שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שומע כעונה

תקציר השיעור

שומע כעונה

בתפילה וברכת כהנים, קריאת התורה ומגילה, סיפור יציאת מצרים וספירת העומר

א. "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא, מוציא" [חוץ מברכת המזון, קריאת שמע ותפילה], ואמרו בגמרא "שומע כעונה". ומפורסמת החקירה בגדר דין זה, האם השומע נחשב כעונה ממש, או שהדיבור מתייחס אליו, וצ"ב.

ב. נחלקו הראשונים, האם השומע קדושה וקדיש באמצע תפילת שמונה עשרה רשאי לשתוק ולכוון. וצ"ב במה נחלקו, וכיצד יש לנהוג למעשה [עמד בתפילה ושמע קדושה, האם צריך להגביה רגליו ולנענע גופו].

ג. הפסק בשמונה עשרה לשמוע ברכת כהניםקריאת התורה ומגילה • הבדלה.

ד. המנהג בקהילות איטליה שהיה כהן אחד מברך בקול רם, ושאר הכהנים יצאו ידי חובתם לברך מדין שומע כעונה, וצ"ע האם נהגו כדין.

ה.  השומע דברי תורה, האם צריך לברך ברכת התורה.

ו. המסופק אם בירך ברכה שמחוייב לברכה, האם רשאי לשמוע מחברו שמברך ולכוון לצאת מדין שומע כעונה.

ז. שמע חלק מהברכה ואמר חלק בעצמו, האם יצא ידי חובה [שומע כעונה לחצי ברכה].

ח. מנהג אמירת עשרת בני המן בנשימה אחת מדין שומע כעונה.

•  •  •

ט. שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים.

י. האם יוצא ידי חובת ספירת העומר מדין שומע כעונה.

א. כלל קבעו חז"ל במסכת ראש השנה [1] "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא, מוציא" [חוץ מברכת הלחן וברכת היין, שהן ברכות הנהנין, יעו"ש בגמרא. ובירושלמי [1] הוסיפו, חוץ מברכת המזון, קריאת שמע ותפילה, יעו"ש בטעם הדבר]. ובמסכת סוכה [1] מובאת ההלכה המפורסמת "שומע כעונה". ופרש"י שם: "שאינו יודע לא לקרות ולא לענות, אם שמע וכיון לבו לשמוע, אף על פי שלא ענה, יצא". ויש כמה ספקות המתעוררים בהלכה זו:

שמע קדושה וקדיש באמצע תפילת שמונה עשרה, האם מותר להפסיק ולכוון לצאת ידי חובה מדין שומע כעונה, והאם עליו לנענע גופו להרים רגליו.

• שמע ברכת כהנים או הבדלה בעודו באמצע תפילת שמונה עשרה, האם מותר לשתוק ולכוון לצאת ידי חובה.

בשעת הקידוש בשבת על הכוס החל תינוק לבכות, ואחד הנוכחים לא שמע מספר תיבות מפי המקדש [תיבות המעכבות בנוסח הקידוש], ולכן מיהר והוציא בפיו את אותן תיבות עד שהגיע שוב לשמוע את דברי המקדש. ונמצא כי המקדש הוציאו מדין שומע כעונה בתחילת הקידוש ובסופו, ברם, מספר תיבות באמצע הקידוש אמר בעצמו. ונשאלת השאלה, האם יוצא באופן זה ידי חובת קידוש.

האם דין שומע כעונה נאמר בסיפור יציאת מצרים ובספירת העומר.

•  •  •

השומע נחשב כעונה ממש או שהדיבור מתייחס אליו

ב. בחקירה זו נחלקו ראשונים ואחרונים, ונביא מהדברים המפורסמים בבתי המדרש, בסוגיא דא.

בסוגית הגמרא בסוכה [1] כתב רש"י, בהמשך דבריו המובאים לעיל: "וכן מתפללים בציבור וש"ץ אומר קדיש או יהא שמיה רבא ישתקו בתפילתם וישמעו בכוונה, והרי הם כעונים". והקשו עליו התוספות (סוכה [1] שם ד"ה שמע; ברכות [2] כא, ב ד"ה עד) מדברי הגמרא בברכות [2] וכתבו  מחמת קושיא זו כי "רבנו תם ור"י היו אומרים דאדרבה אי שומע כעונה הוי הפסקה אם שותק". וכעין זה כתבו במסכת סוכה [ועי"ש במה שכתבו ליישב שיטת רש"י מחומר הקושיא]. וסיימו התוספות בברכות: "ומכל מקום נהגו העם לשתוק ולשמוע [שיטת רש"י] וגדול המנהג".

הבית יוסף [1] הביא את מחלוקת הרש"י והתוספות, ואת דברי רבנו יונה שכתב "ודבר שתלוי בעמודי עולם אין לנו כח להכריע ביניהם, ודעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד, ובלבד שיכוין לבו לשמים". אולם למעשה פסק בשו"ע [2] כדברי התוספות והר"ן, שנהגו העולם כשיטת רש"י, כדבריו: "אינו פוסק [באמצע תפילת שמונה עשרה] לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוון למה שאומר שליח ציבור ויהא כעונה".

ובביאור מחלוקת רש"י ותוספות, האם השומע קדושה וקדיש באמצע תפילת שמונה עשרה רשאי לשתוק ולכוון, כתב רבי יוסף ענגיל בספרו ציונים לתורה [3] "דמחולקים בזה אי הא דשומע כעונה הכוונה דהוי כעונה בדיבורו, ממילא הוי הפסק. או הכוונה רק דדינו כעונה בעצם השמיעה כמו שיוצאים בעניה, אבל אין השמיעה חשובה עניה כלל, והיא רק שמיעה לבד אלא שגם בשמיעה יוצאים כמו בעניה, ואם כן ממילא אינו הפסק".

ג. והדברים מתבארים על פי מחלוקת הבית הלוי [3] והחזון איש [3] בגדר דין "שומע כעונה".

לדעת הבית הלוי, "שומע כעונה" פירושו שהשומע נחשב כאילו ענה בעצמו. ולכן לדעתו אין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, כי בברכת כהנים יש דין נוסף של "קול רם", והדין של "שומע כעונה" לא מועיל לייחס לשמוע את ה"קול רם" [וראה בספר אהל המועד [8] רבי אליעזר חיים טוקר, ירושלים תשע"א) שהביא עדות על מנהג זה בקרב קהילות איטליה, ודברי הבית הלוי כששמע על כך]. ולפי הגדרה זו, מובנים דברי התוספות שהשתיקה בשמונה עשרה לשמיעת קדושה וקדיש מהווה הפסק בתפילה, שכן עצם השתיקה נחשבת כ"עניה", ולכן נחשב הדבר כהפסק בתפילת שמונה עשרה.

ברם לדעת החזון איש, גדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות השומע והמשמיע", והיינו שעל ידי דין ה"ערבות" חל על דיבורו של המשמיע שם של קריאת מצוה, ועל ידי שהשומע שומע ממנו דיבור של מצוה "מתאחדים" אצלו הדיבור והשמיעה, ויוצא ידי חובה מדין "שומע כעונה". ועל פי זה מסיק החזון איש שגם במצוות שיש תנאים נוספים מלבד הדיבור כגון למאן דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא, ג"כ אפשר לצאת מדין שומע כעונה. והוכחתו מקריאת מגילה וקידוש שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, ואם גדר שומע כעונה הוא שנחשב כאילו ענה בעצמו, הרי עדיין נחשב כקורא המגילה בעל פה שלא יצא ידי חובה, וכמקדש ללא כוס, שלא יצא ידי חובה. ומוכח, כי דיבור העונה מתייחס לשומע, עם כל מה שמתלווה אל דיבורו.  ומתוך כך יצא החזון איש לחלוק על הבית הלוי, וכתב שגם בברכת כהנים יוצא ידי חובה מדין שומע כעונה, ואף שצריך "קול רם", אך "כיון שנשלמו תנאי הדיבור במשמיע סגי ליה לשומע, וכשהוא בקול רם אינו אלא כמוסיף עליו תנאי שהוא חוץ ממנו כתנאי הכוס והמגילה" [ובספר אהל המועד [9] מביא שהנצי"ב כבר עמד ביסוד הערתו של החזון איש, והביא ראיה ממה שיוצא ידי חובת קריאת פרשת זכור מדין שומע כעונה, והלוא יש חובה לקרוא מתוך ספר, ומוכח דלא כהבית הלוי. והגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי [4] הביא שנחלקו הטורי אבן והשאילת יעבץ, האם מדין שומע כעונה נחשב כקורא מן הכתב].

על פי הגדרה זו של החזון איש מתבארת שיטת רש"י, שרשאי לשתוק בתפילת שמונה עשרה לשמוע קדושה וקדיש מהש"ץ ולצאת ידי חובה מדין "שומע כעונה", כדברי הגר"י ענגיל ש"אין השמיעה חשובה עניה כלל והיא רק שמיעה לבד, אלא שגם בשמיעה יוצאים כמו בעניה, ואם כן ממילא אינו הפסק".

ולמעשה ביאור זה במחלוקת רש"י והתוספות, מפורש בדבריו הקצרים של הביאור הלכה [2] סימן קד סע' ז ד"ה ויהיה) שכתב בדעת תוספות "דכיון דשומע כעונה הוא כעונה ממש ואסור מטעם הפסק, ואף על פי כן הכריע להקל מטעם המנהג". ובביאור שיטת רש"י כתב "דשומע כעונה אינו כדבור ממש".

וראה בספר אהל המועד [8]-[9] שביאר בטוב טעם ודעת דברי הבית הלוי והחזון איש, ואת דברי ההר צבי [4] שביאר כי גם הבית הלוי מודה שדיבורו של המשמיע מתייחס אל השומע עם כל תנאיו, אלא שיש דין מיוחד בברכת כהנים שהציבור ישמע את אמירתו, ויעו"ש במה שנשא ונתן בסברא זו.

•  •  •

ד. בדברי האחרונים מצינו עוד כמה הלכות, שיש לתלותם בחקירה הנ"ל בדין שומע כעונה.

• השומע דברי תורה, האם צריך לברך ברכת התורה - רבי שלמה קלוגר, תלה בשו"ת האלף לך שלמה [3] ספק זה, במחלוקת רש"י התוספות הנ"ל, ולפי המבואר, מיתלי הדבר וקאי בחקירה בגדר דין שומע כעונה.

• המסופק אם בירך ברכה שמחוייב לברכה - האם רשאי לשמוע מחברו שמברך ולכוון לצאת מדין שומע כעונה, יעו' בדברי הצל"ח המובאים בספר מעדני יום טוב [10] מאת רבי יום טוב זנגר, רב ביהמ"ד יוצאי פוניבז' בבני ברק) שכתב כי לדעת התוספות ששומע נחשב כעונה ממש, לכאורה אסור לכוון לצאת, שמא כבר בירך הברכה, ואם כן בשמיעתו אפשר שנחשב כמברך ברכה לבטלה. ועי"ש במה שהביא דברי רעק"א על חידושו של הצל"ח.

• שומע כעונה לחצי ברכה - אם שמע חלק מהברכה ואמר חלק בעצמו,יעו' בספר אהל המועד [11] שהביא דברי רבי עקיבא אייגר, שיוצא באופן זה ידי חובה, אולם החזון איש פליג. וכתב שיסוד מחלוקתם בחקירה הנ"ל, ודעת רעק"א כהבית הלוי, ששומע כעונה הוא צורה נוספת של דיבור, ולכן מסתבר שאפשר לצרף ב' סוגי דיבור להיות כברכה מעלייתא. משא"כ החזון איש לשיטתו שחולק על הבנה זו, ולדעתו דיבור המשמיע מתייחס לשומע, ואין לשומע כלל דיבור עצמי, שוב ניתן לומר כי אין לצרף ב' אופנים אלו, כי בחצי ברכה יוצא בברכתו הוא, ואילו החצי השני של הברכה נעשה על ידי דיבורו של המשמיע, ונמצא כי מצוה אחת מתקיימת על ידי שני אנשים שונים, ולא מהני.

• עמד בתפילה ושמע קדושה, האם צריך להגביה רגליו ולנענע גופו - בספר שומע כעונה [7] חקרי דינים, בירורי הלכות וליקוטי ידיעות בעניני שומע כעונה, מאת רבי משה טויב, ירושלים תשס"ב) הביא מחלוקת הפוסקים בדין, ולכאורה תלוי בחקירה בגדר שומע כעונה, ויעו' במה שכתב שם בהערה ל"ד.

• הפסק בשמונה עשרה לשמוע ברכת כהנים - בשאלה זו דנו בשו"ת שבט הלוי [5] והגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה [5] דיני נשיאת כפים) וכתבו כי לדעת הפוסקים שיש מצות עשה על בני ישראל להתברך מהכהנים, רשאי לשתוק ולכוון. וכן משמע מדברי האגרות משה [5]. אמנם הגר"מ שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות [6] הסתפק בנדון, והביא בשם החזון איש שהפסיק באמצע התפלה לשמוע ברכת כהנים, וסיים: "ושוב שמעתי שאחד שאל מזה לרבינו החזון איש, והשיבו שיעשה כהבנתו, ואם מרגיש שמפריע לו בתפילה לא יפסיק, ואיך שיעשה שפיר דמי".

• הפסק בשמונה עשרה לשמוע קריאת התורה - בספר הליכות שלמה [5] דיני קריאת התורה)  מובא בשם הגרש"ז אויערבך, שלא יפסיק, ובהערות ביאר את טעמו: "דהפסק גדול כזה אין ראױ לעשות בשעת תפילתו".

סברא נוספת מדוע אין להפסיק בשמונה עשרה לשמוע קריאת התורה, כתב בשו"ת תשובות והנהגות [5] "דדווקא קדושה או ברכו שציבור עוסקים בשבחו של מקום, ראוי לשתוק ולכוון להשתתף, אבל לקריאת התורה אינו ראוי להפסיק", ומסיים: "ואף שכמדומני שיש שנהגו להפסיק לשמוע גם באמצע תפילה, לע"ד נראה מדינא שאינו כן".

• הפסק בשמונה עשרה לשמוע הבדלה - הגרצ"פ פרנק דן בשאלה זו בשו"ת הר צבי [6], ונקט שאין לשתוק ולכוון לצאת ידי חובת הבדלה, כי לקדושה וקדיש השומע מחוייב לענות, ולכן הכריע השו"ע שישתוק באמצע התפילה כדי לצאת ידי חובה. לעומת זאת, בהבדלה הרי לא מוטלת כל חובה על האדם השומע הבדלה לשמוע עכשיו את ההבדלה, ומדוע שלא יעשה הבדלה לאחר שסיים את תפילתו. וראה ממעדני יום טוב [9]-[10] שהביא בשם החזון איש, שלכתחילה לא יפסיק, אך בדיעבד אם הפסיק, יצא ידי חובת הבדלה, וכן פסק הגרש"ז אויערבך, שהוסיף שיתכן שכל זה נאמר רק בין ברכה לברכה, אבל לא כשהפסיק לשמוע ההבדלה ממש באמצע הברכה.

• הפסק בשמונה עשרה לשמוע קריאת מגילה - במעדני יום טוב [9]-[10] דן בזה על פי מחלוקת רש"י ותוספות בגדר דין שומע כעונה, ודברי הגרצ"פ בשו"ת הר צבי [6] שלכתחילה אין לשתוק בתפילת שמונה עשרה כדי לצאת ידי חובת הבדלה, והסיק מזה לענין שמיעת קריאת המגילה באמצע תפילת שמונה עשרה, שלא רק שאין לשתוק ולשמוע את המגילה לכתחילה, אלא גם בדיעבד לא יצא ידי חובה "דאינו יכול לצאת שתי החיובים בבת אחת. וכמו שהמברך ברכת על נטילת ידים בזמן ששומע ברכת המוציא מהבוצע, דאינו יוצא ידי חובת ברכת המוציא, יעו' בדבריו.

• אמירת עשרת בני המן בנשימה אחת – בשו"ת הר צבי [4] ובספר אהל המועד [8] הביאו את חידושו של הרוגאצ'ובר, שלפי ההבנה בגדר שומע כעונה כהבית הלוי, אין יוצאים ידי חובת אמירת עשרת בני המן בנשימה אחת מדין שומע כעונה, כי השמיעה אינה נחשבת כדיבור בנשימה אחת.

•  •  •

ה. שומע כעונה בסיפור יציאת מצרים

המנחת חינוך [12] כתב שיוצא חובת מצות סיפור יציאת מצרים מדין שומע כעונה [והביא ראיה לדבריו מגמרא בפסחים]. ובספר רץ כצבי [13] דייק כן מדברי הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה [12], וכתב שלכאורה נדון זה תלוי במחלוקת הבית הלוי והחזון איש, ולפי הבית הלוי מכיון שבמצות סיפור יציאת מצרים בליל פסח צריך דווקא דיבור בפה שהרי "בעינן שתהיה הגדה הראויה לאחרים", ודין שומע כעונה אינו אלא שמיעה ולא התייחסות הדיבור של המשמיע לשומע, אם כך לא יועיל במצות "והגדת לבנך" דין שומע כעונה. ברם לפי החזון איש שגדר דין שומע כעונה הוא שדיבור המשמיע מתייחס לשומע, עם כל תנאיו, מובן שגם בדין סיפור יציאת מצרים שפיר יוצא ידי חובת המצוה מדין שומע כדיבור [והדבר מוטעם בפרט לפי דברי המשנה ברורה בשם המהרש"ל שגם במצות סיפור יציאת מצרים מצאנו דין של סיפור "בקול רם", ואם כן דין סיפור יציאת מצרים שווה ממש לדין ברכת כהנים, שנחלקו בו הבית הלוי והחזון איש]. אמנם יעו' ברץ כצבי שהביא סברא להיפך, שלדעת הבית הלוי יוכל לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים מדין שומע כעונה, ואילו לדעת החזון איש לא יוכל, וראה בדברי המועדים וזמנים [15] בנדון.

ולדעת רבי אשר וייס בספרו מנחת אשר [12] אין יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים מדין שומע כעונה כי "גדר המצוה שכל המשתתפים בסיפור דהיינו המספר ושומעיו כולם יוצאים בכך ידי חובה במצות הסיפור", יעו' בדבריו.

ו. שומע כעונה בספירת העומר

המשנה ברורה [14] סימן תפט ס"ק ה) הביא מחלוקת הפוסקים האם בספירת העומר די בכך שאחד סופר בקול רם והאחרים יוצאים ידי חובתם מדין שומע כעונה, או שבספירת העומר לא נאמר דין שומע כעונה [בגלל הלימוד מהפסוק "וספרתם לכם"], וכל אחד חייב לספור לעצמו. וכתב המשנה ברורה שכל הנידון הוא רק לגבי הספירה, אבל בברכה שמברכים על הספירה, לכולי עלמא אפשר לצאת על ידי חברו אפילו הוא בקי, וכמו בכל הברכות [ובשו"ת הרשב"א [14] הקשו האחרונים סתירה בדבריו, ובביאור הלכה הביא לדייק מדברי הראשונים שנחלקו בדין זה].

וראה בדברי הגר"מ שטרנבוך במועדים וזמנים [15] והגר"ד כהן [16] שתלו מחלוקת זו במחלוקת הבית הלוי והחזון איש בגדר שומע כעונה, היות ובספירת העומר יש דין מיוחד "וספרתם", שיספור כל אחד בעצמו, וכן שיספור מעומד, וזה מועיל רק לדעת החזון איש, אך לדעת הבית הלוי אין בזה שומע כעונה [וכדין קול רם בברכת כהנים, כנ"ל]. ויעו' במה שכתב הגר"ד כהן, שיתכן וגם לדעת החזון איש, אין תורת "ספירה" בספירה שבאה על ידי שמיעה.

ובספר רץ כצבי [17] הביא את חידושו של הגרי"ד סולובייצ'יק שלמד מדברי הירושלמי [1] שיש חילוק בין ההלכה של "שומע כעונה" שנאמר בכל דיני אמירה, שהשומע יוצא בשמיעתו מהעונה, לבין אופן נוסף שבו השומע יוצא בשמיעתו בהשתתפותו בתפילת הציבור, ואז חל גם על היחיד שאינו בקי, דין "התפילה של הציבור". ויעו' ברץ כצבי שביאר לפי דברי הגרי"ד את ההבדל בין דיני ההפסקה בשמונה עשרה לקדושה, קריאת התורה וברכת כהנים לבין ההפסק בשמונה עשרה לשמיעת הבדלה. וכן ביאר לדרכו של הגרי"ד את המנהגים בדין שומע כעונה בספירת העומר.

ברכת כהנים היא בגדר תפילה

הגמרא בברכות לב: אומרת ״ : וא''ר אלעזר גדולה תפלה יותר מן הקרבנות שנא' {ישעיה א-יא} למה לי רוב זבחיכם וכתיב ובפרשכם כפיכם ״ והרי הפסוק בפרשיכם כפיכם מדבר על נשיאת כפים של הכהנים אז מה ר׳ אלעזר מביא מכאן ראיה לתפילה, אלא רואים שיש לזה דין של תפילה.  

עגלת קניות

Your Cart4
  • x 1 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 160.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס