ביו"ט ראשון, וגדול אינו יוצא ידי חובה בלולב שאול ביו"ט ראשון שהחיוב הוא מדאורייתא, מכיון שאינו נחשב "שלו". וראה במה שכתב בשו"ת אגרות משה [6] שהסיבה שבאירופה נהגו להקל כדעת הראב"ן שמקיים מצות חינוך גם כשהמצוה לא מתקיימת בהכשר גמור היתה "משום העניות שלא היה באפשרי [להשיג ד' מינים כשרים] דרוב בני העיירות לא היה אף לעצמם אתרוג אלא ברכו באתרוג של קהל. ולכן במדינתינו אמעריקא שב"ה השפיע בחסדו שפע ברכתו, וגם יש להשיג אתרוג ומינין כשרים בזול, יש לכל אחד להחמיר כמו שראוי להורות לדינא ולקנות בעד כל קטן וקטן אתרוג ומיניו ביחוד שיהיה שלו ממש ויקיים האב מצות חינוך שעליו כדין" [ועי' בפרטים נוספים בדין זה בספר הקטן והלכותיו [9] בסעי' ה' ובהערה י"ד שם].

ועי' בדברי המשנת יעבץ [7] שתלה את מחלוקת הפוסקים האם כשקטן עושה מצוה שלא כתיקונה בהכשר גמור מתקיימת מצות חינוך, במחלוקת הראשונים [שנתבארה לעיל] בגדר מצות חינוך - האם הקטן אינו בר חיובא כלל, וחיוב מצות חינוך הוא על האב להרגיל את בנו במצוות. או שהקטן עצמו מחוייב במצוות מדרבנן ואביו רק מסייע לו לקיים את חובתו "להתחנך".

 

חיוב קטנים לעשות מנין לעצמם מדין חינוך

ו. בכל המצוות שהקטן מקיים מדין חינוך, כגון נטילת לולב או אכילת מצה, הקטן מברך עליהם, ואין זו ברכה לבטלה, למרות שאינו מחוייב במצוה מהתורה. ונשאלת איפוא השאלה, מדוע שלא נחייב קטנים להתפלל במנין, ויאמרו קדיש וקדושה ואף יקראו בתורה מדין חינוך [דבר השכיח מאד בבתי ספר של ילדים שאין במקום עשרה גדולים].

בשאלה זו דן בשו"ת אגרות משה [8] ומסקנתו לאיסור משתי סיבות. ראשית, משום ש"דין זה דאין אומרין דבר שבקדושה פחות מעשרה, מסתבר דאף שעצם אמירת קדושה וקדיש לא מצינו מדאורייתא, אבל זה שאין אומרין בפחות מעשרה הוא מדאורייתא כדדריש מקרא ["ונקדשתי בתוך בני ישראל]". כלומר, למרות שהחיוב לומר קדיש וקדושה הוא רק מדרבנן, אולם כשיחיד אומר קדיש או קדושה שלא בעשרה עובר על איסור דאורייתא [והוא מוכיח זאת מהגמרא בברכות מז, ב]. שנית, כי "הברכות שהם לבטלה הרי הרבה סוברין שהוא איסור דאורייתא". והיינו, כאשר אין עשרה אנשים גדולים, ברכותיהם של הקטנים שיעלו לתורה או בחזרת הש"ץ, יהיו ברכות לבטלה, ולדעת הרבה פוסקים יש בזה איסור דאוריתא. ולכן מסקנת האגרות משה: "ואם כן יש גם לעכבן [שיעשו מנין לעצמם ויאמרו בו קדיש וקדושה ויקראו בתורה], וכל שכן כיון שבעצמן לא יעשו המנין וצריך לסייען שזה ודאי אסור".

וראה במה שדן בדברי האגרות משה בספר רץ כצבי [8] ורצה לתלות את השאלה האם קטנים מחוייבים לעשות לעצמם מנין מדין חינוך - במחלוקת הראשונים, האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה. לדעת הפוסקים שמקיים מצות חינוך רק במצוה כתיקונה, אכן אין כל ענין לקטנים לעשות מנין לעצמם. ורק לדעת הפוסקים שמקיים מצות חינוך גם כשהקטן אינו מקיים במעשהו מצוה כתיקונה, לכאורה יש לחייב קטנים לעשות מנין לעצמם.

* * *

פרטים נוספים בדיני מצות חינוך - מתוך הספר הקטן והלכותיו [9] [8]

  • · חיוב בנות במצות חינוך.
  • · חיוב מצות חינוך בדברים שהם הידור מצוה, מנהג או ממידת חסידות.
  • · הגיל שבו חל חיוב חינוך.
  • · הוצאת ממון עבור מצות חינוך.

עגלת קניות

Your Cart9
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
סה"כ: 315.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס