בשבועות אלו לומדים פרקי אבות בשבת. אחד האמרות הידועות לבני תורה ולבעלי מלאכה כאחד, היא המשנה יז בפרק ג: רבי אלעזר בן עזריה אומר: ... אם אין קמח - אין תורה. אם אין תורה - אין קמח. בדומה לזה מצינו מחלוקת רשב"י ור' ישמעאל בגמ' ברכות: הרבה עשו כר' שמעון ולא עלתה בידם - ומנגד יש את הטיעון תורתו מתי נעשית? בדור מאוחר יותר מצינו הרמב"ם מחווה דעתו התקיפה שעל האדם לצאת לעבודה והרבה מבני דורו וגם בדורות שלאחריו מתווכחים בענין, זה בכה וזה בכה.
בשלש הדורות האחרונות - כשיהדות התורה השתקמה מהשואה האיומה - דגלו מורי האומה בשיטה המוזכרת בגמרא: אלף נכנסים לבית המדרש ואחד מהם יוצא להוראה. בכלל לא התייחסו ל"קמח" כגורם חיוני לקיום הדור,אלא התמקדו בייסוד ישיבות וכוללים כדי לייצר ככל שיותר גדולים בתורה עבור הדור הבא.
השאלה האקטואלית צריכה להישאל: מה השקפת התורה שהדור שלנו צריך לנקוט ככיוון לדור הצעיר? האם ממשיכים בדרך שהורו לנו זקני ראשי הישיבות נ"ע מהדור העבר: אם אין תורה - אין קמח, או האם מתחילים להטות אוזן ללחשושים של בעלי המלאכה שעל כתפם מונחת עול פרנסת, הלבשת ודיור הבנים והחתנים: אם אין קמח - אין תורה?
כמובן שאנו רואים בבירור את דעת הרמב''ם ואי אפשר להתעלם מפסיקתו ההלכתית-מחשבתית שפסק את המשנה והגמ' שתורה שאין עימה מלאכה-סופה בטלה והן אמת שהיעב''ץ כתב שכיום יש דין לכל הת''ח של עני ולכן יכולים לא לעבוד ולהישאר ללמוד, עי' יבי''א חלק ט סימן ט''ו כמדומני שמביא זאת ופוסק להלכה, אך עדיין ישנה קושייה והיא שאנו רואים במו עינינו שישנו פער משמעותי בין עני שבקושי יכול לאכול ולחיות בצרוה נורמלית לבין ת''ח שמקבל מלגה ואשתו עובדת וכו. ולכן יש מקום באמת לפתוח נושא חשוב זה כדי לדעת מה עלינו לנהוג בעבודת ה' שלנו.