להלן מספר מקורות העוסקים בעניין הכרת הטוב ולא להיות כפוי טובה. העולה מכל המקורות הללו כי יש שני עניינים בהכרת הטוב.

אחד, הוא להודות על הטוב ולא להתעלם במקום שיש התעלמות בולטת ושתיקה ואם העניין מתבקש,  אין לשתוק ויש להודות בפה כמו בביכורים וכמו בגמ' בע"ז שהיה להם לומר מי יתן וכו' וכפי שיתבאר להלן השתיקה הופכת את האדם לנבל ומתנכר.

השני, הוא  שאין לעשות פעולה רעה הסותרת את הטובה בבחינת "נבל". הלה' תגמלו זאת כלומר אתם עושים רעה תחת טובה, ישראל לא ידע, כנ"ל, אהרון לא הכה את היאור, לא עשה פעולה הסותרת למטיב ועוד.

אבל אין כל שעבוד בעניין זה וק"ו שאין תביעה לנותן טובה כל עוד ולא מכירים לו רעה תחת טובתו.

דברים פרק כו  

(א) וְהָיָה֙ כִּֽי־תָב֣וֹא אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ: (ב) וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:(ג) וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ:

הזכרת נתינת הארץ היא הכרת הטוב,

רש"י דברים פרשת כי תבוא פרק כו פסוק ג

(ג) אשר יהיה בימים ההם - אין לך אלא כהן שבימיך, כמו שהוא: ואמרת אליו - שאינך כפוי טובה:

בספרי: דאם לא כן, מאי "ואמרת אליו הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ", אטו עד השתא לא ידעינן שבאו ישראל אל הארץ.

גור אריה

שאינך כפוי טובה. פירוש, אף על גב דאין צריך לומר "כי באתי אל הארץ", דהרי אני רואה שבא אל הארץ, ומה שצריך לומר "כי באתי אל הארץ", לומר שאינך כפוי טובה, כלומר שאינו חשוב הטובה לכלום, לפיכך קאמר שיאמר "הגדתי כי באתי אל הארץ", והוא טובה אצלי, ואני מודה עליו:

מתוך פרוייקט השו"ת, מושגים

יש ביטוי מפורסם האומר : "כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה", וכן דרשו חז"ל במדרש עה"פ ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף, שכל הכופר בטובתו של חבירו לסוף כופר בטובתו של מקום וביאור ביטוי זה הוא :

מי שאינו מכיר טובה לחברו על מה שקיבל ממנו, סופו שלא יכיר בגודל וברוב החסדים והטובות שמקבל מאת ה'.  המסגל לעצמו מידה זו של הכרת הטוב במה שמקבל מחברו, יודע גם להכיר בטובות הבורא. ומי שמושחת במידותיו והוא כפוי טובה "לבסוף כופר בטובתו של הקדוש ברוך הוא".

דברים (כג, ח): "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו", פירש רש"י:

"לא תתעב מצרי מכל וכל, אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור. מה טעם: שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק".

למרות שהמצרים עינו את כלל ישראל והעבידו אותם בעבודת פרך שאין לשער את גודל הקושי שהיה בה, וכל זה מתוך כפיות טובה כלפי יוסף שהציל את מצרים מאבדון. למרות זאת הזהירה התורה אותנו שלא לתעב אותם כשהנימוק הוא:

"שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". בה בשעה שעם ישראל לא שש כלל לגור שם, שהרי רצו לצאת משם בכל מאודם ורק המצרים מנעו אותם מכך. אך הואיל ובפועל נהנו בני ישראל מהאכסניא שנתנו להם המצרים, על כן עלינו להכיר להם טובה ולזכור להם את החסד שעשו עם ישראל בנותנם להם קורת גג.

לעומת המצרים, עמון ומואב לא נשתעבדו בעם ישראל כלל, למרות זאת הורחקו לדורות עולם, שנאמר:

"לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה', גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור... לקללך".

רמב"ן:

והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני העמים האלה, שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מהחרב והשבי, ובזכותו שילחם ה' מתוך ההפכה, והיו חייבים לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד - שכר עליו בלעם בן בעור, והם המואבים. והאחד - לא קידם אותם בלחם ובמים כאשר קרבו למולו... ולכן הקדים הכתוב עמוני והקדים להזכיר פשעו - 'על דבר אשר לא קדמו אתכם' - ואחר כך הזכיר מואבי וחטאתו.

המצרים, שייסרו את ישראל והיו נוגשים בהם לא הורחקו לחלוטין מקהל ה'. עמון ומואב אשר לא נשתעבדו בישראל כלל, רק לא הכירו בטובה שעשו אבות אבותם של יוצאי מצרים לאבות אבותם - הורחקו לדורות עולם.

לעומתם, ציווי עם ישראל במידת הכרת הטוב, כולל את החיוב להכיר ב"טובה" שעשו המצרים לישראל בתוך כל ים הפורענות והצרות שהביאו עליהם. צאצאי צאצאיהם של יוצאי מצרים נדרשים להכיר בטובה זו עד סוף כל הדורות.

הכרת הטוב היתה, כידוע, הסיבה לכך שאת היאור הכה אהרן ולא משה, לפי שמשה חייב היה להכיר טובה ליאור שהגן עליו בקטנותו: "ויאמר ה' אל משה אמור אל אהרן - אמר ר' תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים, ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, לא ילקו על ידך" (שמות רבה פ"י, ד).

עוד אמרו חכמים (שם ז): "ויאמר ה' אל משה: אמור אל אהרן: נטה את מטך והך את עפר הארץ - אמר ר' תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עפר, שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקה על ידך".

דברי חז"ל אלו דורשים הסבר: איזו פעולת הטבה עשו המים והעפר למשה? הן הדומם איננו פועל כלל והאדם הוא המנצל את סגולותיו לשימושו. ועוד: הרי אין המים והעפר מרגישים בבזיונם, מה היא איפוא משמעותה של הכרת טובה לדומם שאינו מרגיש ואינו נהנה מזה?

רואים אנו, אומרים המפרשים, כי הכרת הטוב אינה מותנית כלל וכלל בכוונותיו ובטרחותיו של המטיב. אפילו אם הטובה באה מדומם או מאדם שנתכוון לעשות את הדבר לטובת עצמו, והשני נהנה ממנו רק בדרך אגב גם אז ישנה חובה להכיר לו טובה*.

ה"חינוך" (מצוה ל"ג) ביסוד מצות כיבוד אב ואם: "משרשי מצוה זו שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה; ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים; ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, וגם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".

הרי לנו בזה דוגמא לטובה הניתנת על ידי אנשים הנהנים בעצמם מן הדבר. אין ספק, שההורים נהנים מעצם הטיפול והדאגה לילדים, ואף על פי כן אין זה גורע במאומה מחיוב הכרת הטוב שצריך הבן להכיר להוריו - עד שהחיוב הזה הופך להיות משורשי המצוה הגדולה והחשובה: כיבוד אב ואם.

דברים פרק לב

(ו) הֲ־לַיְקֹוָק֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ:

רמב"ן דברים פרק לב פסוק ו

עם נבל ולא חכם - ששכחו הטוב שעשה להם, ולא חכם - להבין את הנולד, שיש בידו להטיב ולהרע, לשון רש"י. ולפי דעתי, העושה טובת חנם יקרא נדיב ומשלם רעה למי שהטיב עמו יקרא נבל, והוא שאמר (ישעיה לב ה) לא יקרא עוד לנבל נדיב, כי הוא הפכו. ולכך אמרו על נבל הכרמלי (ש"א כה כה) כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו, כי דוד עשה עמו טובה גדולה ושמר את כל אשר לו, והוא לא רצה לשלם לו גמול ויעט במלאכיו ויבזהו. וזהו טעם הכתוב בחבריו של איוב (איוב מב ח) לבלתי עשות עמכם נבלה, כי היו הם מלמדים זכות על מעשה השם הנכבד והנורא שהוא במשפט ואם ירע להם תראה נבלה. ויתכן שיקרא כן בעבור שהוא נופל מבני אדם, כאשר יאמר כאלה נובלת עליה (ישעיה א ל), כמו נופלת עליה. ויקראו המתה "נבלה" שנפלה לארץ ומתה, כמו שאמר (שופטים יד ח) לראות את מפלת האריה:

אם כן יאמר הכתוב, הזאת תגמלו את השם על הטובות שעשה עמכם, עם נבל – שהוא משלם רעה תחת טובה, ולא חכם - לדעת כי לנפשם גמלו הרעה הזאת לא לאל, כענין שנאמר (איוב לה ו ז) אם חטאת מה תפעל בו ורבו פשעיך מה תעשה לו אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. הלא האל הוא אביך - כי הולידך וגדלך, והוא קנך - ששמך קנין, כי הוציאך מאין והיית יש, וכל יש יש לו קנין כענין שנאמר ה' קנני ראשית דרכו (משלי ח כב), וכן קונה שמים וארץ (בראשית יד יט) כאשר פירשתיו, והוא צור עשך ויכוננך - כלשון ויכוננו ברחם אחד (איוב לא טו):

ספורנו דברים פרשת האזינו פרק לב פסוק ו

עם נבל. בזוי בהיותך כפוי טובה ומשלם גמול רע למיטיב על היפך הנדיב הנכבד בהיטיבו למי שלא היטיב עמו מעולם:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ה עמוד א

תנו רבנן: מי יתן והיה לבבם זה להם - אמר להן משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לישראל: מי יתן והיה לבבם זה להם, היה להם לומר: תן אתה.

כפויי טובה, דכתיב: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל; בני כפויי טובה, דכתיב: האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

אף משה רבינו לא רמזה להן לישראל אלא לאחר ארבעים שנה, שנאמר: ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה, וכתיב: ולא נתן ה' לכם לב וגו'. אמר רבה, ש"מ: לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין.

תורה תמימה שם

כפוי טובה הוא מי שמכיר בטובה אך איננו מודה עליה אינו מודה שקיבל טובה :

רש"י : כפויי טובה אינן מכירין להחזיק טובה לבעלים, עכ"ל.

ובתוס' פירשו אינם רוצים להחזיק טובה, (אם היו אומרים תן אתה הרי שהיו צריכים להכיר טובה והם לא רצו עיי"ש). ופשטות הענין מורה כפי' התוס'. דלפי' רש"י קשה דאחרי שהיה חסר להם הרגש ההכרה א"כ מאי שייך כפויי טובה, שפי' הלשון הוא מענין כסוי כמו כופה עליו כלי, וכשאין מכירים ומרגישים מאי כסוי שייך, וגם לא יתכן לומר שלא הכירו ישראל בטובת יראת ואהבת ה', והלא הם שהקדימו נעשה לנשמע,

וגם מהראיות שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה בני כפויי טובה מבואר ג"כ כפי' התוס' שבאמת מכירים בהטובה רק אינם רוצים להחזיק ולהודות כמו שמביא שהם בני כפויי טובה מאדה"ר שאמר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ, ובודאי לא שייך שלא הכיר אדה"ר בטובתו זו,

שהרי מפורש אמרו שלא נתקרה דעתו עד שנבראה חוה (יבמות ס"ג א'), וכ"מ ממאמרו עצם מעצמי, אלא שלא רצה להודות, וכן מהראיה שהביאו בגמרא שהם כפויי טובה ממ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וכו', ובודאי היו מכירים ומרגישים בטובת המן שבא להם בנחת ובנקל והיו טועמין ממנו כל המיני מאכלים כמבואר לפנינו בפ' חקת, אלא שלא רצו להודות:

תלמוד בבלי מסכת מכות דף כג עמוד א איך מכים את החייב,

ורצועה בידו של עגל וכו' ושתי רצועות של חמור עולות ויורדות בה. תנא: של חמור. כדדריש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא: ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו ישראל לא ידע וגו' - אמר הקדוש ברוך הוא: יבא מי שמכיר אבוס בעליו, ויפרע ממי שאינו מכיר אבוס בעליו.

האם יש שעבוד למי שהכירו לו טובה ?  מצאתי תשובה בשו"ת ישכיל עבדי[1] חלק ג - חושן משפט סימן א

לגבי שוחט שבזכותו שילמו הקצבים מס לקהילה, ומספר שנים בגלל הכרת הטוב ויתרו לו על תשלום מס שחיטה, וכעת רצו לחייבו והוא טען כי מגיע לו הקלה זו משום הכרת הטוב.

מתוך התשובה אצטט רק את הקטעים שמדברים לעניין הכרת הטוב:

כבוד מע' ידי"ן הרה"ג הגדול המפו' כקש"ת מהר"ר שבתי בוחבוט שליט"א רב ומו"ץ בעי"ת בירות יע"א.    ר. ג. מ.

קראתי את כל הרשום בכתי"ק אודות הקצב היהודי שויתרו לו ועדת השחיטה זה שנים על פרה א' בשבוע לשם הכרת הטובה שעשה פע"א לק"ק, וזה היה מבלי ידיעת ועד העיר, ועתה שנודע להם מערערים על הדבר ועם שעל העבר כבר מוותרים אך על העתיד הם באחת שא"א לבזבז כסף העדה וכו', והקצב טוען שזה כמה שנים שכבר מוותרים לו ומדוע ימנעו טוב, ואותי שאל לחוו"ד כי כת"ר נוגע בדבר, והנה לעשות רצון צדיק כי רב, הנני בא בתשו' מאהבה, כפי אשר יורוני מן השמים, כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

מהקטע הבא עולה כי מי שהעסיק את הפועל ודאי גם התכוון לטובת עצמו וממילא אין לו שום תביעה ממונית.

ג) וגדולה מזאת שנינו בב"ק קט"ו ע"א זה בא בחבית של יין וזה בא בכדו של דבש נסדקה חבית של דבש ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו, ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ע"כ, הרי שאפי' במקום שיש לו פסידא דינא הוא דאין לו אלא שכרו במקום שלא התנה, ואפי' בהיכא דהתנה אם לא הי"ל הפסד מצינו למרן בח"מ סי' רס"ד ס"ו שפ' וז"ל היה זה בא בכד של דבש וזה בא בקנקנים ריקנים ונסדק כד הדבש ואמ"ל בעל הקנקנים איני מציל לך דבש זה בקנקני עד שתתן לי חציו וכו' וקבל עליו בעל הדבש וכו' ה"ז שחק בו ואינו נותן לו אלא שכרו הראוי לו שהרי לא הפסידו כלום ע"כ. וא"כ הוא הדבר בנ"ד דזה

הקצב שעשה טובה להקהל שלא יגיע להם הפסד לא הי"ל שום הפסד בגרמתו זאת, ואדרבה ניתוסף לו שכר בזה יותר ויותר שע"י שהספיק לכל הקהל ודאי דהרויח בזה ריוח גדול מהקונים, ועל הרוב לטובת עצמו נתכוון ודאי דאין לו על הקהל שום תביעה בקבלת שכר, ומה שעשו לו ועד השחיטה הויתור הוא רק לפנים משוה"ד לשם הכרת טובה, אך לא מן הדין הוא זה.

ועוד עולה משם כי לא היה כל הסכם ותנאי מפורש על עניין הפטור הזה ולכן לא חייבים לו כלום משום הרכת הטוב. ואם כן ה"ה בנידון השאלה,

הפועל לא חייב כלל להענות לעבודות מעבר לתפקידו משום "הכרת הטוב", כי ברגע שהוא עושה את תפקידו כראוי, ולא כופר בטובת חבירו וגם מודה לו בפיו אין עליו כל שעבוד.

משה פינחס ליפשיץ רב קהילת מקור חיים פ"ת.

חשוקי חמד סנהדרין דף ק עמוד ב

 ביקש שאם תוולד לו בת, לא יבשרוהו, והרופא בישרו שנולד לו בן אך חולה

שאלה. באחד מבתי החולים הגיעה אשה ללדת בלא בעלה, לאחר הלידה בישר לה הרופא מזל טוב נולדה לך בת בריאה, האשה פרצה בבכי קורע לב, לשאלת הרופאים על סיבת הבכי, סיפרה להם שכבר יש לה שש בנות, ובעלה אמר לה שתלך ללדת לבדה, ואם תוולד בת, שלא תודיע לו על זה כלל, ולא תביא אותה הביתה.

הרופא הרגיע את האשה ואמר לה שבעזרת ה', הכל יבוא על מקומו בשלום. הרופא התקשר לבעל ובישרו מזל טוב, נולד לך בן, אך הוסיף אנא תבוא מיד לבית חולים, וכשתגיע תכנס אלי מיד קודם שאתה פוגש את אשתך. האב מיהר להגיע, ונכנס לחדרו של הרופא. הרופא ביקש ממנו לשבת ולשתות כוס מים, הוא הסביר לאב אמנם זכית לבן זכר, אך לדאבוננו אצל הרך הנולד נמצאו קצת בעיות, והחל לפרט, יש לו בעיה ברגליו רגל ימין ארוכה ושמאל קצרה, אך זו הבעיה הקטנה, והמשיך ומנה כמה פגמים קשים, מהקל אל הכבד, עד שסיים, כי לילד ישנה בעיה מוחית רצינית, וכעת הנורא מכל מבחינתו, היא הפגם הקשה בלבו... בעוד רגעים מספר הוא עומד להיכנס לניתוח מסובך.

האב פרץ בבכי מר, וצעק במר לבו, אני אשם בכל, על שצערתי את אשתי, ובעטתי בטובתו של מקום, שנתן לי שש בנות טובות, ואני כפרתי בטובתו, ואיני מודה לו, ורק כל הזמן מבקש בן, מה היה נורא כל כך אם היה לי בת בריאה וטובה, כמו ששת הבנות שיש לי. אז אמר לו הרופא, אמת אתה צריך לחזור בתשובה על שכפרת בטובתו של מקום, אבל כעת ב"ה לא נענשת, ומזל טוב מזל טוב, נולדה לך בת בריאה ושלימה. האב הודה לרופא על שפתח לו את העינים לראות את טובת הקדוש ברוך הוא, והודה לה' על כל החסד אשר גמלו.

כעת שואל הרופא האם היה מותר לו לצער את האב כדי לפקוח לו את העינים, או שמא אסור, דאמרינן בבבא בתרא (דף טז ע"א) פנינה לשם שמים נתכוונה, דהיינו, פנינה ציערה את חנה בעבור שתתפלל לקב"ה על שהיא עקרה, ובכל זאת נענשה, שכל בן שנולד לחנה, פנינה היתה קוברת שניים. ומטין משמיה דהגר"ח שמואלביץ זצ"ל שפנינה נענשה הגם שנתכוונה לשם שמים, משום שפגיעה בחבר שורפת כמו אש, וכמו שאדם יכניס את ידו לתוך אש אף שכוונתו לשם שמים ידו תשרף, כך הפוגע בחבירו, אף שכוונתו לטובה יפגע?

תשובה. הרופא קיים מצוה גדולה, שהרי האב לא התנהג כראוי ומותר לצערו, כדאמרינן בבבא מציעא (דף נח ע"ב) 'לא תונו איש את עמיתו' באונאת דברים הא כיצד... אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב, 'הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד'. וכתב הסמ"ע (סימן רכח סק"ו) שלכן הם אמרו כן לאיוב, משום שהיה מטיח דברים כלפי השגחת הש"י ומדותיו. גם בעניננו כיון שהאב הזה כופר בטובתו של מקום, ואינו רוצה מה שהקב"ה נותן לו, מותר לצערו כדי להעמידו על האמת. משא"כ חנה שלא עשתה שום מעשה, אלא הקדוש ברוך הוא סגר רחמה לא היה לפנינה לצערה. [ויעוין עוד מש"כ בכעין זה בחשוקי חמד בבא בתרא דף טז ע"א].

עוד יש להביא לזה ראיה מהא דאמרינן במסכת שבת (דף קח ע"א על פי ביאור התוס' ד"ה ר"ח) שרב הפליג בספינה על גבי נהר שמימיו רעים. שמואל שהיה רופא גדול, שיער שרב בודאי שתה מהמים וחלה במעיו. על כן התחכם שמואל לרפאותו, ועשה מעשה, הביאו לביתו והאכילו מאכלים המשלשלים והשקהו שכר, והסתיר מרב את מקום בית הכסא, וזאת "כדי שיתהפך ויתבלבל הזבל במעיו [על ידי הסמים] ומתמוגג כולו". ומבואר בגמרא שרב מאד הצטער בזה. הרי שמותר לאדם לצער את חבירו, כשכוונתו לטובתו.

והנה בגמרא שם מסופר שרב קילל את שמואל שגרם לו את היסורים, יעו"ש. ואם כן משמע שרב סובר שאסור לגרום יסורים לאדם גם כשהמטרה היא לרפאותו, ואם כן הרי קיי"ל דהלכה כרב באיסורים. אלא שרב חשב שכוונתו היתה לצער אותו, כמבואר שם בבן יהוידע, ולכן קלל, וקללת חכם אפילו על חנם היא באה

[1] ר' עובדיה הדאיה נולד בירושלים בשנת תר"ן [1890] לאביו ר' שלום הדאיה, שהיה מגדולי ירושלים בנגלה ובנסתר. תוך זמן קצר הפך גם הוא לאחד החכמים הבולטים בירושלים, ובשנת תרפ"ד [1924] הוציא לאור את ספר תשובותיו של אביו 'ודיבר שלום' ובו גם מתשובותיו והערותיו.