שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

עדות שמיעה

תקציר השיעור

א. בסוגיות הש"ס מבואר כי ניתן להסתמך בענייני איסור והיתר על "טביעות עינא דקלא", דהיינו הכרת האדם על פי קולו ["היאך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא"]. ודנו הפוסקים האם מסתמכים על "טביעות עינא דקלא" גם בדיני נפשות וממונות.

ב. בשו"ע נפסק: "סומא בשתי עיניו, אף על פי שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו, פסול", וצ"ע האם ניתן להסיק מכך שאין להסתמך גם על עדות שמיעה של מי שמסוגל לראות אך לא ראה אלא רק שמע.

ג. ובעיקר דין "טביעות עינא דקלא" צ"ע האם דינו כ"עדות ראיה" ממש, או כדין "עדות ידיעה", או כדין "סימנים בעלמא". וגם יש להבין בסברא מדוע שונה עדות על שמיעה באוזניו מעדות על ראיה בעיניו, וצ"ע.

ד. עדות שמיעה ב"מסית" לעבוד עבודה זרה.

ה. מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי - האם כותבים את הגט על פי עדות מי שהכיר את קולו.

ו. בהלכות עגונות: עדים ששמעו יהודי המתחנן על נפשו וצועק "הצילו" ולאחר מכן ראו שהרגוהו, אך לא זיהו אותו בראיה אלא על פי שמיעת קולו - האם מתירים את אשתו מכבלי עגינותה להינשא.

ז. בדיני ממונות: עדים ששמעו אדם המודה שהוא אבי הילד - האם חייב מזונות על פי עדות זו  • עדים ששמעו דרך הטלפון שהלווה מודה למלווה על חוב •  חיוב ממון על פי הודאה מוקלטת.

ח. הכרה בטביעות קול הסותרת טביעות עין: ראובן שבא ממדינת הים ואמר לשמעון שהוא אחיו, ורוצה לירש עמו בנכסי אביו, ועדים מאשרים את דברי ראובן על פי זיהוי קולו - האם נאמנים כנגד שמעון המכחישם.

ט. הסתמכות על עדות שמיעה כאשר בית הדין פוסק בבוררות על פי "אומדנא".

טביעות עינא דקלא

עדות שמיעה בדיני ממונות והלכות עגונות

א. בסוגיות הש"ס מבואר כי ניתן להסתמך בענייני איסור והיתר על "טביעות עינא דקלא", דהיינו הכרת האדם על פי קולו, כדברי הגמרא בגיטין [1] ובחולין [1] "היאך סומא מותר באשתו ובני אדם מותרים בנשותיהן בלילה, אלא בטביעות עינא דקלא". ופירש רש"י בחולין [1] "בטביעות עינא קלא, שנתן דעתו להכירה בקול. ומאבידה לא ילפינן [שאין מחזירים אבידה ב"טביעות עין" אלא לתלמיד חכם] דהתם משום חימוד הממון חיישינן דלמא משקר, דאמר מר גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם".

ודנו הפוסקים האם מסתמכים על "טביעות עינא דקלא" בהלכות עדות - בדיני נפשות, הלכות גיטין ועגונות ובדיני ממונות, מסוגיות הש"ס דלקמן:

•  במסכת יבמות [1] מובא במשנה כי משיאים אשה על פי "בת קול", ופירש רש"י: "שמעו קול צועקת פלוני מת, ולא ראו אדם בצלמו", ומסופר במשנה "מעשה בצלמון, באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני נשכני נחש והרי אני מת, והלכו ולא הכירוהו, והלכו הושיאו את אשתו". ופירשו בגמרא, שלא חששו שמא מדובר ב"שֵד", כי ראו לאותו פלוני שצדק [והכירו את קולו] "בבואה דבבואה", ולכן אין הוא שֵד. ועוד מובא בסוגיא שם: "תנא דבי רבי ישמעאל, בשעת הסכנה כותבים ונותנים [גט] אף על פי שאין מכירים". ופירש רש"י: "שאדם מסוכן, כגון מי שהיה מושלך בבור ואמר כל שומע קולו יכתוב גט לאשתו, כותבים ונותנים, וסמכינן עליה בכל דבריו שאומר אני הוא פלוני בן פלוני. והכא נמי כשעת הסכנה דמיא, שאם לא תאמין לזה, לא תמצא אחר ותשב עגונה".

•  במסכת סנהדרין [2] כט, ב) מסופר אל אדם ש"הכמין" [החביא] עדים בכילה הפרוסה על המיטה, ואמר לחברו: "מנה לי בידך", וכשחברו הודה ואמר "הן", אמר לו: "עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי". ופירש רש"י: "רוצה אתה שיהיו כל השומעים מעידים בין נעורים בין ישנים, שהיה מכיר זה בו שלא יודה בפני עדים, אמר בלבו שמא יהא סבור שכולם ישנים ויאמר הן". אולם חברו סירב, ולא הסכים לכך. ולכאורה מוכח שאילו היה מסכים הלווה, היו העדים ה"מוכמנים" כשרים להעיד על התחייבותו, למרות שלא ראו את הלווה מתחייב אלא שמעו את קולו בלבד.

• במסכת סנהדרין [3] סז, א) נאמר בדינו של המסית לעבוד עבודה זרה: "שאר כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן, חוץ מזו [ממסית]. כיצד עושין לו, מדליקין לו את הנר בבית הפנימי ומושיבין לו עדים בבית החיצון כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו והוא אינו רואה אותן, והלה אומר לו אמור מה שאמרת לי ביחוד, והוא אומר לו. העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו". ופירש רש"י: "הן רואין אותו לאור הנר שעמו, דאי לא מצי חזו ליה, לא מצי מסהדי עליה לחיוביה קטלא, ואף על גב דשמעי קליה, דמצי למימר לא הואי אנא. ושומעין קולו שהוא אומר דברי הסתה".

ב. ונחלקו רבותינו הראשונים האם מסתמכים על עדות שמיעה.

הרמ"ה [2] רבי מאיר הלוי אבולעפיה, מרבותינו הראשונים בספרד, בן דורו של הרמב"ן) כתב כי "טביעות עינא דקלא" שמסתמכים עליה, האמורה בגמרא בגיטין [1] "לאו לענין עדות קא מיירי, אלא לענין מילתא דתליא בדידיה למעבדה, אבל לענין עדות בעינן עד שיראו אותו וישמעו אותו". וראיה לכך ש"טביעות עינא דקלא" לא מועילה בדיני עדות, שהרי סומא פסול לעדות [כפי שנפסק בשו"ע [3] וראה להלן בסמוך], וכן יש ראיה מהגמרא ביבמות [1] שחששו שמא הבת קול היא של שֵד, ולא תירצו שנאמן מדין "טביעות עינא דקלא". ולכן צריך לומר שדברי הגמרא שהכמינו את עדי המסית, נאמרו "ביום ובשדה", שהעדים ראו את המסית, שאם לא כן אינם נאמנים בשמיעת קולו בלבד.

אולם הר"י מיגאש [רבו של הרמב"ם] כתב בתשובה [2] שיש להסתמך על עדות שמיעה, והוכיח מדברי המשנה בגיטין "מי שהיה מושלך בבור ואמר כל שומע קולו יכתוב גט לאשתו, כותבים ונותנים", וכן מדברי הגמרא בסנהדרין [2] כט, ב) במי ש"הכמין" עדים ואמר ללווה "עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי", ומשמע שאילו היה מסכים הלווה להעיד אותם, היו העדים ה"מוכמנים" כשרים להעיד על התחייבותו, הגם שרק שמעו את קולו ולא ראוהו [ובשיטת הר"י מיגאש יש לדייק בדברי השו"ע [3] לאידך גיסא: "סומא בשתי עיניו, אף על פי שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו, פסול" – דווקא סומא פסול מגזירת הכתוב "או ראה", אבל מי שמסוגל לראות אך לא ראה אלא רק שמע, שפיר כשר להעיד. יעו"ש בפתחי תשובה (ס"ק ח) ובחתם סופר [5] במש"כ לתלות את המחלוקת האם מסתמכים על עדות שמיעה בגירסא בדברי הרמב"ם].

 ג. ובעיקר דין "טביעות עינא דקלא" צ"ע האם דינו כ"טביעות עין", או כדין "סימנים בעלמא".

בדברי הב"ש [4] אבן העזר סימן קמב ס"ק יח) וכן בדברי שו"ת עבודת הגרשוני [5] רבי גרשון אשכנזי, רבה של וינה לפני שלוש מאות שנה) נראה שגדר "טביעות עינא דקלא" כדין "טביעות עין". אך המרחשת [7] רבי חנוך אייגעש, אב"ד וילנא, נרצח בשואה בשנת תש"א הי"ד) נקט שגדר "טביעות עינא דקלא" כדין "סימנים", וביאר בסברא מדוע שונה עדות על שמיעה באוזניו מעדות על ראיה בעיניו:  "דבראיה הוא רואה אותה צורה שראה מכבר וניכר לו, אבל בשמיעת הקול האיש בכל פעם שמדבר הוא מוציא קול חדש והברה חדשה, אלא שהשומע מדמה אותו הקול וההברה לאותו הקול ששמע מתמול שלשום, ועל ידי הדימוי הוא מכיר את הבעל הקול, ואם כן הרי זה דומה לדימוי חתימות שכתב שהוא בגדר סימנים". וראה סיכום באנציקלופדיה תלמודית [12]בסמוך לציונים 19-9).

 ד. להלכה נחלקו הפוסקים האם מסתמכים על עדות שמיעה בדיני נפשות ובדיני ממונות - וארבע שיטות בדבר:

• כאמור לעיל, שיטת הר"י מיגאש [2] והפרי חדש [המובא בקצות החושן [4]] שמסתמכים על עדות שמיעה בדיני נפשות, ואין צריך לומר בדיני איסור ובדיני ממונות.

• החתם סופר [5] הביא את דברי הרמב"ן בפירושו על התורה [2] שניתן לשנות את הקול "ולחקות" את קולו של חברו, וכתב שאין מסתמכים על "טביעות עינא דקלא" בדיני נפשות וממונות, וגם באיסורים מסמכים אך ורק אם יש גם "ידיעת הגופים", כבנדון היתר הסומא ובני אדם בנשותיהם בלילה, שמלבד טביעות הקול יש "ידיעת הגופים".

• לדעת קצות החושן [4] מסתמכים על "טביעות עינא דקלא" רק באיסורים. אך בדיני ממונות, כשם שלא מוציאים ממון על פי סימנים, כך גם לא מוציאים ממון על פי עדות שמיעה. וכן בדיני נפשות, אין מסתמכים על  עדות שמיעה.

• הנתיבות [4] חלק על הקצות, וכתב שאם מסתמכים על "טביעות עינא דקלא" באיסורים, כל שכן שמסתמכים בדיני ממונות. והסיבה שאין מסתמכים ב"טביעות עינא דקלא" בדיני נפשות, כי בדיני נפשות צריכים "ראיה" ו"ידיעה", מה שאין כן בדיני ממונות ניתן לפסוק גם בידיעה ללא ראיה [וראה בדברי הקצות החושן במשובב נתיבות [4] במה שהשיב על דברי הנתיבות, וכתב כי "טביעות עינא דקלא" היא ידיעה "קלושה", ואין להסתמך עליה בדיני ממונות ונפשות].

למעשה: בשו"ת משפטי עוזיאל [8]-[9] הראשון לציון, רבי בן ציון חי עוזיאל) סיכם את השיטות והכריע כשיטת הר"י מיגאש להסתמך על עדות שמיעה בדיני נפשות, וכל שכן בדיני ממונות, וציין כי "דבר ברור ומובן מאליו, שאין בית דין דנים על פי טביעות עינא דקלא אלא באדם שהוא קרוב ומצוי תדיר אצל זה שהוא מעיד עליו ומכירו בטביעות עינא דקלא, וכדוגמת אשה ובעלה. וכך צריך לנסות את העדים להכרת זהות הקול מבין קולות של אנשים שונים בגיל ובקול, ולהיווכח שהעדים הכירו להבדיל ולזהות באופן ברור את קולו של מי שמעידים נגדו".

אולם רבי יצחק זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק], דן בספרו חשוקי חמד [9] האם מקבלים עדות של עדים ששמעו בטלפון שהלווה מודה למלווה על חוב, וכתב שמאחר ונחלקו הקצות והנתיבות האם מוציאים ממון על פי עדות שמיעה, למעשה לא נוכל להוציא ממון על פי עדות שמיעה, והוסיף: "וכל שכן בטלפון שהוא רמקול שהקול אינו כל כך מדוייק, ואפשר שהמלווה השתיל מישהו אחר בטלפון שקצת מחקה את קולו של הלווה".

וכן נקט רבי צבי בן יעקב [אב"ד בית הדין הרבני בתל אביב] בספרו משפטיך ליעקב [10]-[11] בנדון חיוב ממון על פי הודאה מוקלטת, שמחמת מחלוקת הפוסקים אי אפשר להוציא ממון על פי עדות שמיעה, אך הוסיף כי כשבית הדין פוסק בבוררות על פי "אומדנא", וכגון בבוררות, יכולים הדיינים להסתייע בעדות שמיעה לבסס את אומדן דעתם.

 עדות שמיעה בהלכות עגונות

ה. רבי יעקב ריישר [מרבני גאליציה לפני מאתים חמשים שנה] דן בשו"ת שבות יעקב [6] במעשה שהיה שעדים ששמעו יהודי המתחנן על נפשו וצועק "הצילו" ולאחר מכן ראו שהרגוהו, אך לא זיהו אותו בראיה אלא על פי שמיעת קולו, להתיר את אשתו מכבלי עגינותה להינשא [אם יסכימו עמו עוד שני רבים]. וכן נראה מדברי המרחשת [7] שדן במעשה דומה, ונראה שהסתמך על עדות עד שמיעה ב"טביעות עינא דקלא" [בצירוף עד אחר] להתיר עגונה להינשא.

הכרה בטביעות קול הסותרת טביעות עין - בשו"ת עבודת הגרשוני [5] דן במעשה שבא ראובן ממדינת הים ואמר לשמעון שהוא אחיו, ורוצה לירש עמו בנכסי אביו, ועדים מאשרים את דברי ראובן על פי זיהוי קולו, וכתב שאין נאמנים כנגד שמעון המכחישם. אולם בשבות יעקב [6] חלק עליו, ועי' במשפטיך ליעקב [11] במה שדן בדבריהם.

•   •   •

סיכום - אנציקלופדיה תלמודית [12]-[13].

עגלת קניות

Your Cart10
  • x 1 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 4 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
סה"כ: 385.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס