שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

מקום סכנה

תקציר השיעור

 מה מוגדר מקום סכנה

א. מסופר על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שבימי הפרעות בשנת תרפ"ט לא היסס לצאת מהעיר העתיקה בדרכו למאה שערים דרך הרובע המוסלמי ושער שכם. וידועים התלאות והייסורים שעברו על תלמידי הגר"א בעלייתם לארץ ישראל לפני מאתיים שנה - ונשאלת השאלה מי התיר להם לסכן את חייהם.

ב. יתרה מכך, בש"ס מובא שאין סומכין על הנס", ודין זה נפסק להלכה בדברי הרמ"א. ובמסכת שבת אמרו: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו". ונשאלת איפוא השאלה, מדוע הגרי"ח זוננפלד ותלמידי הגר"א העזו להסתכן  ולא חששו שינכו מזכויותיהם.

ג. כדי להשיב על שאלות אלו עלינו לדון:

כיצד נקבע מהו "מקום סכנה" - על פי סטטיסטיקה שיש במקום זה סכנה יותר ממקומות אחרים או על פי דעת בני אדם שחושבים כי מסוכן שם.

אימתי נוטלים סיכון - ומתי "אין סומכין על הנס".

ד. ביאור מעשיהם של רבי חנינא בן דוסא ונחום איש גמזו שסמכו על הנס.

ה. האם מותר להסתכן ולסמוך על הנס על מנת לקדש שמים.

ו. סכנה לצורך הצלת הרבים כדי שלא ינזקו [ההבדל בין רמת הסיכון שרשאי היחיד ליטול על עצמו, לבין פיקוח נפש של רבים].

ז. לסמוך על הנס במקום סכנה רחוק מאד • האם מותר לצדיקים שזכויותיהם מרובות לסמוך על הנס • לסמוך על הנס בשב ואל תעשה • בזכות תפילה

ח. גדרי ההיתר לעשות מעשים שיש בהם סכנה, כי "דשו בהם רבים" [אנשים רבים נוהגים לעשותם], ועל כך נאמר: "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה".

ט. הסתכנות לצורך פרנסה ודברים שהם "מנהגו של עולם".

י. ביאור דברי הרמב"ן בענין החובה "למעט בנס".

א. בספר האיש על החומה [1] מסופר על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שבימי הפרעות בשנת תר"פ ולאחר מכן גם בשנת תרפ"ט, לא היסס לצאת מהעיר העתיקה בדרכו למאה שערים כדי למול, וללכת לבדו דרך הרובע המוסלמי ושער שכם. וכאשר שאלוהו "אמנם שליחי מצוה אינם ניזקים לא בהליכתם ולא בחזרתם, אבל ההיא דשכיח היזקא שאני" [כמבואר בדברי הגמרא בקידושין [5]], השיב הגרי"ח: "הם לא יעשו לי רעה". ולאחר ששבו ושאלוהו, מדוע בחר ללכת דרך "שער שכם" המסוכן ולא דרך "שער יפו" הפחות מסוכן, השיב: "מה?! וכי נפקיר את רובע שער שכם. הלוא אם אנו נפחד ללכת ברחוב זה, יחשבו הם שבאמת הצליחו לגרש אותנו מהרובע. אסור לנו לוותר מפני הפחד על שום רובע ושום פינה בירושלים".

כמאה וחמישים שנה מקודם לכן, עלו תלמידי הגר"א לארץ ישראל, ועליה זו היתה כרוכה בסכנת נפשות ממש, כפי שיש ללמוד מדבריו של רבי ישראל משקלוב, תלמיד הגר"א [עלה לא"י בשנת תקס"ח (1808)] בהקדמה לספרו פאת השלחן [1] המגולל את מסכת הצרות והייסורים הנוראיים שעברו עליו בעלותו לארץ ישראל ומגוריו בה.

והנה בדברי הרמב"ם [2] והפוסקים מבואר, כי ממצוות "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך", וכן מהפסוקים [2] "רק השמר לך ושמור נפשך מאד", "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", נלמד החיוב לשמור על הגוף מסכנה. ולא עוד, אלא ש"הרבה דברים אסרו זכרונם לברכה כדי להישמר מן הנזקים ומן המקרים הרעים, שאין ראוי לו לאדם שיש בו דעה לסכן בנפשו, ועל כן ראוי שיתן לבו לכל הדברים שאפשר להגיע לו נזק בהם, והעובר עליהם חייב מכת מרדות דרבנן" [לשון הרמב"ם וספר החינוך [1]. וראה מקורות נוספים בענין החיוב להימנע מסכנה, ואם חיוב זה הוא מהתורה, מדרבנן או שאלו הם רק עצות טובות, באנציקלופדיה רפואית הלכתית [[1] פרופ' הרב אברהם שטיינברג].

ומעתה נשאלת השאלה, מי התיר לתלמידי הגר"א ולגרי"ח זוננפלד לסכן את נפשם בעליה לארץ ישראל ובהיאחזות בה, ונדמה כי זו שאלה של "פיקוח נפש" ממש, הדוחה את קיום כל התורה כולה, צ"ע.

אין סומכין על הנס

ב. הסתכנותם של תלמידי הגר"א והגרי"ח זוננפלד, תמוהה מהיבט נוסף.

בתלמוד הירושלמי במסכת יומא [3] למדו מהפסוק "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם", שאין סומכין על הנס".

• ומטעם זה, לא היו מניחים לכהן הגדול לאכול בערב יום הכפורים דברים המביאים לידי טומאת קרי, ואף על פי שאחד מעשרה נסים שהיו במקדש היה שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים, כי לא סמכו על הנס.

•  עוד מובא בירושלמי במסכת שקלים [3] שבבית המקדש עשו שלחנות של שיש ללחם הפנים ולא שולחנות של כסף "מפני שהכסף מרתיח" ויקלקל את הלחם שעליו. ואף על פי שנס גדול נעשה בלחם הפנים שסילוקו כסידורו והלחם היה עדיין חם כשמסלקים אותו "מכל מקום אין מזכירין מעשה נסים". כלומר, "אין סומכין על הנס".

• במסכת פסחים [3] נחלקו אביי ורבא, בנדון נעילת דלתות העזרה בעת הקרבת קרבן הפסח. לדעת אביי "סומכין על הנס", ולכן לא נעלו את הדלתות שלא יכנסו כולם בבת אחת, כי הדלתות ננעלו מעצמן בנס. אך רבא נקט, ש"אין סומכין על הנס", ולכן היו נועלים את הדלתות. ולהלכה פסק הרמב"ם כרבא, ש"אין סומכין על הנס".

• במסכת שקלים [3] אמרו חז"ל שהיו מתנים תנאי עם מספקי היין לנסכים שאם החמיץ היין - החמיץ לו, ואף על פי שכשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינם מחמיץ, משום שאין סומכין על הנס, כפי שביאר התוספות יום טוב [3].

• הרמב"ן בפירושו לפרשת במדבר [6] ביאר את הטעם למנין בני ישראל במדבר "כי היה זה כדרך שהמלכות עושה בבואם למלחמה, והיו משה והנשיאים צריכים לדעת מספר חלוצי צבא המלחמה וכן מספר כל שבט ושבט ומה יפקוד עליו בערבות מואב במערכות המלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף".

• ובתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן [5] פסק ש"אם ראה באצטגנינות יום שאינו טוב למלאכתו, ישמר ממנו ואל יסמוך על הנס, שאסור לבוא כנגד המזלות על הנס", ודבריו הובאו להלכה ברמ"א [5] יו"ד סי קעט).

ואם כן תמוה, האין מעשיהם של תלמידי הגר"א והגרי"ח זוננפלד בבחינת "לסמוך על הנס", שנאסר ע"פ ההלכה.

[בטעם האיסור לסמוך על נס - ראה בהסברו של מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל [ראש ישיבת חברון], בספרו שם דרך [12]-[13]].

העומד במקום סכנה מנכים מזכויותיו

ג. במסכת שבת [4] אמרו: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס. ואם עושין לו נס, מנכין לו מזכיותיו". דין זה הובא גם במסכת תענית [4] ושם מסופר כי מטעם זה, רב ושמואל סרבו לעבור מתחת לכותל רעוע שהיה בנהרדעא, ונפסק להלכה ברמב"ם [4] "אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להיכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן" [ועוד מבואר שם בסוגיא שאסור להכניס אדם אחר בסכנה, על סמך זה שהוא אדם גדול וצדיק ויארע לו נס, כפי שמסופר שם על רב אדא בר אהבה שהקפיד על כך שהוליכוהו מתחת לכותל זה].

ועוד אמרו במסכת קידושין [5] שאף על פי ששלוחי מצוה אינם נזוקים, אולם במקום שהסכנה ברורה ["קביע הזיקא"] אין סומכין על הנס. ובשל כך אסור לעלות על סולם רעוע בשביל לקיים מצות שילוח הקן, ולמדו זאת מהכתוב (שמואל א טז, ב) "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני", שאף על פי שהלך שמואל למשוך את דוד המלך בשליחותו של הקב"ה, היות והיתה זו שליחות שסיכנה את חייו בסכנה ברורה, לא רצה לסמוך על הנס.

ואמנם הרמב"ם פסק [2] "הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות, וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך, מכין אותו מכת מרדות".

ומעתה צ"ע על תלמידי הגר"א והגרי"ח זוננפלד - היאך ההינו לסמוך על הנס, ולא חששו שינכו להם מזכויותיהם.

• • •

אימתי נוטלים סיכון ומתי "אין סומכין על הנס"

ד. ובאמת התמיהה על תלמידי הגר"א והגרי"ח זוננפלד - היא בעצם תמיהת המהרש"א במסכת ברכות [2] כיצד הסתכן רבי חנינא בן דוסא כשנתן עקבו על חורו של הערוד, ולא חשש לסמוך שיעשה לו נס ולא יקרה לו כלום.

ותמיהה שכזו מתעוררת גם על נחום איש גמזו (תענית כא, א) שהורה לתלמידיו להשאיר אותו בבית רעוע ולעסוק בפינוי הכלים, והרי אין מסתכנים וסומכין על הנס. וכן יש לתמוה על נקדימון בן גוריון (תענית יט, ב) שסיכן את כספו והתחייב לתת שתים עשרה כיכרות כסף במידה ולא ירדו גשמים וימלאו את שתים עשרה מעיינות המים [בכדי שתהיה שתיה לעולי הרגלים], עד המועד שקבעו, והרי אין סומכין על הנס [ראה בספר אב בדעת [10]-[11] קובץ מאמרים במגוון נושאים תורניים, מאת הר"ר אברהם ויינרוט].

ומעתה עלינו לברר בעיקר הלכה זו - אימתי נוטלים סיכון ומתי "אין סומכין על הנס", ומצאנו בדברי הפוסקים כמה גדרים בהלכה זו:

• כשבטוח בצדקתו שיעשו לו נס - במסכת בבא בתרא [4] מובא כי בנות צלפחד לא נישאו עד גיל ארבעים שנה, ואף על פי ש"בת ארבעים שוב אינה יולדת, אלא שמתוך צדקניות הן נעשה להן נס", ופירש הרשב"ם "היו בטוחות בצדקתן שיעשה להן נס כיוכבד, ולכך נתעכבו עד ארבעים שנה בשביל להינשא להגון להן". ועל פי זה מבוארת הנהגתם של רבי חנינא בן דוסא, נחום איש גמזו ונקדימון בן גוריון, וכדברי הרשב"א [הובא בספר משנת פקוח נפש [9]  ס"ק י) מאת רבי יוסף אריה לורינץ, בני ברק תשס"ג] "חייב אדם להשתדל בדרכי הטבע ואין סומכין על הנס זולתי אנשים השלמים שזכויותיהם מרובות, כמעשה דרבי חנינא בן דוסא והערוד" [וראה בספר משנת פקוח נפש [8] שביאר לפי זה את מעשיו של אברהם אבינו שסמך על הנס].

אלא שקשה לומר על תלמידי הגר"א והגרי"ח זוננפלד, שהיו בטוחים בצדקתם וסמכו שיעשו להם נס, וצ"ע.

• משום פקוח נפש ולהצלת רבים - השדי חמד [הובא בספר אב מדעת (10] ביאר כי מטעם זה רבי חנינא בן דוסא הציל את הציבור מפני הערוב, ונחום איש גמזו הציל את תלמידו מפני המפולת, ונקדימון בן גוריון הציל את עולי הרגלים.

ובספר משנת פקוח נפש [9] אות ח) הביא את דברי החפץ חיים, שביאר היאך הסתכן אברהם אבינו במלחמתו כנגד המלכים כדי להציל את לוט וסמך על הנס, משום שמותר לסמוך על הנס על מנת להציל אדם מסכנה "ופקוח נפש דוחה לכללא דאין סומכין על הנס, אבל לענין מצוות ואיסורים, אסור לאדם להחמיר במקום סכנה ולסמוך על הנס".

ואולי סבר הגרי"ח זוננפלד כי ההיאחזות היהודית בכל חלקי ירושלים היא בגדר "פיקוח נפש והצלת הרבים", שאם לא נהיה שם יגרשונו אוייבינו מכל הארץ, וצ"ע [וראה עוד במה שהביא בספר אב מדעת [11] מדברי הגרש"ז אויערבך בנדון ההבדל בין רמת הסיכון שרשאי היחיד ליטול על עצמו, לבין פיקוח נפש של רבים].

• על מנת לקדש שם שמים - בספר משנת פקוח נפש [9] אות יג) הביא מדברי ספר חסידים שביאר את המעשה עם רבי חנינא בן דוסא, כי לצורך קידוש ה' מותר להסתכן ולסמוך על הנס. וראה במה שהוסיף לבאר [שם אות טו] את הנהגת קדושי ישראל שסיכנו עצמם לקיים מצוות במסירות נפש בימי עברה וזעם.

• • •

נטילת סיכונים לצורך דברים שהם "מנהגו של עולם"

ה. ונראה מהלך נוסף בביאור הדברים מה מוגדר "מקום סכנה", ומה ההיתר ללכת ולגור במקומות שיש בהם סכנה.

בכמה מקומות בש"ס, מובא היתר לעשות מעשים שיש בהם סכנה, כי "דשו בהם רבים" - אנשים רבים נוהגים לעשותם - ועל כך נאמר: "שוֹמֵר פְּתָאיִם ה'":

ג' סוגי נשים שיש סכנה אם יכנסו להריון, ואעפ"כ לדעת חכמים הן משמשות כדרכן [יבמות דף י"ב [6]].

אכילת ענבים ותאנים בלילה [מסכת עבודה זרה [6]], למרות חשש "גילוי" [שמא נחש הטיל שם ארס].

במסכת יבמות [דף ע"ב [7]] מובא כי במשך שהותם של בני ישראל במדבר סיני, לא מלו עצמם בגלל שלא נשבה שם רוח צפונית [המסייעת להבראה לאחר המילה]. ולמדו מכך, שלכאורה אין למול ביום המעונן או יום שרוח דרומית מנשבת בו, ומה שבמציאות בזמנינו מלים גם אז, זהו משום "דדשו בה רבים, שומר פתאים ה'".

כאמור, המשותף לכל הדברים הללו הוא, שהעולם אינו נזהר מחשש סכנה במקום שבאמת יש סכנה, והפלא הוא, שלאחר שהרבים אין חוששים לסכנה הפך הדבר להיתר.

ומובן שעלינו לחתור להבנת גדר ההיתר של "שומר פתאים ה'" - הרי אנו מצווים בשמירת הגוף "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", וכידוע אין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש [ואפילו בספק פיקו"נ], ואם כן היאך הותר לאדם להכניס עצמו ואחרים בספק סכנה ולומר "שומר פתאים ה'", וצ"ע.

ו. בביאור גדר ההיתר "שומר פתאים ה'", ייסד רבי אריה ליב בלחובר [רב בעיר זסלב, רוסיה, תרל"ג] בספרו שו"ת שם אריה [7], שכל דבר שהוא מנהגו של עולם, ודשו בו רבים והוא דרך הכרח, אין לחוש לספק סכנה, וסומכים על רחמי שמים. והוא מביא ראיה נפלאה לדבריו מההלכה שיורדי הים והולכי המדבריות צריכים לברך הגומל בעלותם מהים ובחזרתם מהמדבר, היות וניצלו מהסכנה האורבת במקומות אלו. ולכאורה יש לתמוה, אם יש סכנה במים ובמדבר, המצריכה ברכת הגומל, מהו ההיתר להסתכן וללכת במקומות אלו "אלא ודאי דבדברים כאלו אשר הם לצורך העולם אין איסור כלל". והוא מוסיף שהוא הדין הלידה היא סכנה - ואף על פי כן מותר, ואף חייבים לנהוג כדרך העולם ולשמש, למרות הסכנה, וכך אמנם סברו חכמים בענין ג' הנשים המשמשות כדרכן.

ועל פי יסוד זה הוסיף בספר משנת פקוח נפש [9] אות ט) מדברי הנודע והאגרות משה, שמותר לאדם לסכן עצמו לצורך פרנסה וכדי מחייתו, ונחום איש גמזו חס על כלי ביתו שהיה צריך להם, וזה נחשב לצורך מחייתו ופרנסתו, ולכן היה מותר לו להיות בבית רעוע עד שיוציאו את כליו, הגם שאין סומכין על הנס.

וכעין זה נקט רבי אלחנן וסרמן [ראש ישיבת אהל תורה בברנוביץ'] בקובץ שיעורים [8] "דאין האדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור את עצמו, ואז נשמר מן השמים. אבל היכא שבידו להיזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור את עצמו הוא מתחייב בנפשו, ולא יהא משומר מן השמים". ומבואר בדבריו, כי דין 'שומר פתאים ה'" נאמר דווקא בדבר הרגיל והנהוג בעולם, שבו אין חיוב להימנע ממנהג דרך ארץ.

לסיכום, דברים שנוכל להגדירם "מנהג העולם" ו"דרך ארץ", אין איסור לעשותם, ואין בזה סכנה שאסור ליטול.

ז. ומעתה נראה לומר, דהנה יש לדון כיצד נקבע מהו "מקום סכנה" - על פי סטטיסטיקה שיש במקום זה סכנה יותר ממקומות אחרים, או על פי דעת בני אדם שחושבים כי מסוכן שם.

וממוצא הדברים שנתבארו לעיל נוכל לפשוט את הספק ולומר ש"מקום הסכנה" נקבע על פי דעת בני אדם שחושבים כי מסוכן שם, וכפי שנקט להלכה הגרש"ז אויערבך [שו"ת מנחת שלמה [7]; וכן הובא בשמו בספר שמירת שבת כהלכה [7]] כיצד קובעים מה נקרא ספק פיקוח נפש, ומה לא: "דכל שדרך בני אדם לברוח מזה כבורח פני הסכנה, הרי זה חשיב כספק פיקוח נפש". והיינו שהדבר תלוי בדעת בני אדם "דכל דבר שהעולם נוהגים לעשותו כן ולא לחוש, מותר  לאדם לסמוך על "שומר פתאים ה'", כי מה שקצרה יד האדם לדעת להיזהר ממנו, הקב"ה שומר עליו. ממילא דבר שהעולם חוששים לו משום סכנה, הרי הוא בגדר סכנה" [וראה תוספת ביאור בסברא זו במאמרו של הרב סילמן [8] שבוודאי אחוז הסיכון להיפגע מתאונות דרכים גבוה יותר מהסכנות הטמונות במלחמה, ואעפ"כ בדעת בני אדם הנסיעה בדרכים אינה נחשבת לסכנה, והיינו משום שזהו מנהג העולם ודרך ארץ].

ומכאן המסקנה המחודשת היוצאת לנו המבואר לעיל, כי ההיתר ללכת במקום מסוכן, נקבע לפי דעת בני אדם.  כאשר בדעת בני אדם מקום אינו נחשב כמסוכן, מותר ללכת שם, אך אם בני אדם מחשיבים מקום פלוני כמקום מסוכן, באמת אסור להימצא בו.

מקום סכנה

ראה אגרות משה יו"ד חלק שני סימן מט, שאף אם בידו להיזהר ואף אם איננו צורך העולם - כגון עישון סיגריות - הרי זה "דשו בהם רבים" ונופל בגדר "שומר פתאים ה'".

עגלת קניות

Your Cart8
  • x 1 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
סה"כ: 305.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס