שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שינוי זהות במקום סכנה

תקציר השיעור

א. הלכה פסוקה בשו"ע: "אסור לאדם לומר שהוא עובד כוכבים, כדי שלא יהרגוהו". והטעם: "כיון שאומר שהוא גוי, הרי מודה לדתם וכופר בעיקר". ויש לדון בגדר האיסור, ובפרט צ"ע מדוע לא הותר הדבר משום פיקוח נפש.

ב. עוד צ"ע, האם הותרה אמירת מילים או משפטים בעלי משמעות כפולה [כאשר הגוי מסיק מכך בטעות שלפניו ניצב גוי, והיהודי התכוון לדבר אחר].

ג. בשו"ע נפסק: "אין הולכים בחוקות העכו"ם, ולא ילבש מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם". ברם "מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם, מותר בכל" [שו"ע שם].

ד. עוד מצאנו בגמרא ובפוסקים, כי בשעת גזירות שמד "יהרג ואל יעבור" אפילו "אערקתא דמסאנא". והיינו שבשעת השמד חייבים למסור את הנפש על כל שינוי ממנהגי ישראל [כדוגמת צורת קשירת המנעלים].

ולפי זה יש לברר מה מותר ומה אסור בשינוי לבוש מחמת הסכנה.

ה. דברי הפוסקים בנדון שינוי זהות ולבוש לצורך הברחת המכס, והמסתעף מכך לנדון שינוי לבוש וזהות מחמת פקוח נפשות.

על פי האמור לעיל דנו הפוסקים בשאלות שהתעוררו בתקופת השואה:

ו. בריחה באמצעות הזדהות כגוי בדיבור.

ז. קניית ושימוש בתעודות התנצרות.

ח. קניית ושימוש בדרכונים ותעודות זהות ובהם הרישום "גוי".

ט. גילוח הזקן והפאות כדי להתחזות לגויים.

י. לבוש בגדי כמורה או ענידת צורת "שתי וערב".

בתקופות האימה והזעם שעברו על כלל ישראל במשך כל הדורות, ובפרט בימי שואת יהדות אירופה, כאשר עמדו היהודים בסכנת נפשות, ברוב דרכי המילוט היה צורך בשימוש בזהות בדויה. דהיינו להיראות כגוי ולהשתדל להיטמע בתוך האוכלוסייה הנוצרית. לשם כך היה נחוץ שינוי המראה וההופעה החיצונית, בין בגוף [גילוח זקן ופיאות] ובין במלבושים. ובדרך כלל, היה צורך גם בהצטיידות בתעודות זהות מזויפות, או במסמכים אחרים בהם כתוב כי נושאם אינו יהודי.

דא עקא, אפשרות זאת אינה פשוטה מבחינה הלכתית כלל ועיקר וכפי שיתבאר, בגלל האיסורים המפורשים בשו"ע ליהודי לומר שהוא גוי. ולהידמות לגויים במראה ובלבוש.

 אמירת "גוי אני"

א. במסכת עבודה זרה [1] נאמר במשנה שאסור לאשה להתייחד עם עכו"ם "מפני שהם חשודים על העריות, ולא יתייחד אדם עמהם מפני שהם חשודים על שפיכות דמים". ובירושלמי [1] הקשו: "ואין האשה בכלל שפיכות דמים".

כלומר, מדוע המשנה מבדילה בטעם האיסור להתייחד עם גוי בין האיש והאשה, הרי לכאורה החשש מפני שפיכות דמים דיו לנמק אף את האיסור על האשה להתייחד עם הנכרי. בירושלמי נאמרו שתי תשובות, אחת בשם רבי אמי ואחת בשם רבי אבין [ויש גורסים: רב בון]. "אמר רב אמי תיפתר בבריאה". ופירש הפני משה: "וחזקה ואינה מפחדת מהם, וקמ"ל דאפילו הכי משום עריות חיישינן שמא תתפתה". אך לרבי אבין תשובה שונה. לדבריו, אשה יהודיה אינה מצויה בסכנת נפשות, שהרי היא יכולה לומר שהיא נוכריה ותינצל ממוות, אך כמובן שעדיין לא תינצל בכך מאיסור עריות. לעומת זאת יהודי לא יכול להתחמק מסכנת נפשות אף אם יאמר שהוא נוכרי, כי יגלו מייד שהוא יהודי [על פי זקנו ופאותיו, פני משה שם. או בגלל היותו מהול, פלפולא חריפתא על הרא"ש [1] אות ב]. ולכן נימקה המשנה את טעם איסור הייחוד של יהודי עם גוי בסכנת נפשות, ואילו ביחס לאשה המשנה הטעם הוא סכנת העריות בלבד.  

ובפשטות משמע מירושלמי שאין איסור ליהודי לומר שהוא גוי, והדבר מותר גם לאיש, אלא שמן הסתם לא יצליח בתחבולתו זו [בגלל הסיבות הנ"ל: מילה, זקן ופאות]. אולם הרא"ש [1] שלל הבנה זו בירושלמי, וביאר שאין כוונת הירושלמי להתיר לאשה לטעון כן, אלא לומר שאם בפועל תעבור על ההלכה ותאמר שהיא גויה ותינצל, עדיין אסורה להתייחד בגלל הסכנת לגילוי עריות.

 ב. דברי הרא"ש הובאו להלכה בטור [5] ושו"ע [6] יו"ד סי' קנז סע' ב) "אסור לאדם לומר שהוא גוי, כדי שלא יהרגוהו". ואמנם במושכל ראשון, הלכה זו תמוהה. הרי מדובר במצב של פיקוח נפש, ועל מצב כזה אמרה תורה "וחי בהם" (ויקרא יח, ה), כנאמר בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין [2] וכפי שפסק הרמב"ם [5], שאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש אלא ג' עבירות החמורות [עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים]. והתשובה הפשוטה היא, טעם האיסור מפורש בדברי הרא"ש [1] "דודאי כופר בעיקר הוא, דכיון שרוצין להורגו אם לא יהפוך לדתם ויהיה עובד ע"ז כמותם - ודאי כשאומר גוי הוא הודה לדתם וקבל עליו אלוה שלהם" [וטעם זה נכתב גם בדברי הטור [5] "כיון שאומר שהוא גוי, הרי מודה לדתם וכופר בעיקר"]. לפיכך, מצב שבו יהודי אומר שהוא גוי, נכלל אף הוא באיסור של "עבודה זרה", שלגביו נקבע דין יהרג ואל יעבור [ועי' בדברי תרומת הדשן [4] שבסוף תשובתו העוסקת בנושא זה, כתב: "ולכך צריך לדקדק יפה בדברים הללו שלא יהא נראה כמודה בע"ז, שכל המודה בה כאילו כופר בכל התורה כולה"].

אולם ראשונים אחרים הסיקו מדברי הירושלמי, שהשאלה האם מותר ליהודי להתחזות לגוי בעת סכנה, תלויה במחלוקת האמוראים הנ"ל בירושלמי, וכמו שציין הגר"א על דברי השו"ע [6] "וירושלמי דחק שם ברא"ש, אבל פלוגתא הוא בירושלמי", ובתרומת הדשן סי' קצ"ז". וכוונתו למבואר בדברי תרומת הדשן [4] שלדעת רב בון [שביאר את דברי המשנה "תיפתר בבריאה"] אין איסור ליהודי לומר שהוא גוי. ומפורש כן בדברי האור זרוע [הובאו במאמרו של הרב יעקבסון, ראש ישיבת שעלבים, בקובץ המעיין [12]]. אלא שלמעשה חשש התרומת הדשן להקל בזה [וראה ביאור דעת המתירים בקובץ המעיין [12] שכנראה באמירת "נוכרי אני" אין הודאה ישירה בעבודה זרה].

  אמירה בעלת משמעות כפולה

ג. כאמור, בדברי השו"ע נאסרה על יהודי אמירה מפורשת "אני גוי". ויש לדון האם נאסרה גם אמירת מילים או משפטים בעלי משמעות כפולה [כאשר הגוי מסיק מכך בטעות שלפניו ניצב גוי, והיהודי התכוון לדבר אחר].

נדון זה יסודו בסוגיית הגמרה במסכת נדרים [2] שבה התיר רבא "לצורבא מרבנן" [תלמיד חכם] להתחמק מן המכס בטענת "עבדא דנורא אני". בפירוש סוגיא זו נחלקו הראשונים בשני נושאים:

[א] מהי בדיוק משמעותו של 'עבדא דנורא', האם הוא מטעה אותם עד שהם סוברים שהוא עובד ע"ז ממש [רש"י]. או שמא אף לפי טעותם אינו אלא משרת של כמרים [ר"ן; ועי' בנימוקי יוסף [3] שהביא את שני הפירושים].

[ב] האם הדבר מותר לכל אדם - או לתלמידי חכמים בלבד. לדעת הר"ן "אפילו צורבא מרבנן קאמר", וכן מבואר ברשב"א [3] שהוסיף ביאור: "דאפילו בצורבא מרבנן [מותר] וליכא חילול ה'". אבל לפי הרא"ש ההיתר הוא רק לצורבא מרבנן "דלא חיישינן שמא יתפקר לזלזל יותר", משא"כ בסתם אדם חוששים שמא יתפקר, ואסור לו לומר "עבדא דנורא אנא". ובאמת צ"ב במה נחלקו.

והטעם להיתר לומר "עבדא דנורא אנא", כתב הר"ן: "ולא הוי כמודה בעבודת כוכבים, דמוכחא מילתא דלא אמר הכי אלא לאפטורי מכרגא [מסים], דהן [הגויים] סבורים לעבודת כוכבים, והוא לבו לשמים דכתיב (דברים ד, כד) ה' אלקיך אש אוכלה הוא".

דין זה נפסק ברמ"א [6] (סימן קנז סע' ב) "ואע"ג דאסור לומר שהוא עובד כוכבים, מכל מקום יכול לומר להם לשון דמשתמע לתרי אפין, והעובדי כוכבים יבינו שהוא אומר שהוא עכו"ם, והוא יכוין לדבר אחר, וכן אם יכול להטעותם שהם סוברים שהוא עובד כוכבים, שרי". ובביאור הגר"א (ס"ק כב) ציין מקור לפסק זה, מהסוגיא בנדרים.

נמצא איפוא, שהאיסור ליהודי לומר "אני גוי", נאמר רק כאשר אמירה זו מפורשת, אך לא כאשר יש למילים או למשפטים משמעות כפולה [הסוגיא בנדרים עוסקת בשינוי זהות לצורך התחמקות ממכס, ולכאורה ניתן להסיק מכך שקל וחומר להתיר דוגמתו במקום סכנה. אך יעו' בדברי הש"ך [6] יו"ד קנז ס"ק יח) שכתב בשם המהרש"ל על פי דברי הרא"ש, שרק לתלמיד חכם מותר לומר לשון המשתמע לשני פנים. וצ"ע אם דבריו נאמרו גם במקום סכנת נפשות, או רק בנדון התחמקות מתשלום מיסים, וראה במאמרו של הרב יעקבסון [13] מש"כ בזה בסוף אות ג'].

וראה במה שהרחיב בספר פני יוסף [8]חידושים וביאורים במסכת ע"ז, הרב יוסף ריין, בני ברק תשל"ו) בבירור שיטת הרמב"ם בנדון ההיתר לישראל לומר "גוי אני" בשעת הסכנה [ועי"ש שתמה על  דברי הרמב"ם ב'אגרת השמד' שהוכיח שאין איסור בדבר מהמעשה המובא בגמרא בעבודה זרה [1] טז, ב) על רבי אליעזר שנתפס למינות, ואמר להגמון "נאמן עלי הדיין", ולכאורה צ"ע כי לשון זה משתמע לשני אפין, עי"ש].

 שינוי לבוש בשעת שמד וסכנה

ד.  עד עתה עסקנו ביהודי האומר שהוא גוי. כעת נבוא לדון, אם מותר ליהודי להתלבש ולהתחפש לגוי, מבלי לומר בפיו במפורש שהוא גוי.

והנה בטור [7] ושו"ע [7] נפסק: "אין הולכים בחוקות העכו"ם, ולא ילבש מלבוש המיוחד להם, ולא יגדל ציצת ראשו כמו ציצת ראשם". ואולם, אף שאין זו אחת מג' עבירות שמחוייבים עליהם ב"יהרג ואל יעבור", מפורש בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין [2] כי בשעת השמד חייבים למסור את הנפש וליהרג על כל שינוי ממנהג ישראל, אפילו אם מדובר בשינוי קטן בלבושו של היהודי, כלשון חז"ל "אפילו על ערקתא דמסאנא" [פרש"י: "שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר, ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שינוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חבריו ישראל"]. ועל כן יש לברר מה מותר ומה אסור בשינוי לבוש מחמת הסכנה.

ואמנם בדברי הראשונים מפורש כי דין זה חל דווקא כאשר מטרת הגויים במעשה זה לשמד ולהעברה על דת, וכמו שכתב הנמוקי יוסף בסוף מסכת בבא קמא [3] וז"ל: "היכא שגזרו שיהרג כל הנקרא בשם יהודי על שאינו עובד ע"ז, וזה כדי שלא יכירוהו מפני פיקוח נפש משנה מלבושו כמלבושם ובורח, מותר". והביא ראיה לדבריו מהסוגיא בנדרים [2] שאם התירו לומר "עבדא דנורא אנא", כל שכן במקום שאינו אומר כלום אלא רק מתלבש בלבוש הנראה כלבוש עכו"ם, כאשר כוונתו בזה לברוח ולהינצל, ולא להידמות לחוקותיהם.

וכן הביא ראיה מדברי המדרש [1] "שני תלמידים משל ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד". ולמד מכך הנמוקי יוסף: "הרי מבואר, שגם כי רצונם ליהרג בשביל התורה עם כל זה היו משנים מלבושיהם למלבושי נכרי, שמא לא יכירום ולא ימיתום. הבית יוסף [3] סי' קנז סע' ב) הביא את דברי הנמוקי יוסף, וסיים: "ומבואר הוא דלא מהני שינוי העטיפה אלא לשמא לא ישאלום מאיזה דת הם, אבל אם ישאלום אסור להם לומר שהם גוים, וכדכתב הרא"ש ז"ל [1]. והיינו דאמרו הנך תלמידים [במעשה המובא במדרש], בניה אנו ועליה אנו נהרגים".

הנה כי כן, עולה מן הדברים, כי אותם תלמידים עצמם ששינו את לבושם הצהירו שאילו היו נשאלים במפורש לדתם היו מכריזים על עצמם כיהודים, אע"פ שכתוצאה מכך הם היו נהרגים. וזה פשר דבריהם "בניה אנו, ועליה אנו נהרגים". אך כל עוד לא נשאלו על כך בפירוש מותר היה להם להתחפש לגויים.

וכך פסק בשו"ע [6] יו"ד סי' קנז סע' ב) "אבל אם כדי שלא יכירוהו שהוא יהודי משנה מלבושו בשעת הגזרה, מותר, כיון שאינו אומר שהוא גוי". והש"ך (שם ס"ק יז) ציין לדברי הדרכי משה שהביא את מש"כ תרומת הדשן [4] ששינוי הלבוש לא נאסר אפילו בשעת השמד "אלא במקום שהגויים מכירים אותו ורוצים לכופו לעבור על דתו, אבל ללבוש בגד העשוי כבגדי עכו"ם שרי, שאז אין חילול ה', שהרי אין העכו"ם מכירים אותו" [ועי"ש בתרומת הדשן, במה שהביא מדברי הספר חסידים בנדון המעשה המסופר במסכת עבודה זרה [1] יח, ב) על רבי מאיר בעל הנס, ובמה שכתב הש"ך על הדרכי משה, האם הנמוקי יוסף ותרומת הדשן חולקים].

וראה במה שהרחיב בבירור גדר האיסור לישראל לומר "אני גוי" בשעת הסכנה, בספר פני יוסף [8]-[9] האם טעם האיסור בגלל חילול ה' שיש בדבר, ולכך החמירו חז"ל ואסרו לומר אע"פ שאינו מתכוון בדיבורו לע"ז, או שטעם האיסור נובע מהחשש שמא ימשך אחר ע"ז על ידי אמירתו. ותלה בזה את מחלוקת הראשונים בסוגיא בנדרים, ואת שיטת הרמב"ם בדין זה, ויישב את דברי הב"ח [5] התמוהים בענין ההיתר לקרובים למלכות לשנות לבושם, עי"ש.

•   •    •

על פי האמור לעיל דנו הפוסקים בשאלות שהתעוררו בתקופת השואה

בריחה באמצעות הזדהות כגוי בדיבור - על פי המבואר לעיל נמצא שאמירה מפורשת "אני גוי", אינה מותרת, ורק באמירה דו משמעית אין איסור. וראה במה שהביא הרב אפרים אושרי, שהיה רב בגיטו קובנה בשנות השואה, בקונטרס עמק הבכא שנדפס בספרו שו"ת ממעמקים [10] שאלה ד), את מש"כ בספר תורת חיים על מסכת עבודה זרה: "וכבר שמעתי על גדול אחד מהקדמונים, ששאלוהו בשעת הגזירה אם יהודי הוא, והשיב להם 'כן יוד' בלשון אשכנז [Kein Jid], כסבורים הם הרשעים שמשיב להם בלשון אשכנז שאינו יהודי וניצל, אבל כוונתו היה בלשון הקודש 'כן יוד' [דהיינו: כן, יהודי], אמת וכנים הדברים שהוא יהודי".

והגאון רבי מנשה קליין שליט"א, גאב"ד אונגוואר [וכעת בניו יורק] מספר בספרו שו"ת משנה הלכות [10] כי שבוע לפי שחרור מחנה בוכנוואלד שבו שהה בזמן השואה, היתה סלקציה ע"י הנאצים ימ"ש, וכאשר נשאל אם הוא יהודי [כי התחבא בין החולים שם] נזכר בהלכה זו ואמר "כן יוד", שהוא לשון המשתמע לשני פנים וניצל בעז"ה.

• קניית ושימוש בדרכונים ותעודות זהות ובהם הרישום "גוי" - גם בשאלה זו דן בקונטרס עמק הבכא [10], ולדעתו אין איסור בקניית דרכון שבו כתוב "גוי", כי הגוי שקונים ממנו את הדרכון המזוייף יודע שהיהודי קונה אותו בגלל רצונו לברוח ולא בגלל שהוא מודה בעבודה זרה.  וכן נקט בפשטות בשו"ת משנה הלכות, ואף כתב שיש בכך מצוה. ברם לדעת רבי עובדיה הדאיה [חבר בית הדין הגדול בירושלים, נפטר תשכ"ט] בשו"ת ישכיל עבדי [11] יש איסור בדבר.

ואילו לענין להראות את הדרכון הסתפק הרב אושרי [10], האם זה נחשב כמעשה או שזה נחשב כשינוי לבוש ללא מעשה, שאינו אסור כמפורש ברמ"א [6] סי' קנז סע' ב).

קניית ושימוש בתעודות התנצרות - בשו"ת ממעמקים [9] דן בשאלה זו, ומסקנתו לאיסור, עי' בדבריו.

לבוש בגדי כמורה או ענידת צורת 'שתי וערב' - בקונטרס עמק הבכא [10] כתב לאסור, אך בשו"ת ישכיל עבדי [11] צידד להיתר, עי"ש בדבריו.

גילוח הזקן והפאות כדי להתחזות לגויים - ראה בשו"ת ישכיל עבדי [11].

וראה סיכום נושא השיעור במאמרו המקיף של הרב יעקבסון [12]-13) ובמה שחידש לימוד זכות על היהודים שאמרו בפירוש שהם גויים בתקופת השואה, כי לדעתו פסק השו"ע שאסור ליהודי לומר שהוא גוי נאמר רק כאשר מושגי 'יהודי' ו'גוי' מבטאים אמונה ודת - אז יש לאדם למסור את הנפש ובלבד שלא לשנות את זהותו כיהודי. לא כן כאשר מושגים אלו מבטאים רק גזע ומוצא, כפי שהיה בזמן השואה - אין סברא להחשיב את האומר 'גוי אנוכי' כמודה בע"ז או באביזריהו. ובכך יש לימוד זכות על יהודים רבים וטובים שעשו כן וניצלו, ושבו ובנו את בית ישראל.

הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים לב, מג)

עגלת קניות

Your Cart10
  • x 2 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 385.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס