פרשת ויצא

הצעה לשיעור בנושא "אין מערבין שמחה בשמחה"

בפרשה כתוב מלא שבוע זאת וגו', וברמב"ן הביא מירושלמי שדורשים מזה דאין מערבין שמחה בשמחה ולכן הוצרך לחכות ז' ימים, וברמב"ן מפלפל אם באמת נהגו אז בז' ימי משתה ואם אפשר ללמוד מקודם מתן תורה.

והנה בבבלי מו"ק ח: על המשנה שאין נושאין נשים במועד מביא הגמ' ב' מקורות להא דאין מערבין שמחה בשמחה, או מדכתיב ושמחת בחגך ודרשינן בחגך ולא באשתך או משלמה המלך ששמח ז' ימים לחנוכת ביהמ"ק ולא עירבם עם ימי סוכות רק ז' ימים נפרדים ומכאן דאין מערבין שמחה בשמחה.

וקודם כל עלינו לדעת למה הבבלי אינו לומד מקרא דפרשתין כמו בירושלמי. [וכפשוטו י"ל דלא רוצים ללמוד מקודם מ"ת].

ובפנים יפות ביאר דהא קיי"ל תבועה לינשא ושוב ביטלו החתונה אף אם נמלכו ורוצים להתחתן, צריכה לשבת ז' נקיים מחדש, וא"כ אחר שרחל לא נכנסה לחופה אז, אף אם הסכימו מיד שתישא את יעקב מ"מ צריכה שוב ז' ימים, ועל זה אמר מלא שבוע זאת, וא"כ אין מזה ראיה לאין מערבין שמחה בשמחה. [ועי"ש שמפלפל אם אפשר לומר כן ע"ש].

עוד תירוץ ראיתי בחת"ס החדש עה"ת וגם בחת"ס ליקוטים עה"ת דיש מקום לומר דיעקב נשא לאה קודם מלאת ז' השנים, ולבן אמר מלא שבוע זאת והכוונה לז' שנים של עבודה, ואז ישא את רחל, וא"כ אין ראיה להא דאין מערבין שמחה בשמחה, וכן לומד הרמב"ן בפירוש הפסוקים.    וכתב החת"ס די"ל דבבלי וירושלמי פליגי במח' דרב יהודה ורב הונא בקידושין דף ס' במקדש ע"מ שתתני לי מאתיים זוז דלחד מ"ד מקודשת ויתן, ולאידך מ"ד מקודשת לכשיתן, והבבלי ס"ל מקודשת ויתן וא"כ שפיר י"ל דנשא ללאה קודם מלאת ז' השנים וא"כ מלא שבוע זאת קאי על שנות העבודה ואין ראיה למערבין שמחה בשמחה, והירושלמי ס"ל דמקודשת רק לכשיתן, וא"כ נשא ללאה רק אחר ז' השנים ושפיר דורשים ממלא שבוע זאת דאין מערבין שמחה בשמחה.

ולענ"ד יש לומר עוד ע"ד הנ"ל דהבבלי ס"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וא"כ יתכן שנשא יעקב ללאה באמצע שנות העבודה ואין מקור לדרשה דאין מערבין שמחה בשמחה וכנ"ל, ולירושלמי אין לשכירות אלא לבסוף, ונשא יעקב ללאה רק בסוף שנות העבודה ושפיר דרשינן דאין מערבין שמחה בשמחה.

והנה עי' ברמב"ם פ"י מהל' אישות הי"ג שכתב יש לו לאדם לישא נשים רבות כאחת ביום אחד וכו' אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת ואחת שמחה הראויה לה, אם בתולה ז' ואם בעולה ג', ואין מערבין שמחה בשמחה. ותמהו עליו בהמקנה קונטרס אחרון סי' סב וגם בפסקי הלכה (להגאון בעל יד דוד) דא"כ למה אין נושאין נשים במועד, הא יכול לישא אשתו במועד, ושבעת ימי המשתה יקיים אחרי המועד. ועו"ק דהמקור של אין מערבין שמחה בשמחה הוא מיעקב אבינו ושם איירי בנושא ב' נשים ולא עשה כמש"כ הרמב"ם רק המתין ז' ימים ואח"כ נשא לרחל.

ומובא שמרן הגרי"ז ז"ל מבריסק בשבע ברכות לבנו הג"ר מאיר שליט"א דרש ותירץ קושיא הראשונה הנ"ל, וזתוכ"ד. דחתן בשבעת ימי המשתה יש לו ב' דינים יש עליו דין רגל ולזה אין רואין נגעיו, ואם רח"ל מת לו מת נדחה אבילותו, ועוד דין יש של לשמוח עם אשתו והוא חיוב שמחה ואיסור מלאכה. ומוכח דב' דינים יש דהא בחור שנשא אלמנה יש רק ג' ימי ש"ב, אולם קיי"ל דאבילותו נדחה לז' ימים, וע"כ מוכח שדין רגל לחוד - והוא תמיד ז' ימים - ודין לשמוח אשתו לחוד, והוא ז' בבתולה וג' באלמנה.

וחידש הגרי"ז ז"ל דדין אין מערבין שמחה בשמחה הוא דין ברגל שא"א שיהיה עליו רגל משום ב' סיבות. ולכן ברגל דיו"ט אסור לישא אשה ולהביא עליו רגל דחתן, אולם חתן מותר שיהיה עליו רגל דחתן ליותר מטעם אחד, והיינו דמותר לו לישא כמה נשים ביום אחד, ויחול עליו רגל דחתן [ולא איכפת לי אם זה משום כמה סיבות], ורק ז' ימי שמחה לשמוח אשתו יתחייב לכל אחת בנפרד. וא"כ מבואר הא דאין נושאין נשים במועד אף שהתיר הרמב"ם לישא כמה נשים ביום אחד, דשם שם רגל אחד הוא, וימי השמחה יקיים לאחר זמן. משא"כ במועד שהוא שם רגל אחר, א"א להביא עליו גם שם רגל דחתן, ומיושב קושיא הראשונה. וקושיא השנייה לא תירץ.

ויש להוסיף דעי באמרי אמת ליקוטים ערך נישואין שמובא שהאדמו"ר מסאכטשוב ז"ל שאל להאמרי אמת, דבתורה מצינו שמחה אצל חתן רק פעם אחת והוא מהפסוק ושימח את אשתו ושם כתוב שנה אחת, וא"כ למה אין בעיה של א"מ שמחה בשמחה, דבמשך שנה חל כמה מועדים והא א"מ שמחה בשמחה.    [ובאמת לא הבנתי הקושיא דמפורש במו"ק דמותר לישא נשים בערב יו"ט דעיקר שמחה חד יומא. ואח"כ כבר אינו אסור משום א"מ שמחה בשמחה וא"כ בוודאי מותר לישא תוך שנה ליו"ט]. והאמרי אמת תירץ לו דעיקר השמחה הוא בז' ימי משתה ורק ע"ז קיי"ל דא"מ שמחה בשמחה.

ולדברי הגרי"ז ז"ל הדברים בהירים ביותר, דדין שמחה אינו קשור לדין רגל, וא"כ נהי דחיוב שמחה נמשך לשנה, מ"מ דין רגל בוודאי אינו אלא לז' ימים וכדמוכח מנגעים ואבילות וא"כ בוודאי יו"ט תוך שנתו הראשונה אין בו משום עירוב שמחה בשמחה.

עוד יש להוסיף דבשו"ע או"ח תרצו-ח נפסק דנושאין נשים בפורים, ובחמד משה ואליה רבה פסקו דאסור לישא אשה בפורים, והגרש"ז אוירבאך זצ"ל התחתן בעצמו בפורים, וביאר דפורים אינו רגל רק יום שחייב לשמוח ביין. אבל אינו רגל המחייב שמחה רק חיוב לשמוח ביין ולכן מותר לישא בו אשה. ולדברי הגרי"ז ז"ל מבואר בבהירות דרק שם רגל סותר לנישואין. וא"כ בפורים אף שיש חיוב שמחה מ"מ אינו רגל וא"כ אינו עירוב שמחה עם נישואין ולכן נושאין נשים בפורים.

ועל קושיא השנייה לא מצאתי תירוץ, אולם בליקוטי יהודה בפ' מביא דברי האמרי אמת על הפנים יפות שהזכרתי בתחילה, ומצדד שם האמרי אמת דאולי יעקב נשא לאה ומיד אח"כ רחל, ורק שבעת ימי המשתה נהג אח"כ, וא"כ אין התחלת קושיא על הרמב"ם דלישא ב' נשים בוודאי מותר, ואכן כן עשה יעקב, ורק שמחת ז' ימי המשתה עשה לכל אחד בנפרד. [רק יש לעיין אם לפי הנ"ל קשור לא"מ שמחה בשמחה דלכאו' מפריד ימי המשתה משום חיובו לשמוח עם כל אחת בנפרד ולא משום א"מ שמחה בשמחה, אבל ברמב"ם כתב שישמח עם כל אחת בלחוד  ואין מערבין שמחה בשמחה, ומשמע דקשור לדין זו. וצ"ב].

עוד בענין אין מערבין שמחה בשמחה: עי' תוס' כתובות מז. שחיפשו זמן שמותר לישא אשה, ואין איסור של עירבוב שמחה בשמחה, וכתבו דבתוספת שבת ויו"ט מותר לישא אשה ואין משום א"מ שמחה בשמחה.    [ומבו' דבתוספת יו"ט ליכא חיוב שמחה, ועי' תוס' פסחים צט: דמבו' דגם בתוספת יו"ט איכא חיוב שמחה, ודיבר בזה בארץ צבי סו"ד לשמחת תורה, וכתב דאף לתוס' בכתובות מ"מ אם התענג בתוספת יו"ט בוודאי קיים מצוות שמחת יו"ט].

ועי' בגליוני הש"ס פסחים נ. דמביא שנשאל הרידב"ז ע"י אדם גדול אם נמצא בשום ספר לא לישא אשה בערב פסח אחר חצות, דאז מקריב קרבן ויו"ט הוא לו. ובגליוני הש"ס מאריך לדחות דא"כ בכל יום שמקריבים כל בנ"י קרבן תמיד יהיו אסורים לישא אשה משום דהוא יו"ט ובוודאי אינו כן, ואח"כ הוכיח מתוס' הנ"ל בכתובות שלא כתבו דבערב פסח אחר חצות אסור במלאכה ומותר לישא אשה. ואלא מוכח דאסור לישא אשה. וכתב דאולי משום דאומרים הלל  וא"כ הוי יותר שמחה מקרבן רגיל ולזה כן אסור לישא אשה, אבל נתקשה דא"כ בר"ח שבנ"י מביאים קרבן מוסף יהיה אסור לישא אשה ובוודאי אינו כן, ע"ש דבריו.

גם יש לציין למש"כ הרש"ש בכתובות מז. לדון אם מותר לישא אשה בר"ה ויוה"כ וכתב דתלוי במה שדן בשאגת אריה אם יש חיוב שמחה בר"ה ויוה"כ [לאכול בשר ולשתות יין וכו'] או לא, ולפי"ז יהיה מותר או אסור לישא אשה בר"ה ויוה"כ.

*   *   *

בפסוק העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, וברש"י כלום אנו מיחלות לירש מנכסי אבינו כלום בין הזכרים. ועי' בד"ת מהרבי מגור שליט"א [שנת תשנ"ח] שדייק מרש"י דמשמע דבנות של בני נח יורשות ביחד עם הבנים ועל זה התלוננו דכלום אנו וכו' שבוודאי לא יתן לבן להן לירש בין הבנים.    והנה עי' בראשית ביכורים בכורות מז. בהג"ה שמביא דברי רש"י אלה ומדייק ההיפך, דאמרו בניחותא שאין לנו לירש בין הבנים דאף בבני נח בן קודם לבת, ובמקום בן אין לבת כלום.

ובאמת פליגי בזה הראשונים דעי' רש"י יבמות סב. שכתב דבבני נח בכור שוה עם הפשוט ובת שוה עם הבן, ומבו' דבת יורשת ביחד עם הבן, אולם מתוס' שם משמע דגם בבן נח בן קודם לבת, וכ"כ בקוב"ש ב"ב אות שנז בדעת תוס', וברמב"ם כתב דבבני נח בנו יורשו, ובקוב"ש ב"ב אות שנח מסתפק אם ה"ה בת או לא.

ועי' שפתי צדיק פ' פנחס אות לז. ומשמע מדבריו שיטתו דבב"נ אין בת יורשת ע"ש ודו"ק.

ובפרי יצחק ח"ב סי' ס' כתב דמוכח מקידושין דף יז: דבת יורשת, ובהמקנה קידושין יח. כתב דמדרשה דונחשב עם קונהו דורשים רק דבן יורש בב"נ, ומפסוקים דלוט דורשים שכל הקרובים של ב"נ יורשים אותו.