שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

סיום מסכת

תקציר השיעור

סיום מסכת

ובדיני סעודת מצוה

א. במסכת שבת "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן", ומכאן המקור לערוך סעודה בשעת סיום מסכת.  וצ"ב האם סעודה זו נחשבת סעודת מצוה.

ב. ובכלל זה צ"ב אלו סעודות נחשבות כסעודות מצוה [סעודת שלום זכר • שלישי למילה • בר מצוה • סעודה שדורשים תלמידי חכמים בדברי תורה].

ג. מקורות נוספים לסעודת סיום:

• דברי הגמרא שיום ט"ו באב נחשב יום טוב, בגלל סיום מצות כריתת העצים למערכה.

• דברי המדרש "עושים סעודה לגומרה של תורה" [ולכן עושים משתה בשמחת תורה].

ועל פי הנ"ל דנו הפוסקים:

ד. האם סעודת סיום נחשבת סעודת מצוה רק בסיום סדר לימודו, או גם כשמקדים או מאחר את הלימוד, על מנת לערוך סיום במועד שחפץ בו.

ה. על אלו סיומים נחשבת הסעודה לסעודת מצוה: ספר מתנ"ך • מסכת משניות או סדר שלם של משניות • ספר הזוהר • סיום לימוד שו"ע • בגמר חיבור ספר.

ו. פטור בכורים מתענית בערב פסח בהשתתפותם בסיום מסכת [שיעור האכילה הפוטר מהתענית • לא היה בסיום והגיע רק לסעודה • שמע הסיום בטלפון].

ז. אכילת בשר ויין בסיום מסכת בתשעת הימים [כיוון לימודו לסיים בימים אלו •  למי מותר לאכול בשר בסעודה • סיום בשבוע שחל בו תשעה באב].

ח. אמירת תחנון ביום הסיום.

ט. השתתפות חתן בסעודת סיום מסכת ביום חופתו פטור מתענית בערב ראש השנה ע"י השתתפות בסיום מסכת • פטור נשים מתעניות ע"י השתתפות בסיום.

י. השתתפות אָבֶל בסעודת סיום [בתוך השבעה ובמשך י"ב חודש • בסעודה ביום היארצייט והאם נפטר מהתענית ע"י הסיום • השתתפותו בסיום בערב פסח].

יא. סיום מסכת בערב  שבת, בשבת וביום טוב.

יב. סעודה אחת על סיום שתי מסכתות [אין עושין מצוות חבילות חבילות].

סיום מסכת[*]

ובדיני סעודת מצוה

א. במסכת שבת [1] "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן". ופירש רש"י: "דשלים מסכתיה, שגרסה. עבידנא יומא בא לרבנן, לתלמידים, ראש ישיבה היה". ומכאן המקור לערוך סעודה בשעת סיום מסכת.  מקור נוסף לסעודת סיום מבואר בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא [1] שיום ט"ו באב נחשב יום טוב, בגלל סיום מצות כריתת העצים לצורך המערכה. וכתב הנימוקי יוסף [1] "ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושים שמחה גדולה". ובהמשך דבריו הוסיף, כי כתב את דבריו לתועלת "שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה ויום טוב".

על פי המקורות הנ"ל כתב הרמ"א [3] יו"ד סי' רמו סע' כו) "כשמסיים מסכתא מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה". ובמוסגר ציינו למקורות: "נימוקי יוסף פרק יש נוחלין ומימרא דאביי פרק כל כתבי". וכוונתו לומר, שכל אחד מהמקורות משלים את השני, כי מדברי אביי עדיין לא ידענו מדוע סיום מסכת הוא סיבה לשמחה עד כדי כך שהסעודה הנערכת בעקבותיו היא סעודת מצוה. לכן הביא הרמ"א מדברי הנימוקי יוסף שבכל גמר מצוה שעשייתה מתמשכת יש לשמוח משהגיע לסיומה, ומכאן שיש לשמוח בסיום מסכת. אמנם עדיין לא ידענו שיש לעשות שמחה זו דווקא בסעודה, שהלא בט"ו באב אין חיוב לעשות סעודה. ומשום כך הביא הרמ"א למקור ממסכת שבת שאביי היה עושה "יומא טבא" לרבנן, ומשמע שהיה זה בסעודה.

מקור נוסף למנהג מובא בדברי הבית יוסף [4] ממדרש שיר השירים "ויעש [שלמה] משתה לכל עבדיו, אמר רבי יצחק מכאן שעושים סעודה לגמרה של תורה", וע"פ מדרש זה נהגו לעשות "משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה ולהתחלתה" [לשון הטור [4] או"ח סי' תרסט] כמנהגינו בשמחת תורה.

אמנם בדברי הגמרא והרמ"א רב הסתום על הנגלה, ולא נתבררו פרטי סעודת סיום, כגון על אלו סיומים נחשבת הסעודה לסעודת מצוה [מדברי הטור לכאורה נראה שגם על סעודה על סיום תורה שבכתב נחשבת כסעודת מצוה, וכן נקט לדינא באגרות משה [6]], והאם הסעודה נחשבת כסעודת מצוה רק למסיים המסכת או גם לכל המשתתפים בה, וצ"ב.

ב.  הראשון שהניח גדרים בדיני סעודת מצות היה מהר"ם מינץ [1] נפטר סמוך לשנת רל"ב) שכתב בתחילת דבריו: "וכשבאו לסוף המסכתא, ישייר מעט בסוף עד שעת הכושר, יומא דראוי לתקן סעודה נאה לכבוד התורה ותלמידיהון, ואז ראוי לקבץ כל הקהל כשבא הרב לסיים". ומבואר בדבריו שאין חיוב לעשות את סעודת המצוה מייד עם סיום הלימוד, אלא יכול לשייר מלימוד מעט ולהמתין עד שעת כושר המתאימה לעריכת סעודת המצוה לכבודה של תורה, ועי' בש"ך [4] יו"ד סי' רמו ס"ק כז) שהביא את דבריו.

ועוד כתב המהר"ם מינץ, כי "אפילו אָבֶל תוך י"ב חדש על אביו ואמו יכול לסעוד שמה".

אחריו באו המהרש"ל [מגדולי רבני פולין, נפטר בשנת של"ד] בספרו ים של שלמה [2], ורבי יאיר בכרך [מגדולי אחרוני אשכנז, נפטר תס"ב] בשו"ת חוות יאיר [3], והרחיבו בביאור גדרי  סעודת מצוה בכלל, ודין סעודת סיום מסכת בפרט.

המהרש"ל [2] קבע ש"כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מרעות ושמחה, אלא כדי ליתן שבח למקום או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה". ולאור הגדרה זו יוצא כי סעודת פדיון הבן, וכן הסעודות בימי חנוכה, וסעודת סיום מסכת, וסעודת בר מצוה - הן סעודות מצוה [אבל סעודת חנוכת הבית אינה נחשבת סעודת מצוה, אלא אם כן עשה סעודה שאמרו בה דברי תורה ודרשו מעין המאורע]. המהרש"ל חידש מסברא שניתן לברך בסעודת סיום מסכת ברכת "שהשמחה במעונו", היות ו"אין לך שמחה יותר לפני הקב"ה אלא ד' אמות של הלכה". וכתב: "וכן הוריתי פעם הלכה למעשה, ונתבלבל השמחה במהומות גדולות על ידי סיבות קשות, ותליתי הסרחון בי שעברתי על דברי רבותי שלא שמעו מעולם דבר זה".

עוד למד המהרש"ל [בדבריו שנדפסו בסוף פרק מרובה ב"דין הסיום"] מהגמרא במסכת שבת [1] "דאפילו מי שלא סיים מסכתא זו, מצוה רבה שישמח עם המסיים. דהא אביי, אע"ג דהוא גופא לא סיים, אפילו הכי עביד יומא טבא לרבנן" [וראה בדברי הגר"א המובאים בספר קול אליהו [13] רמז באותיות סיו"ם שהלומד בפועל שוה למי שמשתתף בסיום].

החוות יאיר [3] הביא את דברי המהרש"ל הנ"ל [2] ודן בדבריו, והוסיף שאם נאמר שבסעודת אירוסין וחנוכת הבית נחשבות סעודת מצוה מאחר ודורשים בהם בדברי תורה, ועל ידי כך נעשה סעודת מצוה "לפי זה נפל סעודת הרשות בבירא, דמסתמא יש בסעודה איזה יודעי ספר". וכוונתו להקשות, שאם כל סעודה שמסבים בה תלמידי חכמים ומשוחחים בדברי תורה נחשבת סעודת מצוה, הרי שלא נוכל למצוא "סעודת רשות", דהיינו סעודה שאינה נחשבת כסעודת מצוה. ומתוך כך כתב, כי "סעודת הסיום נקרא סעודת מצוה מצד שמחת הסיום, לא מצד שת"ח מסובים יחד, אבל הדרוש שבסעודה ודאי מספיק, כי כל המסובין הם ת"ח או המוניים מקשיבים לקול הדורש".

בסיום דבריו סיכם החוות יאיר: "זה הכלל, שבלשון בני אדם לא נכלל במלת 'סעודה' רק כשמזמנים שם קרואים, ולא נקרא סעודת מצוה אלא כשאסיפות בני אדם הוא בשביל המצוה, או היתר הדרוש, שכבר יצא מפי הקדמונים, מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה, וכל המסובים בני הסעודה מקשיבים לקול הדורש, שכך ראוי להיות, דלא כמנהג מקולקל של ההמוניים. מה שאין כן מה ששם קצת ת"ח שיש ביניהם דברי תורה אינו מספיק, כמ"ש לעיל" [ויעו' בדבריו האם סעודת 'שלום זכר', 'שלישי למילה' והכנסת ספרת תורה - נחשבות כסעודות מצוה].

חידוש נוסף מבואר בדברי החות יאיר, כי ניתן לערוך את סעודת הסיום גם ב"יום של אחריו כנהוג, שהרי שלמה המלך עשה משתה ז' ימים, ואפשר שגם אחר אחריו".

•  •  •

ג. על פי הנ"ל נבוא לדברי הפוסקים במה שדנו בהלכתא רבתא דסעודת סיום מסכתא.

והנה בהלכות פסח [4] מובא במשנ"ב המנהג להקל לבכורים לאכול בסעודת מצוה להיפטר מחיובם להתענות בערב פסח. ובהלכות תשעה באב פסק הרמ"א [5] שבסעודת סיום מסכת "אוכלים בשר ושותים יין כל השייכים לסעודה". ומעתה יש לדון אלו סיומים נחשבים לסעודת מצוה [ונפק"מ לפטור בכורים מתענית ולאכילת בשר בתשעת הימים]. 

באגרות משה [6] כתב שסעודת סיום על לימוד חומש בעיון נחשבת כסעודת מצוה. ובשו"ת משנה הלכות [6] כתב שעל כל סיום לימוד ספר בעיון עושים סעודת סיום "ונוהגים העולם לעשות סיום בגמר שו"ע או"ח או יו"ד, ואפילו לפעמים רק כשגומרים הלכות שבת וכיו"ב". ובשו"ת בצל החכמה [7] כתב שרק סיום על סדר משניות נחשב כסעודת מצוה, ולא על מסכת אחת, היות ואין בזה שמחה כל כך גדולה. ועי' בדברי הגר"ח קנייבסקי [8] בנדון זה.

סיכום - במאמרו של הרב פלשניצקי [10] ובפסקי תשובות [7] אות לז).

•  להקדים או לאחר את הלימוד על מנת לערוך סיום במועד שחפץ בו - המשנ"ב [5] ס"ק עג) כתב בהלכות תשעה באב: "ומכל מקום אם לא נזדמן בלימודו הסיום לא ימהר או יאחר בשביל זה. וגם אם לא היה עושה סעודה בשאר הימים אפשר שלא יעשנה גם עתה. אכן אם נזדמן כראוי, מותרים לאכול אף אותם שלא למדו עמהם אם היו הולכים ובאים גם בזמן אחר משום ריעות". וראה בדברי החיי אדם [5] וערוך השלחן [5] במש"כ למי מותר לאכול בשר בסעודה, ובסיכום הדינים בפסקי תשובות [7] אות לח).

• דיני פטור בכורים מתענית בערב פסח בהשתתפותם בסיום מסכת - יעו' במשנה ברורה [4] סי' תע ס"ק י) שנהגו העולם להקל. אמנם בספר רץ כצבי [8] הביא מדברי האחרונים שהחמירו בזה, ובטעם מנהג העולם להקל נתבאר דהוא משום שעיקר התענית אינו אלא מנהג ולא חובה. ובשו"ת תשובות והנהגות [6] כתב כי צריך להקפיד לאכול מסעודת הסיום כשיעור ככותבת כדי להיפטר מהתענית. וראה סיכום הדינים במאמרו של הרב פלשניצקי [11] סע' מז-נג) ובמש"כ בנדון מי שלא היה בסיום והגיע רק לסעודה, והשומע סיום בטלפון.

•  השתתפות חתן בסעודת סיום מסכת ביום חופתו ופטור נשים מתענית ע"י סיום - רץ כצבי [9].

• פטור מתענית בערב ראש השנה ע"י השתתפות בסיום - רץ כצבי [9] ובמאמרו של הרב פלשניצקי [11] סע' נד).

•  אמירת וידוי ותחנון ביום הסיום - ראה במאמרו של הרב אפרים פישל שטיין [12].

• השתתפות אָבֶל בסעודת סיום - כאמור לעיל, המהר"ם מינץ [1] המובא בש"ך [4] יו"ד סי' רמו ס"ק כז) כתב שמותר לאבל בתוך י"ב חודש לסעוד בסעודת סיום מסכת, וכתב בש"ך שביום היארצייט שנהגו להתענות, אסור לאכול ביום מסכתא. ודייק רעק"א, שבלילה הקודם מותר. וראה סיכום ההלכות במאמרו של הרב דינין [13].

• סיום מסכת בערב  שבת, בשבת וביום טוב - יעו' בביאור הלכה [5] או"ח סי' רמט) ובמאמרו של הרב בן שמעון [12] במש"כ שסעודת סיום נקראת סעודת מצוה בלא שמחה, ולכן נקט שרשאי לעשותה בשבת וביו"ט, ומותר לאבל להשתתף בה. וראה בדברי הרב פלשניצקי [10] סע' נה-נו).

• סעודה אחת על סיום שתי מסכתות [אין עושין מצוות חבילות חבילות] - במאמרו של הרב פלשניצקי [10] סע' כ).

 

[*] השיעור נערך על פי מאמרים שראו אור בקובץ אורייתא (כרך כ) בענייני סיום מסכת, בעריכת הרב עמיהוד לוין, נתניה תשס"ו.

הלימוד ליו"ט או גם סעודה לסיום

ברוב הראיות לשמחה בסיום מצוה או סיום מסכת, אין מפורש סעודה, א' העיקר ראיה על סיום ממס' שבת "אמר אביי, תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה, עבידנא יומא טבא לרבנן" אין מבואר סעודה. ולכאורה יש להוכיח ממגלה ה: דרשי מ"ויום טוב" לאיסור מלאכה, וי"ל לעולם סתם יו"ט הוא בסעודה אבל בפורים דמשתה ושמחה כתיבא שם, אין לדורשו רק על עשיית מלאכה. אבל עכ"פ אינו מפורש סעודה.

והראיה הב' מתענית לא. וב"ב קכא: שיום ט"ו באב נחשב יום טוב, בגלל סיום מצות כריתת העצים לצורך המערכה. ממה שכתב הנימוקי יוסף  "ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושים שמחה גדולה". גם אין כתוב סעודה. וי"ל כיון דכתוב שמחה, ואין שמחה אלא בבשר ויין, והיינו סעודה. אלא דעדיין יש להוכיח דהשמחה בט"ו באב היה בלא סעודה שבהמשנה בתענית המקור ליו"ט בט"ו באב כתוב " לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים", וביוה"כ ודאי לא היו אוכלים סעודה, וא"כ מנ"ל שבט"ו בשבט צריך סעודה כיון דשייך שמחה בלא סעודה.

ג' ראיתי בשו"ת באר שבע סי' ע' בהשאלה אם לעשות סעודה בחינוך בית, ותשובתו שבא"י שהוא מצוה הוי יו"ט, וכי תימא נהי דחינוך הבית גופיה בארץ ישראל הוא מצוה מיהו הסעודה שעושין עליו מאן יימא שהיא מצוה. י"ל כבר כתב נמוקי יוסף בפרק יש נוחלין על הא דתניא ר"א הגדול אומר כיון שהגיע ט"ו באב תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה כו' וז"ל ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושין שמחה גדולה וכו' מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה וי"ט עכ"ל. ואני אוסיף נופך משלי להביא עוד ראיה וסמך למנהג לשמוח בענין מצוה לעשות סעודה מהא דאיתא במדרש רבה בתחילת שיר השירים ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית וגו' א"ר יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה ע"כ. וכדאיתא בפרק כל כתבי אמר אביי תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה עבידנא יומא טבא לרבנן וכדאיתא ביומא פרק בא לו ויו"ט היה עושה כ"ג לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקדש וכאלה רבים עכ"ל הבאר שבע. ופירוש ראייתו מכה"ג ביוה"כ דיו"ט של הכה"ג הוי ג"כ סיום מצוות היום הקדוש. ולא הבנתי דבריו דראיתו מכהן גדול לכאורה אינו שייך לגמר המצוה, דהשמחה אצלו לא הוי משום גמר מצוה, רק השמחה שיצא ממות אל חיים, בפרט דהתנא מיירי בבית שני דרוב הכהנים הגדולים לא הוציאו שנתם והיה בסכנת חיים, וכיון שיצא לחיים ודאי איכא שמחה אבל מנ"ל דהוא שמחה של גמר מצוה. ועוד לא הבנתי דכל ראייתו הוא על סעודה ומנ"ל שעשה סעודה, דלשון המשנה הוא, "בשעה שיצא" דהיינו ביוה"כ, ואז א"א לעשות סעודה.

אמנם ראייתו מהמדרש הוא הוכחה גמורה, דשם מפורש בקרא ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו. ונזכה להיות טוב לב משתה תמיד, במשתה של מצוה בשויתי ה' לנגדי תמיד, וכפתיחה וסיומא דהרמ"א לאו"ח.

ונזכה לשמוח כבר השנה ולאכול קרבנות בביהמ"ק עוד לפני ט"ו באב בגאולה השלמה בב"א

ביקרא דאורייתא שמחה בונם

סעודת יו"ט בסיום מסכת

יישר כח על שיעור זה שיש בו הרבה סייעתא שמיא, למרות שכנראה לא התכוונתם שיכסה שבועיים שלמים, שלמעשה שייך גם לסעודת סיום בתשעת הימים, ובדרך אגב גם לשמחה דלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב. וה' יעזור שהסייעתא דשמיא ימשוך הלאה ותזכו להגדיל תורה להאדירה.

אחרי שכתבתי שבוע שעבר דיו"ט אינו בהכרח סעודה, חיפשתי קצת ומצאתי שעל פסוק כי על יום טוב באנו, בשמואל א כה יט, פירש"י ב' פירושים א' על סמך משתה ויום טוב שיש לך באנו עתה לשאול, פירוש ב' ערב ראש השנה היה וצריכין אנו לסעודת יום טוב. ולפירוש א' הוכחה דסתם יו"ט הוי צשתה ג"כ, אבל מפירוש ב' אין הוכחה, שפירוש הפסוק דוד המלך ע"ה אמר שמכיון שבאו על יו"ט ראש השנה, ובר"ה צריך סעודה [לא מטעם יו"ט רק מפסוק אכלו וכו'], לכן בקש ממנו למשתה.

וכן ממ"ש ברמב"ן בסוף משפטים על הפסוק ויאכלו וישתו כתב טעם השתיה, "שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג טו), ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט)" ע"כ. משמע קצת דיו"ט היינו המשתה. בפרט ממה שרמב"ן הוכיח מהמדרש דשלמה המע"ה שעושין משתה לגמרה של תורה, משמע דכל היו"ט היינו שתיה ותלוי זה בזה. ומ"ש זה הטעם רק להשתיה, פשוט כונתו גם לאכילה, דאין שתיה בלא אכילה כמ"ש הט"ז סי' תרל"ט בשם הג' אשר"י.  וכן מפורש בדברי הרמב"ן דמיירי גם בסעודה.

וצל"ע קצת כיון דהשמחה היה רק על עשרת הדברות, ואע"פ שמרומז כל התורה בעשרת הדברות, מ"מ באותו יום לא למדו רק עשרת הדברות, ואפ"ה עשו שמחה, ומדהביא המדרש דהיינו גמרה של תורה, א"כ לכאורה כל מי שלומד עשרת הדברות בטוב, יעשה משתה ושמחה. אלא דפשוט דזה אינו א' דאז היה זה חלק גדול בתורה שחוץ מפרשת קרבן פסח, ושבת ודינין שנאמרו במרה, וברית מילה לאברהם, לא היה להם יותר וכאן היה עיקרי יסודות התורה להם, וזה הוי גמרה של תורה להם יותר מאצלנו סיום מסכת אחת.

וראיית המדרש צריך להבין, דמה הוכיחו משלמה המלך ע"ה שאצלו היה אז ויחכם מכל אדם, ולא היה לו ללמוד יותר, [דמה שאמר אמרתי אחכמה וגו', היינו שלעולם לא ידע יותר ממה שידע אז, אבל כל מה שיכול בן תמותה להשיג כבר השיג], ופשוט דהוא שמחה אצלו, משא"כ אדם שלומד קצת וגמר מסכת אחת מהיכי תיתי יעשה סעודה וישמח. ושמא כל ההוכחה שגם האנשים הסובבים צריכים לשמוח, כמפורש בקרא ויעש משתה לכל עבדיו, שכל עבדיו לא למדו ואפ"ה צריכים לשמוח אתו, ואצל המשתתפים אין שייך אם למד יותר או פחות, אדרבה הם מרגישים שמחה יותר כשגמר דבר קטן, ששייך שגם הוא יגמור, וקנאת סופרים תרבה חכמה, משא"כ שלמה המלך שידע כל התורה כולה מ"ט שערי בינה שאין שייך אצל האחרים כלל, וליכא קנאת סופרים הו"א דאין שייך לשמוח כל כך, ומ"מ חייב לשמוח.

וה' יעזור שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי ת"ת, ולסיים מסכתות הרבה, ולשמוח בשמחה של מצוה.

בברכת התורה

שמחה בונם

עגלת קניות

Your Cart3
  • x 1 רץ כצבי - חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
סה"כ: 120.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס