שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

צער וטורח במצוות

תקציר השיעור

 

צער בקיום מצוות

א. בגמרא מסופר על רבי יהודה ששתיית היין בליל הסדר גרמה לכאבים עזים בראשו עד שבועות, ועל פי זה נפסק בשו"ע: "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות".

ב. וצ"ע מהו שיעור הנזק שצריך לסבול כדי לקיים את מצות שתיית ארבע כוסות, והאם מחוייב כאשר הדבר יגרום שיפול למשכב.

ג. עוד יש לעיין, האם גם באכילת מרור, צריך לדחוק עצמו לאוכלו, אם כתוצאה מכך יחלה בחולי שאין בו סכנה.

ד. וכן צ"ע מה דין השונא מרור, האם מחוייב לאוכלו.

ה. קיום מצות מילה במקום גרימת נזק לתינוק.

ו. ולמעשה יש לעיין בשאלה העקרונית, מה הם גדרי החיוב לקיים מצוות, אם כתוצאה מכך יצטער או יפול למשכב [ובכלל זה יש לדון האם "מצטער" הוא פטור בכל התורה, או בהלכות סוכה בלבד].

ז. ובתוך יש לברר האם יש הבדל בין קיום מצוה מדאורייתא או מצוה מדרבנן, ובין מ"ע שיש בה כרת למ"ע שאין בה כרת, וכן במצות עשה שבכל רגע ורגע עובר על ביטולה.

•  •  •

טורח בקיום מצוות

ח. צ"ע מהי מידת הטרחה שיש לטרוח בקיום מצוות עשה, כפי שהסתפק החיי אדם "אם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים מצוה".

ט. המרחק והטורח להשגת מים לנטילת ידים ולהתפלל בציבור.

כידוע, התורה הקדושה, תורת חיים היא, וכל המצוות נתנו לחיות ובהם, כמדרש חז"ל (יומא פה, ב) "וחי בהם, ולא שימות בהם" - ללמד שפיקוח נופש דוחה כל התורה כולה. אמנם, יש לעיין מה הדין כאשר אין מדובר בחולי שיש בו סכנת נפשות אלא בחולי שאין בו סכנה, האם מוטל חיוב לקיים מצוות, כאשר כתוצאה מכך יצטער או יפול למשכב. לבירור הדברים יש לעיין בדברי הגמרא והפוסקים בענין קיום מצוות שתיית ד' כוסות ואכילת מרור, כאשר הדבר מזיקו, כדלהלן.

 א. חיוב שתיית ד' כוסות יין כאשר נופל למשכב - במסכת נדרים [1] מסופר על רבי יהודה ששתיית היין בליל הסדר גרמה לכאבים בראשו עד שבועות. ועל פי סיפור זה פסק הרשב"א [1] שגם מי ששונא יין, או ששתיית היין מזיקה לו, מחוייב לשתותו. ודבריו הם היסוד לפסיקת השו"ע [1] "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות". אמנם בדברי הגמרא, הרשב"א והשו"ע, לא נתברר מהו שיעור הנזק והסבל שצריך כדי לקיים את מצות שתיית ד' כוסות, והאם מחוייב לשתותן גם אם כתוצאה מכך יפול למשכב.

וכתב המשנה ברורה [1] סי' תעב ס"ק לה) על דברי השו"ע "מפני שמזיקו, רצונו לומר שמצטער בשתייתו וכואב בראשו מזה, ואין בכלל זה כשיפול למשכב מזה". ובשער הציון (ס"ק נב) הוסיף בטעם הדבר: "דאין זה דרך חירות".

ומפורש בדבריו, שיש שני מצבים של "צער" העלול לבוא בעקבות שתיית יין: [א] צער הגורם ל"מיחוש" [כאב] בלבד. [ב] צער הגורם לכאב גדול כל כך, עד שנופל למשכב מחמתו [וכפי שציין רבי יוסף כהן, אב"ד ירושלים, בהגהות הררי קדש על המקראי קדש [5] ההבדל בין "מיחוש" לבין חולי שמחמתו "נפל למשכב", נמצא גם בהלכות רפואה בשבת: "דמי שיש לו מיחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא אסור לעשות לו רפואה בשבת"]. ויוצא איפוא, כי חיוב שתיית יין לצורך קיום מצות ארבע כוסות כשהיין מזיקו ומצערו, הוא רק כאשר השתייה לא תגרום לו ליפול למשכב [ולפי זה, המעשה המסופר בגמרא ופסק השו"ע, נאמרו כאשר שתיית היין גורמת ל"מיחוש", דהיינו כאב ראש בלבד, אך אם מחמת זה יפול למשכב, אינו צריך לשתות את היין].

 ב. חיוב אכילת מרור כאשר נופל למשכב - בשו"ת בשמים ראש [2] סימן צד) יש שמייחסים אותו לרבנו הרא"ש, אך כידוע רבו הפקפוקים בזה) דן בשאלה זו, ולדעתו אין חיוב לאכול  מרור אם כתוצאה מכך יפול למשכב, משני טעמים:

[א] הפטור שנאמר בגמרא בסוכה [1] ל"חולים ומשמשיהם" מקיום מצות סוכה, אינו מסויים למצות סוכה בלבד, אלא זהו פטור בכל מצוות התורה, שאם יחלה בגלל קיום מצוה [אפילו בחולי שאין בו סכנה] אינו מחוייב לקיימה, שכן "התורה לחיים ניתנה", ו"דרכיה דרכי נועם", ולא נדרש מהאדם לקיים מצוות ועל ידי כך ליפול למשכב. ודין זה נלמד מלשון המשנה "חולים", שיש לפטור קיום מצוות הגורם לחולי.

[ב] האדם מצווה לשמור על בריאותו, ועל כן הוא נחשב כ"עוסק במצוה", והיינו שיש לו מצוה לשמור על בריאותו, ולכן הוא פטור מקיומן של מצוות אחרות שימנעו ממנו מלשמור על בריאותו.

ברם רבי שלמה כהן, מו"ץ וילנא, דחה בשו"ת בנין שלמה [3], דחה את דברי הבשמים ראש, וכתב שאי אפשר ללמוד מהלכות סוכה להלכות אחרות בכל מצוות התורה. ולדעתו גם פטור "עוסק במצוה" נאמר רק אם טרוד ועסוק בקיום מצוה, ומחמת זה לא יכול לקיים מצוה אחרת. מה שאין כן, החולה עצמו ודאי אינו נחשב "טרוד ועסוק" במצות הבראת גופו [ורק משמשיו הטרודים בהבראתו יכולים להיפטר מקיום המצוה מדין "עוסק במצוה"].

מאידך, בסוף דבריו הביא הבנין שלמה ראיה שאדם השונא מרור או שהמרור מזיקו, וכתוצאה מהאכילה יש חשש שיפול למשכב, אינו חייב לאכול את המרור, שהרי "אינו מחוייב להכניס עצמו בחולי וצער הגוף בשביל מצות עשה, ואף דלא יגיע סכנה מזה, מהא דמבואר בשו"ע [3] או"ח סימן תרנו) שאינו מחוייב ליתן כל ממונו בשביל מצות עשה. ואפשר דיש ללמוד מזה דהוא הדין דאינו מחוייב להכניס עמנו בצער וחולי בשביל מצות עשה, דהא צער הגוף וחולי עדיפי לאינשי מממונא. ואם כן הדבר נלמד במכל שכן".

מכל מקום, למעשה מסקנתו כדעת הבשמים ראש, שאין חיוב לאכול מרור אם כתוצאה מהאכילה יפול למשכב. ואף המשנה ברורה [1] סי' תעג ס"ק מג) הכריע כי חולה שאינו מסוגל לאכול מרור בגלל בריאותו הרופפת, אינו מחוייב לדחוק עצמו כדי לקיים את גוף המצוה ולאכול כזית מרור, אלא יאכל מעט מרור "זכר" לקיום המצוה, ולא יברך על אכילה זו. ועי' בדברי הגר"א וייס במנחת אשר [10] במה שהעיר על דברי המשנה ברורה  [והגרצ"פ פראנק במקראי קודש [5] העלה צד לחלק "בין חולה כבר, ויש חשש שמשום אכילת המרור או המצה יכבד עליו החולי. לבין מי שהוא עכשיו בריא, רק יש חשש שעל ידי שתיית הד' כוסות [והוא הדין אכילת המרור] יבוא לידי חולי, אולם דחה חילוק זה, יעו"ש].

לעומתם, המהר"ם שיק [4] נקט, שרק אם אכילת המרור תביא לכלל סכנה, נפטר מלאוכלו. אך אם האכילה תגרום לחולי שאין בו סכנה בלבד, יש חיוב לאוכלו [ובמקום שאינו מחוייב לאכול, אם אכל עבירה היא בידו, ואין מברכים על אכילה זו]. ועי' במקראי קודש [5] במש"כ בביאור דברי הבשמים ראש, הבנין שלמה והמהר"ם שיק.

• שונא מרור, האם מחוייב לאוכלו - ממוצא הדברים ראה בספר רץ כצבי [6] במה שדן האם השונא מרור מחוייב לאוכלו, כדין השונא יין שמחוייב לשתותו לקיום המצוה. או שדין השונא מרור כדין האוכל מרור הגורם לחולי, שאינו מחוייב לאוכלו. והביא את דברי המשנה ברורה בשער הציון, שאינו מחוייב לאוכלו, אלא רק "ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו, כדי לקיים מצות חז"ל". אולם על פי דברי המהר"ם שיק יתכן ויש סיבה לחייבו, יעו' בדבריו.

סיכום הדינים בדין אכילת מרור ושיעורו לחולה שעלול להזיקו - פסקי תשובות [6].

 ג. צער בקיום מצוות - כאמור לעיל, השאלה מה הם גדרי החיוב לקיים מצוות, אם כתוצאה מכך יצטער או יפול למשכב, והאם "מצטער" הוא פטור בקיום כל מצוות התורה או רק פטור בהלכות סוכה בלבד, שנויה במחלוקת הבשמים ראש והבנין שלמה. לדעת הבשמים ראש [2], פטור "מצטער" הוא כללי, כדבריו: "ולאו דווקא סוכה שאפילו מצטער בעלמא פטור, דתשבו כעין תדורו כתיב. אלא להכי נקיט חולה שאין בו סכנה, למילף מיניה בעלמא, דהתורה לחיים ניתנה, ואין זה דרכי נועם". וגם בשו"ת רדב"ז מבואר ש"מצטער" אינו רק במצוות סוכה, אלא פטור "כללי" בכל המצוות. ואילו לדעת הבנין שלמה [3] "מצטער" הוא פטור שנאמר רק בהלכות סוכה.

ובהגהות כסא דהרסנא על שו"ת בשמים ראש [2] סימן רפ) הביא ראיה מדברי הגמרא שכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן, ואם כן "קל חומר מפני צער ויסורין, וכל שכן כשהוא בגדר חולי שאין בו סכנה", שאינו מחוייב לקיים מצוות. אולם האור שמח [4] דחה דבריו מכל וכל, וכתב שאין לדמות כלל כבוד הבריות ובזיון לנדון צער בקיום מצוות "שלא מצאנו דנדחה שום מצוה מפני צערא", יעו' בדבריו הנוקבים המכוונים נגד הכסא דהרסנא הנ"ל.

וראה סיכום הענין במאמרו המקיף של הרב ויינגולד [12]-[13]. ובתחילת דבריו רצה להביא ראיה, מדברי הרשב"א והשו"ע בנדון חיוב שתיית ד' כוסות, לכל קיום מצוות עשה [אפילו מדרבנן] שמחויב לקיימן גם אם יסבול מיחוש, כל עוד אינו בגדר חולי שיש בו סכנה. אך דחה זאת, שמא ד' כוסות חמיר טפי, שהרי מחוייב לחזר על פתחים לקיים מצוה זו. ועוד הביא שם ראיה מדברי האבני נזר [8] שאין חיוב מצות מילה במקום גרימת נזק לתינוק שאין חיוב להיכנס לחולי כדי לקיים מ"ע [וראה בספרו של הרב דוד לאו [רב העיר מודיעין] משכיל לדוד [8] במה שהוסיף על דברי האבני נזר]. ועי' בדברי הרב ויינגולד במה שדן האם יש הבדל בין קיום מצוה מדאורייתא או מצוה מדרבנן, ובין מ"ע שיש בה כרת למ"ע שאין בה כרת, וכן במצות עשה שבכל רגע ורגע עובר על ביטולה.

ועי' במנחת אשר [10] בנדון דידן, ומסקנתו: "לגבי סכנת אבר או כל נזק רפואי שאין לו מזור ועלול להיות בלתי הפיך, ודאי אינו חייב לחלות לקיים מצות עשה. ואפשר דאף חטא יש בזה, דאין האדם רשאי לחבול בעצמו. אבל בצער בעלמא ואף חולי קל בר חלוף, מידת חסידות יש, ולפעמים אף חיוב, להצטער כדי לקיים מצוה".

•  •  •

ד. טורח בקיום מצוות - יש לדון מהי מידת הטרחה שיש לטרוח בקיום מצוות עשה, וכפי שהסתפק החיי אדם [8] "אם צריך לעקור מביתו לילך לעיר אחרת לקיים מצוה, אפילו מצוה דאורייתא, והיא עוברת כתקיעת שופר ולולב". והביא ראיה מסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה [7] שאין צריך לעקור: [א] כי על ידי זה יעקור את שמחת יום טוב. [ב] קודם יו"ט לא חל עליו המצוה, וביו"ט אינו יכול לצאת חוץ לתחום. ועי' בשו"ת דבר יהושע [9] רבי יהושע אהרנברג, אב"ד ת"א) במה שדן בהרחבה בדברי החיי אדם, ובמה שהביא ראיה מהסוגיא בפסחים [9] בנדון מי שהיה "בדרך רחוקה" ולא עשה הפסח, ומדברי המג"א בהלכות ציצית, ומסקנתו: "דלא חייבה התורה לאדם בעשיית מצוה, אלא ביכול לעשות בלי טרחה יתירה ממה שאותו המצוה צריך לה"

וראה בדברי המנחת אשר [11] במה שרצה להביא ראיות לנדון זה, מדברי הסוגיא בפסחים [7] ודברי השו"ע [7] בנדון המרחק והטורח להשגת מים לנטילת ידים ולהתפלל בציבור, ומדברי תרומת הדשן [8] לענין החיוב ללכת לשמוע קריאת פרשת זכור, וסיים: "אף אם פטור הוא מלטרוח טרחה יתירה, מ"מ ודאי שאין בו איסור, אלא אדרבה מידת חסידות יש בכל טרחה שיטרח במעשי המצוות".

עגלת קניות

Your Cart4
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 160.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס