שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

ניחום אבלים

תקציר השיעור

א. הקב"ה ניחם את יצחק אבינו לאחר פטירת אביו, ומכאן למדו חז"ל שיש מצוה לנחם אבלים, ודנו הפוסקים האם המצוה מדאורייתא או מדברי סופרים.

ב. בדברי הרמב"ם מבואר כי מצות "ניחום אבלים" היא "גמילות חסד עם החיים ועם המתים", ויש להבין מהי הטובה שיש למתים בניחום אבלים, ומהי הטובה שיש לחיים בניחום [ניחום אבלים בטלפון או במכתב • האם יש מעלה בפרסום הפטירה לצורך ריבוי המנחמים].

ג. ודנו הפוסקים מהו עיקר קיום מצות הניחום - בעצם הישיבה בבית האבלים, או בדברי הניחומים [אמירת "המקום ינחם" - דברי ניחום או ברכה].

ד. עוד יש לברר האם האבלים צריכים לשבת בשעת הניחום, והאם יש עדיפות לנחם את האבלים בישיבה או בעמידה [בפרט בשעת אמירת "המקום ינחם"].

ה. ביאור חידושו של הגר"ח מבריסק שיש מצוה על האבלים להתנחם.

ו. אופן הניחום: בשו"ע נפסק כי "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה", וצ"ע האם האבל צריך "לפתוח" בדברים עם כל אחד ואחד מהאבלים • כיצד ינהג למעשה אם האבל לא פותח בדברים • חובת ההכנה לסדר דבריו קודם הניחום • שיחת חולין עם האבל כדי להפיג ממנו צערו.

ז. קיום מצות הניחום: ביאור נוסח "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" - מדוע נאמר בלשון רבים • פשר הנחמה "בתוך שאר אבלי ציון".

ח. זמני ניחום האבלים: בירור המנהג שאין מנחמים בשלושת הימים הראשונים של השבעה • האם ראוי להימנע מלנחם אבלים בלילה • ניחום אבלים בשבת ויום טוב • ניחום אבלים לאחר השבעה.

ט. דיני ניחום אבלים: ניחום אבל שהוא שונאו • ניחום אבלים לאחר פטירת שונאו • ניחום נשים אבלות • חובת האבלים לנחם איש את רעהו.

 

"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה" אלקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" [ישעיה כה, ח]

א. במסכת סוטה [1] דרשו חז"ל את הפסוק "אחרי ה' אלקיכם תלכו" - "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה". ואחת ממידותיו של הקב"ה, ש"ניחם אבלים, דכתיב ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו".

ובדברי רבנו יונה במסכת ברכות [1] מפורש כי "תנחומי אבלים מדאורייתא, דבכלל גמילות חסדים הוי, וגמילות חסדים מן התורה, כדכתיב והודעת להם את הדרך, זו גמילות חסדים". אולם הרמב"ם [2] פרק יד הלכה א) כתב: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים, ואלו הם, גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור".

ואף שבהמשך דבריו כתב הרמב"ם: "הרי הם בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך", ומשמע שחיוב ניחום אבלים מהתורה. ביאר הגר"ח קנייבסקי בספרו ארחות יושר [2] "דמדאורייתא הוא מצוה כללית גמילות חסדים, וזה אין שיעור, ואין חייב כל היום לעסוק בגמ"ח. אבל כשחכמים קבעו מצות ניחום אבלים, הוי מצוה מדרבנן, ודוחה שאר חיובים", יעו"ש בדבריו [וראה במש"כ בנדון זה הרב נחום יברוב בספרו דברי סופרים [12] ירושלים תשנ"ט; בהערות א-ו].

ניחום אבלים - טובת החיים וטובת הנפטרים

ב. בדברי הרמב"ם [2] פי"ד ה"ז)  מבואר כי מצות "ניחום אבלים" היא "גמילות חסד עם החיים ועם המתים" [ובשל כך חידש כי "נחמת אבלים קודמת לביקור חולים". ועי"ש ברדב"ז שחלק, ובמש"כ על דבריו באגרות משה [4] ח"ד סי' מ].

וביאר האגרות משה (שם) כי הטובה שיש לחיים בניחומם היא במה "שהם טרודים מאד בצערם והוא מדבר על לבם לנחמם" [וכלשון החפץ חיים בספרו אהבת חסד (הובא בדברי סופרים [12] הערה ט) "יסוד ענין ניחום אבלים הוא כדי לנחמו מצערו"]. ובכלל זה, הנחמה שיש למנחמים בכבוד שנגרם להם כשבאים לנחמם, כפי שמשמע מדברי הגמרא במועד קטן [2] כא, ב) במאמרו של רבי עקיבא לבאים לנחמו "מנוחם הוא בשביל כבוד שעשיתם".

והטובה שיש למתים בניחום אבלים היא, במה שבאים המנחמים למקום שיושבים המנחמים או למקום שבו נפטר המת. והמקור לכך מפורש בסוגיית הגמרא במסכת שבת [1] "מת שאין לו מנחמים, הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו", אשר נפסק להלכה בשו"ע [2] סי' שעו סע' ג). ומסופר בגמרא  ל שכנו של רב יהודה שמת בלא מנחמים, ורב יהודה דאג לכך שישבו עשרה בני אדם במקומו, ולאחר השבעה נגלה המת בחלום לרב יהודה ואמר לו "תנוח דעתך שהנחת דעתי". ובביאור התועלת שיש לנפטר בזה, הביא בספר דברי סופרים [12] הערה יג) את דברי הגמרא בשבת [2] "נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה", ולכן בניחום האבלים יש ניחום לנשמתו [ובדברי סופרים [12] הערה ט) כתב "ואפשר דמהאי טעמא אומרים המקום ינחם אתכם בלשון רבים, גם כשהאבל הוא יחיד, שהכוונה היא אותך ואת המת"].

ועוד ביאר שם מדברי הרמב"ן, שעיקר הניחום למת הוא מה שמתפללים שם עשרה [תפילת שמונה עשרה]. ובתשובות והנהגות [6] ח"א סי' תרצא) הוסיף: "דמה שמכבדים הנפטר הוי תיקון לנשמתו, וכשם שבהלוויתו כשחולקים לו כבוד יש לו בזה תיקון, כן כשבאים לנחמו נמי הוי תיקון, וכל שכן אם מדברים שם מפעולות הנפטר וממעשיו הטובים וממליצים טוב על נשמתו, ויש לו בזה תיקון גדול מאד" [והגר"ע יוסף כתב בחזון עובדיה [10] סע' ד) כי "בכלל מצות הניחום לספר על מעשיו הטובים של הנפטר בתורה ובגמילות חסדים"].

•  ניחום אבלים בטלפון או במכתב - ממוצא הדברים דלעיל, הסיק האגרות משה הנ"ל "שמצד האבל החי שייך לקיים המצוה גם ע"י הטלפון, אבל המצוה שמצד טובת המת לא שייך אלא דווקא כשיבוא למקום שמתנחמים או למקום שמת. ולכן אם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלימה, לא שייך שיפטר בטלפון, אך קצת מצוה יש גם ע"י הטלפון. שלכן אם אי אפשר לו ללכת לבית, האבלים כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה, יש עליו לחייו מה שאפשר לו ע"י הטלפון, דאיכא בזה מצוה". וכן פסק בחזון עובדיה [10] סע' א). [ועי' במש"כ רבי יצחק הוטנר באגרות פחד יצחק [4] שבניחום ע"י הטלפון לא מתקיים "דין קביעות של מסיבת נחמה"].

וכשם שמחמת גמילות החסד עם החיים יש קיום מצות ניחום אבלים בטלפון, כמו כן מקיים המצוה בניחום על ידי מכתב, וכפי שכתב בחזון עובדיה (שם) "וכן היכא דלא אפשר, יכול לנחם ע"י מכתב תנחומין, לקיים מצות ניחום אבלים, וכן אמרו בשם הגרי"ז מבריסק", וכן נקט בתשובות והנהגות [6] ח"ב סי' תקפז). ועל כן ראוי שהמכתב יגיע לאבלים בתוך ימי השבעה.

• האם יש מעלה בפרסום הפטירה לצורך ריבוי המנחמים - בתשובות והנהגות [6] ח"ה סי' שט אות יא) כתב, שיש מעלה לנפטר במה שבאים למקום ששם נפטר או היה גר, ומעלה זו לכאורה אינה כשהאבל יושב במקום אחר. ברם מאידך, כשבאים רבים לנחם יש מעלה לנפטר שמדברים ממעשיו הטובים, ועל כן ראוי לפרסם שיבואו רבים לנחמו.

קיום מצות הניחום - בעצם הישיבה בבית האבלים או בדברי הניחומים

ג. האגרות משה [4] ח"ה סימן כ) כתב: "הנה פשוט דהמצוה לנחם אבלים אינו רק זה שמברכים אותו שהמקום ינחם אותו, היינו שיתן לו חיזוק להתנחם. דבזה לבד אין האדם מתנחם ונעשה שקט ברוחו, שזהו עיקר התנחומין שחייבה תורה. אלא כדמצינו בחברי איוב שבאו אליו לנחמו, שהרבו לדבר אליו, וכן אליהוא והקב"ה בעצמו, עד שנשקט רוחו עליו". ומבואר בדבריו כי עיקר מצות הניחום היא להרבות בדברי ניחומים כדי להשקיט צערו של האבל. ואילו אמירת המנחמים "המקום ינחם אותך", היא רק גמר דברים של המנחמים לאבל. ולכן נוהגים אנשים שבאו לקיים מצות תנחומין, שיושבים ומתעכבים שם איזה זמן, ושמעו ודיברו דברי תנחומים ממש, שבגמר הדברים, כשכבר קיים מצות התנחומין, לגמור בברכה זו דהמקום ינחם אותך בשעה שפורש מבית האבלים לילך לביתו".

ובדברי סופרים [13] הביא מדברי האהבת חסד שכתב: "והמנהג אצל העולם שאומרים המקום ינחם אתכם, ואם שבזה יוצא מצות ניחום אבלים, מכל מקום יותר טוב אם יכולים לדבר על לבו ולהפיג מצערו באיזה דברים - שזהו עיקר הניחום", ומבואר בדבריו שרק בדיעבד יוצאים ידי חובת מצוה באמירת "המקום ינחם". והוסיף: "אע"פ שאמרנו שמצות ניחום אבלים הוא להפיגו מצערו, אין הכוונה בזה להשכיחו מהאבלות, כי אדרבה חז"ל תיקנו שבעת ימי אבלות כדי שיתאבלו על המת. אלא ענין הניחום הוא להפיגו מהצער הטבעי המתעורר אצל האדם בהילקח ממנו אחד מקרוביו, צער הפרידה, שצער זה אין בו תועלת, וגם הוא מפריע לאבל לפשפש במעשיו ולחזור בתשובה. ולכן צריך לנחמו מהצער הזה, אבל אין להשכיחו מהאבלות". ובהערה (לז) כתב: "דאם מדברים עמו בדברים בעלמא ועל ידי זה מסיח דעתו מן האבלות, אף שלפעמים צריך לעשות כן, כגון שמצטער יותר מדאי, והא בכל מצות חסד, אבל ניחום אבלים אינו מקיים בזה כי מצות ניחום אבלים הוא לא לשכוח מהאבלות".

ד. ובשו"ת מנחת אשר [5] הביא הגר"א וייס מדברי הפרישה, שעיקר הניחום הוא בעצם הישיבה לכבוד האבל. וברכת הנחמה "המקום ינחם" אינה אלא ברכה, ואין מקיימים בזה מצות הניחום.

ומתוך כך דן הגר"א וייס, האם יש עדיפות לנחם את האבלים בישיבה או בעמידה, ובפרט בשעת אמירת "המקום ינחם". וכתב: "ולכאורה נראה לי דכיון דמצוי שיש מנחמים רבים ודרכם לישב בכסאות זה מאחורי זה, ואילו ינחמו בישיבה, אין האבל רואה אותם, משום כך נהגו היושבים מאחור לקום ולומר "המקום ינחם", ומזה נשתרש המנהג שכל אחד קם באומרו "המקום ינחם". ולאחר שהביא את דברי הפרישה הנ"ל, הסיק: "ומכל מקום נראה דאין בזה קפידא, ומי שאומר אמירה זו בעמידה יש לו על מה לסמוך, אך בודאי אין צריך עמידה, דעיקר הניחום בישיבה. ומשום כך אני נוהג בדרך כלל לנחם בישיבה" [וראה במש"כ בדברי סופרים [13] הערה כז].

ואמנם לפי ההבנה שאמירת "המקום ינחם" היא ברכה ובקשה, ביאר בתשובות והנהגות [6] ח"ה סי' שט אות יט) את המנהג שהאבל אומר "אמן" על ברכת "המקום ינחם" [וכן נהג הגרש"ז אויערבך]: "והאמת שאני מסופק האם זו בקשה וברכה, ואם כן שפיר יש לומר אמן. או שאלו דברי נחמה לאבל, שאז לכאורה לא שייך כל כך אמן, שלא מצינו אמן אלא על ברכות ובקשות להקב"ה. ויש ליישב, דאפילו אם מתכוון לנחמה, מ"מ האבל מקבל הדברים כברכה".

ובקובץ מסורה [5] הובא חידושו של הגרי"ד סולובייצ'יק, כי עיקר מצות הניחום היא "למלא את החסרון שאירע", ולדוגמא, אם נפטר מפרנס המשפחה, מחוייבים מדין מצות הניחום למלא החסרון ולאסוף כסף לפרנסת המשפחה.

ביאור נוסח "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" - ראה בדברי סופרים [13] הערה ל-לא) במש"כ בביאור פשר הנחמה "בתוך שאר אבלי ציון", ובתשובות והנהגות [6] ח"ה סי' שט אות יח).

• האם האבלים צריכים לשבת בשעת הניחום - בתשובות והנהגות [6] ח"ה סי' שט אות ט) הביא מדברי הש"ך, שבשעה שמנחם את האבל, צריך האבל לשבת, וביאר "שאופן קיום מצות ניחום אבלים היא רק בשעה שנוהג כאבל, והיינו כשיושב על הארץ, אבל אם האבל עומד, לא מקיימים באופן זה מצות ניחום, ואין שייך כאן מחילה" [מצד המנחמים] .

• חובת ההכנה לסדר דבריו קודם הניחום - ראה בספר פני ברוך [7] הערה ג) בשם הגר"ש ואזנר.

וכאן המקום לשנן את דברי הגמרא בברכות [1] "אגרא דבי טמיא [בית האבל] - שתיקותא", ולזכור כי בית האבלים הוא מקום שיש לנהוג בו בשתיקה, ולא להכביר בדיבורים שאינם מתאימים לזמן ולמקום ע"פ ההלכה.

המצוה על האבלים להתנחם

ה. בקובץ צפונות [5] התפרסם מכתבו של הגר"ח מבריסק שבו חידש שיש מצוה על האבלים להתנחם.

ובקובץ מסורה [5] ביאר הגרי"ד את חידושו, שמצוה זו היא חלק "מניהוגי האבלות", שהאבל מצווה בהם. ומתוך הבנה זו חידש הגרי"ד כי "צריכים שהאבל יקבל את התנחומין, ויש מעשה קבלת תנחומין שצריך לעשות ע"י נדנוד ראשו, וכדומה". ובתשובות והנהגות [6] ח"א סי'  תרצא) הוסיף שיתכן והמקור לכך בגמרא במועד קטן [1] כז, ב) "כיון שנענע האבל בראשו, שוב אין מנחמים רשאים לישב אצלו" - כי כבר קיבל את התנחומים. ועוד ביאר בתשובות והנהגות [6] ח"ה סי' שט אות יט) שהאבל אומר "אמן" על ברכת "המקום ינחם", להראות שקיבל את דברי התנחומין.

ובנותן טעם יש להוסיף ביאור על פי מש"כ הרב דסלר במכתב מאליהו [4] "כי באמת אין בטבע האדם להתנחם, ואם גם ירבו לומר פניו דברי תנחומין לא יועילו כלל. אלא מתנה היא ממנו ית' שהוא בעצמו הולך ומנחם אבלים, הוא עושה נס לכל אבל ואבל, אשר שם בו סממני רפואה אלו, שהן התנחומים. ובזה מרפא אותו מן הסבל האבלות".

ובזה מבאר הרב דסלר "שאין הזמן מנחם, כמו שאומרים בני אדם, אלא שכך גזר הקב"ה שהמת ישתכח מהלב". ולפי זה חידש "שיש צורך ללמד לאבלים כי ברצון לב יקבלו את הרפואה אשר השי"ת שולח אליהם, ולא יתקשו באבלם כדרך העולם". ובספר דברי סופרים [13] הערה כא) הוסיף תבלין בביאור דברי הרב דסלר: "והיינו שכמו ברפואת הגוף, אם יתנו לחולה סממנים והחולה לא יקח אותם, לא יתרפא, כך גם בזה, אם האבל עצמו לא יקבל את הסממנים שהם התנחומים, אין מקום לברכת ה' לחול".

נמצא לפי זה, כי בעומק מצות האבלים להתנחם, טמונה ידיעה זו, כי הם נאותים לקבל מתנת השי"ת לרפא שברם.

אופן הניחום

ו. במסכת מועד קטן [1] כח, ב) מבואר כי "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה", וכן נפסק בשו"ע [2] סי' שעו סע' א). וספר פני ברוך [7] הערה ה) הביא בשם הגרש"ז אויערבך "דמסתבר רק לפתוח בדברי ניחום אסור, אך אם רואה שהאבל אינו פותח, מותר להיפרד ממנו באמירת המקום ינחם". ובספר הליכות בין אדם לחברו [8] סע' יב) הביא מעשה מהחזון איש שהיה פותח בדברים כשהיה מבחין שלאבל קשה לפתוח. ועוד כתב, כי מסתבר שאין האבל צריך "לפתוח" בדברים עם כל אחד ואחד מהאבלים, אלא כיון שפתח לאחד, גם שאר המנחמים רשאים לנחם.

ז. זמני ניחום האבלים

בירור המנהג שאין מנחמים בשלושת הימים הראשונים של השבעה - בגשר החיים [3] סע' ד) כתב שיש רבים המקפידים שלא ללכת לבית האבל קודם היום השלישי, משום שבג' ימים הראשונים האבלות בכל תוקפה, וקשה לאבל לקבל תנחומין. ברם למעשה כתב הגשר החיים שאם קשה לו לנחם אחר כך, יכול ללכת לנחם גם בתוך הג' ימים הראשונים. וגם בחזון עובדיה [10] סע' ז) כתב על המנהג שלא לנחם בג' ימים ראשונים שאינו "מנהג ותיקין", ואדרבה, בג' הימים הראשונים האבל זקוק יותר למנחמים. וראה בספר הליכות בין אדם לחברו [8] סע' ו).

ניחום בלילה - בגשר החיים [3] סע' ד) כתב שלא ידע מקור למנהג להימנע מלנחם בלילה, ועי' בחזון עובדיה [11] סע' ט).

• ניחום אבלים בשבת ויום טוב - בשו"ע בהלכות שבת [3] נפסק: "יכולים לנחם אבלים בשבת", ובמשנה ברורה כתב: "ובניחום האבלים יאמר "שבת היא מלנחם ונחמה קרובה לבוא". וראה בספרו של רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי [ראש ישיבת עץ חיים בירושלים] גשר החיים [3] אות ב-ג) הבדלי המנהגים בין האשכנזים והספרדים בדין זה, ובמש"כ בחזון עובדיה [11] סע' י), וסיכום המנהגים בספר הליכות בין אדם לחברו [8] סע' ח-ט).

• ניחום אבלים לאחר השבעה - יעו' בשו"ע [2] סי' שפה סע' ב), ובספר פני ברוך [7] סע' יג).

 ח. מדיני ניחום אבלים

ניחום אבל שהוא שונאו - הרמ"א פסק בהלכות ביקור חולים [3] "לא ינחם אבל שהוא שונאו", ובש"ך (שם) כתב "הכל לפי מה שהוא השנאה ולפי מה שהם שונאים". ועי' במה שביאר את דבריו בספר רץ כצבי [9], על פי המבואר לעיל שיש בניחום אבלים טובה עם החיים ועם המתים, ובמש"כ שם בנדון ניחום אבלים לאחר פטירת שונאו.

• ניחום נשים - גשר החיים [3] אות א), ובחזון עובדיה [11] סע' יא), ופני ברוך [7] סע' יא).

• חובת האבלים לנחם איש את רעהו - בשו"ת תשובות והנהגות [6] ח"א סי' תרצא) הביא שהאדמו"ר האמרי אמת מגור, אמר בשעת ימי אבלותו, שגם האבל חייב לנחם שאר האבלים. וראה בספר הליכות בין אדם לחברו [8] סע' ה).

"בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" [ישעיה כה, ח]

פירוש דברי הרמב"ם הלכות אבל

על דקדוק לשון הרמב"ם שמתחלה מכנה מצות ניחום אבלים כמצוה מדבריהם ואחר כך כותב שהוא נכנס בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך, כדאי לציין את דברי הגרי"ד סולובייצי'ק זצ"ל (מבוסטון) בספר שיעורים לזכר אבא מרי חלק א במאמר "כיבוד ועונג שבת". תוכן דבריו שכמצוה עצמאית אינה אלא מדרבנן אבל באופן כללי הרי היא נכנסת בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך ומקיים בזה מצוה מה"ת.  

עגלת קניות

Your Cart5
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
סה"כ: 200.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס