ב"ה.

שלום וברכה,

סליחה, אבל עדיין יש לי אי אלו תהיות ו"לא הביישן למד":

א. לכאורה אין נפ"מ מזה שרוב הראשונים פסקו דמלאכה שאצל"ג אין חייבים עליה, מכיוון שמבואר בדברי שועה"ר שט"ז סכ"ב, דגם לדעת הפוסקים שמלאכה שאצל"ג אין חייבים עליה הרי בחיות כאלו "שיש בנשיכתן ספק נפשות שלפעמים הן ממיתין ולפעמים אין ממיתין צריך לשנות בהריגתן כל שאינן רצין אחריו". ומבואר, דגם לדעת החולקים על הר"מ לא מתירים להרוג בידים אלא לפי תומו [דבר שכמו כשכתבתי, אני לא מסוגל לעשות- לדרוך על נחש ספק ארסי].

ב. האם תוכלו להסביר יותר את הנקודה העיקרית שעדיין קצת קשה לי - מדוע לדעתכם חיה שידוע בוודאות שאם היא נושכת היא לפעמים ממיתה [אע"פ שלפעמים היא גם איננה ממיתה], הווה ספק קל יותר מאשר חיה שיכול להיות שהיא כלל לא ארסית, אלא שאני יש לי רק ספק דחסרון ידיעה [שבזה לדעתכם- הווה ספק חמור ושרי להורגה גם בידיים]. ואדרבא: אם כבר, אז יש מקום לומר בדיוק להיפך- דספק דחסרון ידיעה בדר"כ לא נחשב כלל לספק וא"כ מה פתאום להחליט שנוצר כאן ספק פיקו"נ. ואף אם נאמר - ומסתבר דכן הוא האמת - דבפיקו"נ חשיב גם ספק דחסרון ידיעה ספק, מ"מ לכאורה הוא ספק קל יותר מאשר ספק שיודעים שיש וודאי צד שיכול לבוא מזה פיקו"נ.

ג. מש"כ דכל נחש בא"י נדון כנחש ארסי וודאי- ר' בשו"ת דברי יציב או"ח סו"ס ס"א שגם בא"י יש מקומות ומיני נחשים שאינם ממיתים ור' גם בס' מור וקציעה סי' שט"ז.

בברכה,

אריאל

שלום רב לאוהבי תורתיך

קודם יישר כחך. וכנראה שלא הסברתי מספיק.

שלש דרגות במזיקין, א' אלו שבודאי יכולין להרוג [אפי' שלא תמיד נשיכתן ממית אלא שמצוי שנשיכתן יהרוג], כגון החמשה המזיקין המנויים [ובכללן נחש בא"י]. ב' שאינן בודאי ממיתין אבל לפעמים רחוקים יכולים להמית, כגון נחשים ועקרבים במקום שידוע שאינם ממיתין (מג"א), אבל כיון שבמקומות אחרים ממיתין, דינן כמסוכנים. ג' מזיקים שנשיכתן צער גדול, אבל לא ממית כלל.

בדרגא א' להלכה אין שום מחלוקת, וגם להרמב"ם מותר להרוג בהדיא אפי' לא רצו אחריו כלל. ובדרגא ב' אם רצו אחריו גם לכו"ע הורגו בהדיא. ובלא רצו אחריו גם מותר להורגו לכו"ע אבל רק בשינוי. ובדרגא ג' דהיינו המזיקין שנשיכתן רק מצער הרבה, להרמב"ם אין היתר כלל שאין כלל ספק פיקוח נפש, ולרוב ראשונים מותר בשינוי, שבמלשאצ"ל התירו במקום צער. [והפרמ"ג ר"ל דברצו אחריו, אפי' בהמזיקין שוודאי אין ממיתין, מודה הרמב"ם דמותר להורגם בהדיא, דהוי סכנה מפני הפחד].

וכל דינו של שו"ע הרב אליבא דהרמב"ם, הוא רק בהמזיקין שאינם בכלל החמשה מזיקין, דאלו בהחמשה מזיקין מודה הרמב"ם דנהרגים בידים. והוא בהמזיקין שבדרך כלל לא ממיתין, ולכן בלא רצו אחריו, לא התירו להרוג רק לפי תומו. ואע"ג דהוי בכוונה, מודה הרמב"ם דמותר, כיון דיש חשש רחוק דסכנת נפשות, מותר להרוג בידים, אלא שצריך שינוי שיהיה היכר קצת. ובזה כתבתי דבספק אין להרוג בהדיא, שהוא ספק רחוק מאד שיהיה סכנת נפשות. אבל בהמינים המפורשים במשנה אין צורך בשום ידיעה אם הם הורגים, דבמינים אלו לעולם הורגים אפי' בכמה ספיקות, ואין צריך להיות אדם הבקי בטיב הנחשים.

וכל מה שכתבתי שיש הרבה ספקות, היינו באותם שאינם ממיתין, ורק שלא להרוג בהדיא, ומ"מ משום ספק רחוק של פיקוח נפש, אפי' הרבה ספיקות,  הורגם בקצת שינוי.

ומה שכבודו כותב שמה שאינך בקי במזיקין יצטרף לספק לאיסור. אני אומר אדרבא, דמי שאינו בקי במזיקין הוי ספק להתיר להרוג, כל שיש צד ספק אצלו שהוא מסוכן, אפי' יודע בודאי שאינו מהחמש מינים, דספק נפשות להקל. וכל מה שלא התירו להרוג בהדיא, היינו רק בבקי בהמינים דלא הוי סכנה. אבל בספק בקיאות, לגבי סכנה תמיד אזלינן לחומרא, דהיינו שחייבים לעבור ולהרחיק הספק סכנה. וכל ספק בקיאות רק מוסיף היתר להרוג.

ולכן למעשה להנ"ל: בארץ ישראל כל נחש ודאי לכו"ע הורגים אותן בהדיא. שאר מזיקין שספק להאדם אם הם מאלו ההורגים, גם מותר להרוג. והמזיקין שידוע לך שבדרך כלל אין נשיכתם הורג ורק לפעמים יכולים להרוג, ברצים אחריו הורגם בהדיא, ובלא רצו אחריו הורגם רק לפי תומו. ושאר מזיקין שבודאי אינם הורגים אבל יש הרבה צער בנשיכתן, לרוב ראשונים, וכן נפסק להלכה, גם מותר להורגם לפי תומו, ולהרמב"ם אין להורגם לפי תומו. ואין ההלכה כהרמב"ם, וע"ז כתב בשו"ע הרב "שבעל נפש יחמיר על עצמו אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר לאחרים שישמרו ממנו". ופשוט בדבריו דאם לא יכול לעמוד ולהזהיר אחרים, חייב לדרוס על אלו לפי תומו שלא יוזקו אחרים, שאסור להחמיר במקום שאחרים יוכלו להנזק, וחייב להרחיק הנזק באיסור דרבנן, כיון דהלכה כרוב ראשונים דמלשאצ"ל בשבת אינו מה"ת.

ויעזור השי"ת, המוליכנו במדבר הגדל והנורא נחש שרף ועקרב, שישמרנו מכל צער ונזק, וכימי צאתנו מארץ מצרים יראנו נפלאות, ונתבשר בגאולה שלמה בקרוב.

שמחה בונם

כדי לא להלאות הקורא אכתוב פירות הנושרים למעשה בקיצור, ואח"כ אכתוב כל המו"מ.

בגמ' מפורש דסתם נחש בא"י הוא מהחמשה מזיקין הנהרגין בשבת, ולפירוש רש"י היינו לכו"ע הורגים אותם אפי' לא רצו אחריו, דהוי חשש פיקוח נפש אפילו בראייה לבד. וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם רמב"ן רשב"א רא"ש ריטב"א ר"ן טור, וכן נפסק בשו"ע סי' שטז ס"י. אלא דלפירוש תוספות, אם לא רצו אחריו אין להרוג אותם בהדיא, רק לפי תומו, דהיינו שמותר להורגו בכוונה ובידים, רק שלא יהא ניכר כ"כ שהורגו. וכפירוש תוס' פירשו הבה"ג ראב"ד רז"ה. אלא דהרז"ה פוסק לחומרא לגמרי שבלא רצו אחריו אין להורגם, ומשמע מדבריו דאפי' לפי תומו אין להורגם רק באין מתכוון מותר להורגם. וזה פשוט שהרז"ה דעת יחידאה הוא. וכל זה אפילו הרמב"ם דס"ל מלשאצ"ל חייב מה"ת, בהמזיקין המסוכנים מודה דמותר אפי' לא רצו אחריו.

ונחשים בשאר מקומות כשידוע שאינם ממיתים, כמעט לכל הראשונים הרי"ף ותוס' רמב"ן רשב"א רא"ש ריטב"א ר"ן טור, מותר להורגם בכוונה אבל רק לפי תומו לא בהדיא. ולרש"י והרז"ה, אין להורגם בכוונה רק לפי תומו באינו מתכוון. ולהרמב"ם כפמ"ש הרה"מ והמג"א דבריו גם מותר להורגם לפי תומו במתכוון, כיון שבשאר מקומות הם מסוכנים. והלכה כרוב הראשונים.

ומ"ש בשו"ע הרב "ומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו באיסור של תורה במקום שאפשר דהיינו אם אין רץ אחריו אל ידרסנו אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר לאחרים שישמרו ממנו" היינו רק במאי דפליגי הרמב"ם ושאר ראשונים, כמפורש שם בדבריו, דהיינו באלו שבודאי אין ממיתים, ורק יש בהם צער הגוף, שלרוב ראשונים מותר להורגם ולהרמב"ם אסור, ע"ז כתב דאע"ג דההלכה כרוב ראשונים מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לצאת שיטת הרמב"ם, אבל באלו שהם ספק ממיתים שאין שום מחלוקת בזה שגם להרמב"ם מותר אין שום ספק בזה, ואדרבה במקום דשכיחי אנשים כל הקודם להורגו זוכה, להסיר ספק מכשול מרבים.

ולכן בא"י אם אינך בקי בנחשים, סומכים על סתם גמרא דהם מסוכנים, והורגים אותו בהדיא. ואם אתה יודע בודאי שסוג נחש הזה אינו מסוכן כ"כ, אפ"ה שלא בהדיא מותר להורגו דהיינו לפי תומו, דאפי' אם אינו מסוכן להרוג מ"מ מזיק גדול הוי. והיום בא"י גם המומחים אומרים שחוץ מנחש צפע, דהוא הנחש המצוי ביותר בא"י, יש עוד נחשים ארסיים אפי' יותר מצפע, אלא שאינם מצויים כ"כ בכל הארץ, אבל בהרים יש עוד ארסיים, ובאיזורי המדבר יש הרבה סוגי נחש מסוכנים. ואפי' אם אדם ננשך מנחש שאינו ארסי בודאי, מ"מ צריך לקבל טטנוס משום הלכלוך, ובלי טטנוס יכול להיות סכנה. ואפי' אם האדם הזה קבל טטנוס, מ"מ במקום דשכיח עוד אנשים, בודאי יש כאלו שאינם מחוסנים והוי בכלל סכנה, וחי בהם.

ועדיין יש להסתפק אם אפשר לצודם ולא להורגם שמא לצודם עדיף, דלכאורה הוי היתר יותר.

ומה שכתבת שבשו"ע הרב מבואר לדעת הרמב"ם ד"אם הם ספק ממיתין אין היתר להורגם כשאין רצין אחריו". איני יודע כוונתך, שמפורש בשו"ע הרב שם, דלהרמב"ם מותר לדרוס לפי תומו כשאין רצין אחריו, בכל "מיני חיה ורמש שיש בנשיכתם ספק נפשות". וא"כ מתיר להורגם ולחלל שבת במלאכה גמורה של תורה, רק שמצריך שינוי קצת כיון שאין רצים אחריו. והסיבה שלא התיר להרוג בהדיא, דהוי ספק רחוק, א' דאפי' אם נושכים הלא הרבה פעמים אינם ממיתים, ואפי' ברצו אחריו אינו ודאי שיצליח לנשוך, וכ"ש כשאין רץ אחריו [ואפי' בבורח ממנו התיר הרמב"ם], הוא דבר רחוק שינשוך, ואפ"ה ס"ל להרמב"ם דמותר להרוג, אלא כיון דהוי חשש רחוק יהרגנה בשינוי. ורק באינם ממיתים לעולם אוסר להרוג לפי תומו ג"כ, להרמב"ם, אפי' ביש היזק לגוף.

ואבאר דברי

מקור הדין בגמ' שבת קכא: אריב"ל כל המזיקין נהרגין בשבת, והקשו מברייתא דתניא חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכ"מ, מני אי ר' יהודה הא אמר מלאכה שאצ"ל חייב אלא לאו ר"ש והני הוא דשרי, ותירצו בגמ' ברצו אחריו ודברי הכל. ואפשר לפרש בשתי אופנים, א' דמ"ש ריב"ל מותר להרוג כל המזיקין אותם היינו ברצו אחריו, ואפי' לר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב עליה, משום פקו"נ, והברייתא מיירי בלא רצו אחריו, וחמשה אלו דמותר להרוגם הוא רק לר"ש דמתיר מלשאצ"ל. אופן ב' דהברייתא הוי כר' יהודה דמיירי ברצו אחריו, ולכן מתיר ר' יהודה דהוי פיקוח נפש, אבל ריב"ל מיירי בלא רצו אחריו, ולר"ש מותר להרוג כל המזיקין אפי' בלא רצו אחריו.

והנפק"מ בין הפירושים דלפירוש א' ברצו אחריו כל המזיקין נהרגים אפי' לר' יהודה, ולפירוש ב' רק בחמשה המסוכנים מותר להרוג לר' יהודה, ורק ברצו אחריו. ועוד חילוק דלפירוש א' לר' שמעון בלא רצו אחריו רק בחמשה אלו מותר, אבל בשאר המזיקין מודה שאסור בלא רצו אחריו, ולפירוש ב' כל המזיקין מותר להרוג לר"ש אפי' לא רצו אחריו. ופירוש א' הוי לר' יהודה הוי קולא ולר"ש חומרא, ולפירוש ב' הוי לר"י חומרא ולר"ש קולא.

ורש"י פירש כפירוש א' ולכן כשרצים אחריו יהרוג כולם משום פיקוח נפש, אפי' לר' יהודה, אבל לר"ש דס"ל מלאכה שאצ"ל פטור, מותר להרוג אפי' לא רצו אחריו, אבל רק שהורגים בודאי דהיינו החמשה המנויים בברייתא.

ותוס' הקשו על פירוש זה של רש"י ופירשו כפירוש השני, דהברייתא הוא אליבא דר' יהודה דס"ל מלאכה שא"צ לגופה חייב, והא דמתיר בחמשה אלו, הוא מטעם פיקוח נפש דאיירי כשרצים אחריו, ורק אלו שממיתים הוי פיקוח נפש, ומותר לעבור איסור תורה להציל עצמו ממוות, ושאר המזיקין כנראה אינם הורגים, לכן אסור להורגם אפי' רצים אחריו. אבל לר"ש מותר להרוג כל המזיקין אפי' אינם רצים אחריו, כיון דמלשאצ"ל הוי דרבנן במקום חשש צער [קצת גדול] מותר לעבור על איסור דרבנן הזה. אלא שלהלכה כותב תוס' שאע"פ שאנחנו פוסקים כר"ש במלשאצ"ל, אין להקל כ"כ כריב"ל כיון דבגמ' יש אמוראים החולקים על ריב"ל וסוברים שבהדיא אסור להרגן, ורק כשהולך כדרכו מותר לו לדרוך עליהם ולהורגם. ויש להסתפק לדברי תוס' שמא רק בכל שאר המזיקין ס"ל דאין להורגן בהדיא, רק לפי תומו, כמפורש בהאמוראים נחשים ועקרבים סתם, אבל בהחמשה המסוכנים, דאפי' ר' יהודה מודה דהמסוכנים הורגים בהדיא ברצו אחריו, שמא בלא רצו אחריו, ס"ל לר"ש דהורגים אותם בהדיא, ובזה לא פליגי המ"ד דמצריך לפי תומו, כיון דידוע סכנתם א"צ להסתיר הריגתם.

ובהא דאמר בגמ' דורס לפי תומו, פירש"י דהיינו שלא במתכוון, אמנם שאר הראשונים פירשוהו דמיירי אפי' במתכוון, רק שלא יהרגהו בהדיא.

ולפ"ז לדידן [גם הספרדים כמפורש בב"י] דפוסקים במלשאצ"ל כר"ש דמותר, לרש"י גם כשלא רצו אחריו מותר להרוג החמשה המסוכנים, [וגם סתם נחש שבא"י הוא בין החמשה, והיה מותר להרגם בהדיא]. וא"כ לרש"י נחש שבא"י כל שאין יודעים שודאי אינו מזיק הורגים אותו בשבת בהדיא אפי' אינם רצים אחריו.

ולתוס' ברצו אחריו מותר בהחמשה המסוכנים אפי' לר' יהודה, ולכן בנחש שבא"י ברץ אחריו ודאי מותר להרוג, ובאין רצים אחריו לריב"ל דהיינו כר"ש מותר להרוג כל המזיקין כדרכן, ולשאר אמוראי רק לפי תומו מותר, ואפי' אם מתכוון להרוג מותר לפי תומו, העיקר שלא יהא ניכר שהורגו בהדיא. וא"כ כשאלא רצו אחריו מותר להרוג בכוונה אבל שלא יהא ניכר. ובנחש בא"י יש להסתפק שמא מותר להורגו בהדיא אפי' כשאין רץ אחריו. ואין לי הוכחה לזה.  

ותוס' הביא שכן פסק הר"ח. והרמב"ן והרשב"א הביאו שכתוס' פירשו הבה"ג והראב"ד והרז"ה.

אלא שהרז"ה בהמאור אע"פ שפירש כתוס' לא פסק הלכה כמאן דר"ל דלהלכה מלשאצ"ל חייב, ולפ"ז לא יהא היתר להרוג רק החמשה ברצין אחריו. ואפי' לר"ש ס"ל דשמא אין הלכה כריב"ל אלא כשאר האמוראים דגם לריב"ל אינו מותר רק לפי תומו. ולפ"ז להרז"ה דלא פסק במלשאצ"ל כר"ש, אסור להרוג בהדיא רק החמשה המסוכנים, ורק ברצו אחריו. ובלא רצו אחריו, וכן בשאר המזיקין אפי' רצו אחריו אין שום היתר להרוג אותם בהדיא. אלא דהרז"ה מודה דלפי תומו מותר, ופשוט צריך לומר דהוא מפרש לפי תומו כרש"י, דהיינו באינו מתכוון, דאם מתכוון הלא עובר איסור תורה כיון דמלשאצ"ל חייב מה"ת. ולפ"ז להרז"ה בכל אופן אסור להרוג אפי' המסוכנים בלא רצו אחרי, וה"ה נחש בא"י.

והרי"ף והרמב"ן והרשב"א והרא"ש הריטב"א והר"ן מפרשי כרש"י בהגמ', ופסקו לקולא מטעם דהלכה כר"ש במלשאצ"ל. וז"ל הרמב"ן בחידושיו, נמצא עכשיו שכל המזיקין נהרגין כדרכן ברצין אחריו ומשום פיקוח נפש והזריז ה"ז משובח וא"צ לשנות, דהיינו דריב"ל, חמשה האמורין בברייתא נהרגין כדרכן, ואף על פי שאינן רצין אחריו, והיינו ברייתא ואתיא כרבי שמעון, שאר נחשים ועקרבים שאינן רצין אחריו צריך לשנות ומותר לדורסן אפילו במתכוין כאלו אין מתכוין והיינו לפי תומו. עכ"ל. וכן פסק הרשב"א בחידושיו. וכן פסק הרא"ש בפסקיו כאן סי' יא שהחמשה נהרגין אפי' באין רצים אחריו, ושאר מזיקים נהרגים ברצים אחריו, ולפי תומו מותר בשאר מזיקים אפי' אין רצים אחריו. וכ"פ הריטב"א. וכן פסק הר"ן על הרי"ף.

והרמב"ם להלכה גם פסק כך דהחמשה נהרגין אפי' רואה אותם לבד, ושאר המזיקין מותר להרוג רק ברצים אחריו, ובלא רצים דרסן לפי תומו. וטעם הרמב"ם אע"ג שפוסק דמלאכה שא"צ לגופה חייב, כתב הרה"מ שהיתר הרמב"ם הוא דהוי פיקו"נ בראיית אלו החמשה ואפי' לא רצו אחריו, דשכיחי היזיקם, ובשאר מזיקין ברצו אחריו הוי פיקוח נפש. אלא שאינו מתרץ היאך מתיר לפי תומו אם מכוון, כיון דס"ל מלשאצ"ל אסור מה"ת היאך מותר להרגם בכוונה, ואם הרמב"ם יפרש כרש"י דלפי תומו היינו אין מתכוון ניחא, דהרמב"ם מודה דאינו מתכוון מותר. והמג"א סקכ"ג הביא הרה"מ שכתב דהרמב"ם מתיר להרוג המזיקין אפי' כשלא רצו אחריו היינו אפי' במתכוון, ופירש המג"א טעם לזה, דדוקא בנחש ועקרב שע"פ הרוב הם ממיתים, ולכן אף במקום שאין ממיתין מותר לדרסן מפני חשש סכנת נפשות אבל דבר שאין ממית לעולם פשיטא דאסור לדרסו להרמב"ם, עכ"ל.

ועוד צל"ע פירוש הגמ' להרמב"ם דהברייתא דהחמשה שהורגים הוי אפי' לר' יהודה, אפי' בלא רצו אחריו, דבגמ' משמע דהיתר דר' יהודה הוי רק ברצו אחריו. ומ"ש שם הלחם משנה, דס"ל להרמב"ם דאלו החמשה הורגים משום פיקוח נפש אפי' אין רצים אחריו, ומה שלא תירצו בגמרא כשהקשו מני אילימא ר' יהודה וכו', משום דרצה להעמיד דרצו אחריו ודברי הכל דאתיא ככ"ע. עכ"ל. עיקר חסר מן הספר דבהו"א אין שום סברא לפרש את הברייתא לר' יהודה, ואיך בלא גילו דעת שי"ל דגם ר' יהודה ס"ל כן, נפרש דס"ל לר"י כן. ושמא י"ל דהרמב"ם מפרש בהגמ' כבעל הערוך המובא ברמב"ן, שהוא פירש דתירוץ הגמ' הוא דבין ריב"ל בין הברייתא הוא כר' יהודה, ורק מה שהגמ' מפרש ברצו אחריו, היינו על דין ריב"ל, אבל מה שהגמ' אומר ר' יהודה הוי גם אברייתא, וממילא חזר בו הגמ' גם מההו"א דא"א לומר ר' יהודה, די"ל דהוא ר' יהודה, ונפרש הטעם משום פיקו"נ אפי' לא רצו אחריו.

והכס"מ הוסיף שמה שהרמב"ם מתיר אפי' לר' יהודה היינו בכל ספק פיקוח נפש, דספק פיקו"נ דוחה שבת, ולכן כל המזיקין אם הם ספק שממיתין מותר להרוג אותם כמו החמשה אלו, וזה אפי' בראותם לבד, אם יש ספק. עכ"פ גם להרמב"ם מותר להרוג נחש בא"י אפי' אינו רץ אחריו, ואפי' לר' יהודה, משום ספק פיקוח נפש.

והטור סי' שטז פוסק כהרי"ף רמב"ן רשב"א רא"ש ר"ן. וכן פסק המחבר ס"י  וז"ל, כל חיה ורמש שהם נושכים וממיתים ודאי, נהרגים בשבת אפילו אין רצין אחריו. ושאר מזיקין, כגון נחש ועקרב מקום שאינם ממיתין, אם רצין אחריו, מותר להרגם ואם לאו, אסור. אבל מותר לדורסם לפי תומו,  ואפילו במתכוין אלא שמראה עצמו כאילו אינו מכוין. עכ"ל. וצל"ע בלשון "ממיתים ודאי" הלא פשוט דגם ספק פיקו"נ דוחה. אבל זה פשוט שהחמשה בגמ' הם אלו הנושכין וממיתין ודאי, וא"כ בנחש שבא"י אין ספק שהורגים אותו אפי' אינו רץ אחריו.

ולכל הנ"ל בנחש שבא"י להרי"ף רמב"ם רמב"ן רשב"א רא"ש ר"ן וטור, וכן נפסק בשו"ע, מותר להרוג אותם בהדיא אפי' בלא רצו אחריו, חוץ מלתוס' דמותר להרוג במתכוון, אבל רק לפי תומו, ולהרז"ה אינו מותר רק באינו מתכוון. ובודאי מותר להרגם בכוונה, והשאלה רק אם ינסה לטשטש מעשה ההריגה בהדיא כתוס' או לא. [וא"צ לחשוש כלל לדעת יחיד, מה שמשמע מדבריו שפוסק כר' יהודה מספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, שכל הראשונים פסקו להיתר]. ובשו"ע פסק כרוב הראשונים, דהממיתים בודאי מותר להרגם בהדיא, ובגמ' מפורש דנחש שבא"י ממית ודאי, ופשוט שמותר, אפי' לדעת ר' יהודה להשו"ע. ולדידן דפוסקים כר"ש פשיטא דמותר. ונחשים בחו"ל שאינם ממיתים בודאי נפסק בשו"ע שמותר להורגם במתכוון, אלא שיהא מראה בעצמו כאינו מתכוון, כרוב הראשונים.

וכן פסק בשו"ע הרב סכ"ב דהמזיקין בודאי מותר להורגם בהדיא לכו"ע אפי' לא רצו אחריו. ואותן שיש בהם ספק נפשות, מותר לכו"ע אם רצו אחריו להרגם בהדיא, ואם לא רצו אחריו מותר להרגם ע"י שינוי, וזה גם להרמב"ם המחייב מלשאצ"ל, ולהלכה כרוב ראשונים שמה"ת מלשאצ"ל פטור, גם שאר המזיקין מותר להרוג אפי' אלו שבודאי אינם ממיתים בנשיכתם, כל שיש בנשיכתם היזק הגוף ולא צער בעלמא, ואם רצו אחריו מותר להרגם בהדיא, ובלא רצו אחריו הורגם במתכוון ע"י שינוי אבל לא בהדיא. ומ"ש הרב "ומכל מקום כל בעל נפש יש לו להחמיר על עצמו באיסור של תורה במקום שאפשר דהיינו אם אין רץ אחריו אל ידרסנו אם אפשר לו להשמר ממנו ולהזהיר לאחרים שישמרו ממנו" היינו רק במאי דפליגי דהיינו באלו שבודאי אין ממיתים, ורק יש בהם צער הגוף, שלרוב ראשונים מותר להורגם ולהרמב"ם אסור, ע"ז כתב דאע"ג דההלכה כרוב ראשונים מ"מ בעל נפש יחמיר לעצמו לצאת שיטת הרמב"ם, אבל באלו שהם ספק ממיתים שאין שום מחלוקת בזה שגם להרמב"ם מותר אין שום ספק בזה, ואדרבה במקום דשכיחי אנשים כל הקודם להורגו זוכה, להסיר ספק מכשול מרבים.

ואין לומר דנשתנו הטבעים דהיום כיון שיש רפואה לנשיכת נחש לא הוי סכנה, זה אינו דודאי כל נשיכת נחש בימינו אם אינם מטפלים בו מיד, גורם למוות בהרבה מקרים, ואפי' נחש שאינו צפע שאין בו רעל, מ"מ צריך טטנוס תיכף ומיד, ואם לאו יכול לבא לידי סכנת נפשות מהלכלוך, ומה שלא מתים היום הרבה מנשיכת נחש היינו מטיפול רפואי שיש, ופשוט דהנשיכה הוי פיקוח נפש דכל שלא יעשה הרפואה יש חשש מיתה, ופשוט שמותר לכלות המזיקין בשבת.

ולכן לענין השאלה שלך שאינך מכיר בנחשים ודאי אצלך כל נחש הוי ספק ממית, וסתם נחש שבא"י הוי ודאי ממית דכן מפורש בגמ', ומותר להרוג בהדיא, ואפי' על כל ספק ממית מותר להרוג אפי' להרמב"ם, אלא שבאין רצים אחריו צריך שינוי, לפי תומו. דכל ספק פיקוח נפש דוחה שבת, ובנחש שבא"י דהוי ודאי ממית, הוי פיקו"נ אפי' באין רצים אחריו והורגם בהדיא, וצריך לקיים "וחי בהם".

אלא שיש עדיין להסתפק שמא יותר טוב לכפות עליו כלי, או לצוד אותו, דלכאורה עדיף לצודו מאשר להורגו, דאפי' הרמב"ם דס"ל מלשאצ"ל חייב מה"ת, מודה בצידת המזיקים דמותר אפי' המזיקים שאינם ממיתים, ויש שכתבו הטעם דהוי כמתעסק, דאינו צד אלא מסלק היזק וממילא נצוד, ואין כוונתו כלל לצוד. וגם בכמה מזיקים י"ל דבצידה יש תרי דרבנן, א' מלשאצ"ל, ב' אין במינו נצוד, ובהריגתם ליתא אלא חד דרבנן. אלא דבגמ' ותוס' בשבת שם לא משמע דצריך להקפיד על זה, ומותר להרוג לכתחלה אפי' אם יכול לצודם. וצ"ע בזה, וכבר הארכתי כאן בזה יותר מדאי ועוד חזון למועד.

כל זה כתבתי להיוצא מהגמ' והראשונים לדינא בלא לעיין מה שכתבו האחרונים פוסקי הדורות האחרונים ובודאי למעשה ממש צריך לעיין בדברי האחרונים מאורי עינינו.

שמחה בונם