שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

אור החיים הקדוש - דברים: כללות יראת ה' והמידות ההגונות

תקציר השיעור

פרשת דברים

כללות יראת ה" ומידות ההגונות

חז"ל מסרו כי משה רבנו הזכיר בפתיחת דברי תוכחתו לבני ישראל, את מעשיהם במדבר.

האור החיים הקדוש פירש את הדברים באופן אחר "בדרך רמז" - "כי במקרא מועט לימד משה כללות יראת ה" ומידות ההגונות הצריכים להולכים בתורת ה"" - הבה נתבונן ונעמיק בהם.

א. בְּעֵבֶר - שיהיה לוקח מידתו של "אברהם העברי"

דברי האור החיים הקדוש בפרשת לך לך שהכינוי "עברי" ירמוז "כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות" • "כל העולם כולו מעבר אחד ואברהם אבינו מהעבר השני" - מידת האמונה של אברהם אבינו • אברהם אבינו הרגיש עצמו בעולם הזה בבחינת "עובר אורח" והתכלית היא חיי העולם הבא.

ב. הַיַּרְדֵּן - חובת ההתעוררות העצמית

"טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות" • החילוק בין מידת "מרדות" למידת "ענווה".

ג. בַּמִּדְבָּר – ענווה

"אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשים בו, תלמודו מתקיים בידו".

ד. בָּעֲרָבָה - ערבוּת במידת הענווה וחיוב התוכחה לאחרים מדין ערבוּת

בדברי משה רבנו "בָּעֲרָבָה" נרמזו שני עניינים:

האחד, לנהוג במידת הענווה בערבוּת, דהיינו "בדרך הנאות", כמבואר בדברי הרמב"ם.

והשני, החיוב להוכיח אחרים, אשר יסודו מדין ה"ערבוּת" שכל ישראל ערבים זה בזה • ביאור הטעמים לחיוב ה"ערבוּת" ההדדית בכלל ישראל  • על ידי התוכחה מסיר מחברו את "מסווה הטומאה".

ה. מוֹל סוּף - יזכיר לו יום המיתה ועל ידי זה ישוב בתשובה

"שוב יום אחד לפני מותך - ונמצא כל ימיו בתשובה" • "אם ניצחו [ליצר הרע] מוטב, ואם לאו, יזכיר לו יום המיתה".

ו. בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל - "הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו"

"אין לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני המלך הגדול" • איזון מערכת הרגשות בנפש האדם.

ז. וְלָבָן  - לב טהור ונקי משנאת הבריות קנאה ותחרות

דברי הרמח"ל כי "לב נקי" - הוא לב שאין בו תאוות גשמיות ומידות רעות, ו"לב טהור" - הוא לב שאין בו כוונות ופניות אחרות, זולת הכוונה לעשות את רצון ה"" • שערי טהרת המחשבה בדברים שבין אדם לחברו.

ח. וַחֲצֵרֹת - קביעות תלמוד תורה בחצרות בית ה"

בתי המדרש הם החצר בעולם הזה דרכה נכנסים לבית בעולם הבא •  דברי האור החיים בפירוש שמות משפחות שבט יששכר הרומזים לקנייני התורה.

ט. וְדִי זָהָב - שמח בחלקו

מידת ההסתפקות בהכרחי, ודברי חז"ל במסכת אבות "איזהו העשיר - השמח בחלקו".

• על מנת למצוא את הדרך להגיע למידה זו - נעיין בפירושים על משנה זו, ובדרשת הרמב"ן על ספר קהלת שבו שלמה המלך "מהביל" את כל תענוגות והנאות העולם הזה.

חז"ל מסרו כי משה רבנו הזכיר בפתיחת דברי תוכחתו לבני ישראל, את מעשיהם במדבר, כמבואר בפירוש רש"י שם (1א) על פי הספרי.

האור החיים הקדוש פירש את דבריו באופן אחר "בדרך רמז" - "כי במקרא מועט לימד משה כללות יראת ה' ומידות ההגונות הצריכים להולכים בתורת ה'". הבנה נתבונן ב"תשע המידות", כללים אלו, ונעמיק בהם.

 בְּעֵבֶר - שיהיה לוקח מידתו של "אברהם העברי"

א. וזה לשון האור החיים הקדוש (1ב) "רבותינו ז"ל (ספרי כאן) דרשו שהוכיחם על מה שעשו במדבר וגו'. ואפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז באופן אחר, והוא, כי במקרא מועט לימד משה כללות יראת ה' ומידות ההגונות הצריכים להולכים בתורת ה', והם מידות תשעה: [א] שיהיה לוקח מדתו של אברהם דכתיב (בראשית יד, יג) אברם העברי, והוא מה שרמז באומרו בְּעֵבֶר". והנה בפרשת לך לך פירש האור החיים הקדוש את הפסוק "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם",  שהכינוי "עברי" ירמוז "כי אברהם היה עובר ולא היה מחזיק עצמו בחשיבות, אלא עברי". וצ"ע האם הכוונה למידת הענווה, שכן מידה זו נרמזת בהמשך הפסוק [לקמן אות ג].

בפירוש מאורי אור ומאורי החיים, ביארו את כוונת האור החיים הקדוש כאן, למידת האמונה של אברהם אבינו, שהיה ב"עבר" אחד של העולם, כנגד כולם.

במהדורת מוסד הרב קוק של פירוש האור החיים הקדוש (2א) הביאו את מה שכתב בספר אור בהיר, שיש כאן רמז לכך שאברהם אבינו הרגיש את עצמו בעולם הזה בבחינת "עובר", דהיינו שהעולם הזה אין לו חשיבות עצמית, וכל תכליתו רק כפרוזדור מעבר לעולם הבא. וכעין זה ביאר על פי דרשותיו של רבינו בספר מאור חיים, כפי שהובא בספר

כל הכתוב לחיים (2ב), עיין שם בכל דבריו.

הַיַּרְדֵּן - חובת ההתעוררות העצמית

ב. המידה השניה - כתב האור החיים הקדוש (2ג) "שיהיה מרדות בלבו תמיד, כאומרם ז"ל (ברכות ז, א; 2ד) טובה מרדות [רש"י: "לשון רידוי והכנעה, שאדם שם על לבו מאליו"] אחת בלבו של אדם ממאה מלקיות, והוא מה שרמז באומרו הַיַּרְדֵּן". ובגמרא, ריש לקיש למד זאת מהפסוק (משלי יז, י) "תֵּחַת גְּעָרָה בְמֵבִין מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה".

בביאור הדברים, כתב רבנו יוסף חיים בספרו בן יהוידע (3א) "הכוונה כי העוזב דרכיו הרעים מחמת יסורים, אפשר שאינו מודה בלבו שדרכיו רעים הם, ורק הוא עוזב אותם עתה בעל כורחו מחמת יראת היסורים. אבל המתחרט בלב הנה הוא מודה על דרכיו שהם רעים, שמתחרט על הילוכו בם. ויליף זה ממה שנאמר, כי טוב לי אז מעתה, דנמצאת מודה שדרך הרע שהולכת בו עתה לא טוב הוא".

בספר כל הכתוב לחיים (3ב) ביאר את ההבדל בין מידה זו - רידוי והכנעת היצר, למידה הבאה - הכנעה וענווה עצמית.

וראה תוספת ביאור במידה זו, בספר דעת חיים (3ג) על פי דברי החפץ חיים "שאם התוכחה והעונש באים מבחוץ, מתגבר לפעמים כח הניצחון על מכהו. אמנם כשאדם מתבונן ומכה את עצמו, אין לו למי לנצח, וחוזר למוטב", ובמה שביאר בהרחבה את דבריו.

 בַּמִּדְבָּר - ענווה

ג. המידה השלישית - כתב האור החיים הקדוש (4א) "מידת הענווה, כאומרם ז"ל (עירובין נד, א; 4ג) לעולם ישים אדם עצמו כמדבר, ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (שמות יט, ב) בפסוק ויסעו מרפידים, והוא מה שרמז באומרו "בַּמִּדְבָּר".

וכוונתו לביאורו על כוונת הכתובים בפרשת בואם של בני ישראל למדבר סיני לקראת קבלת התורה (4ב) שבה נרמזו "ג' עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי היא תורתינו הנעימה". ואחד מהם הוא "השפלות והענוה, כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר, פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו".

ובפרשת חוקת ביאר האור החיים הקדוש (4ד( את לשון הכתוב ""וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה", דהיינו "מה שזכו נוחליה, לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבים עצמם כמדבר, וכמו שפירשנו בפסוק ויחנו במדבר (שמות יט, ב; 4ב), שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענווה והשפלות".

 בָּעֲרָבָה - ערבוּת במידת הענווה וחיוב התוכחה לאחרים מדין ערבוּת

ד. בדברי משה רבנו "בָּעֲרָבָה" - המידה הרביעית - נרמזו שני עניינים: האחד, לנהוג במידת הענווה בערבוּת, דהיינו "בדרך הנאות", כמבואר בדברי הרמב"ם. והשני, החיוב להוכיח אחרים, אשר יסודו מדין ה"ערבוּת" שכל ישראל ערבים זה בזה, כדברי האור החיים הקדוש (5א) וזה לשונו: "שתהיה הענווה בדרך הנאות לא בדרך הפחיתות הנמאס, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות. עוד תנאי הענוה, שלא ישתמש בה להרחיק תוכחות על עוון. אם יראה איש עובר פי ה' ויאמר מי אני ומי ביתי להוכיח אנשים גדולים, אלא צריך להוכיח לצד חיוב בערבות. והוא מה שרמז באומרו "בערבה" כלל שני דברים: [א] שתהיה הענווה ערבה, על דרך אומרו (משלי ג, ד) ומצא חן ושכל טוב וגו'. [ב] חיוב הערבוּת, שיצטרך להוכיח על עוון לקטון וגדול ולא ישתמש בענווה בענין זה".

בביאור הענין הראשון - לנהוג במידת הענווה בערֵבוּת, דהיינו "בדרך הנאות", כמבואר בדברי הרמב"ם.

בפירוש מאורי אור (5א), ציין לדברי הרמב"ם (הלכות דעות פ"ה ה"ח) בהנהגת תלמיד חכם "ולא ירוץ ברשות הרבים כמנהג משוגעים, ולא יכפוף קומתו כבעלי חטוטרת. אלא מסתכל למטה כמו שהוא עומד בתפילה, ומהלך בשוק כאדם שהוא טרוד בעסקיו".

בספר כל הכתוב לחיים (5ב) הפנה לדברי הרמב"ם בהלכה הסמוכה שם (פ"ה ה"ט) "מלבוש תלמיד חכם מלבוש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שמנונית וכיוצא בהן. ולא ילבש לא מלבוש מלכים, כגון בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלים בהם, ולא מלבוש עניים שהוא מבזה את לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים".

בביאור הענין השני - החיוב להוכיח אחרים, אשר יסודו מדין ה"ערבוּת" שכל ישראל ערבים זה בזה, הוסיף האור החיים הקדוש בפרשת ניצבים (5ג) הסבר בטעם הדבר: "שלא יאמר אדם למה יעשה ה' כה לעבדיו, להכביד עולם לחייבם במעשה הזולת. לזה אמר כי אלקים חשבה לטובה, לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, פירוש שזולת זה יהיו ישראל חוזרים לאחוריהם, היום יפשע אחד בקלה ולמחר בחמורה, והיו נשמטים מעדת הקדושה מעט מעט עד שיפשע ישראל מהיות עם ה'. ובמה שעשאם ערבים, יתנו לב לעובר עבירה אחת קלה כבחמורה, ויתקיימו לעם סגולה. הא למדת, שכל מעשה ה' אינו אלא לטובתינו להקימנו".

עוד מבואר בדברי האור החיים הקדוש (6א) בפרשת עקב בטעם המצוה שכל ישראל ערבים זה בזה: "כי כללות החיוב היא על המצוות, שלא תתבטל בעולם מאיש ישראל. ולזה כל שמתבטלת, הרי נעשה פשיעה "בינותינו". כי התורה לנו ניתנה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורשה (פסחים מט, ב), ועל האדם חיוב שמירת ארוסתו לבל תהיה נבעלת מהזולת.  כמו כן הדבר הזה, אשה יראת ה' הקנו לנו מן השמים, עלינו חיוב שמירתה לבל ישלחו ידם, במה שאין התורה חפצה. וזה יהיה על ידי הכח אשר יהיה ביד המצטווים לרדות במקל, ולמנוע עושי רשע, גם להוכיח בנועם דברי אהבה וחיבה, להטות לב בני אדם ליישר עקמומיות הלב".

וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (6ג (שעל ידי התוכחה מסיר מחברו את "מסווה הטומאה". ובמה שנתבאר בספר כל הכתוב לחיים (7א) מדברי הראשונים והאחרונים בענין חיוב התוכחה שיסודו מדין ערבוּת. ובמה שכתב בספר לאור החיים (7ב) בביאור דברי האור החיים הקדוש במידה זו - מודעות עצמית בלי חשיבות עצמית.

 מוֹל סוּף - יזכיר לו יום המיתה ועל ידי זה ישוב בתשובה

ה. המידה החמישית - כתב האור החיים הקדוש (8א) יסודה ב"מאמר התנא (אבות פ"ג מ"א) הסתכל בשלשה דברים וכו' ולאן אתה הולך וכו' ולפני מי אתה עתיד וכו'. וכן אמר התנא (שם פ"ב מ"י) ושוב יום אחד לפני מיתתךכו', ופירשו שם שהכוונה היא שיזכור תמיד יום מותו, ושכל יום הוא זמן גבול המיתה. והוא מה שרמז באומרו "מוֹל סוּף", שיהיה למול עיניו "סוף אדם" ותכליתו".

ענין זה נתבאר גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (8ב) "עוד ירמוז על דרך אומרם ז"ל, שוב יום אחד לפני מיתתך, שבזה יהיה כל ימיו בתשובה. והוא מאמר אִם בְּחֻקֹּתַי, שהיא גזירת המיתה שחקק ה' שאין מידו מציל, אם תֵּלֵכוּ בהם שכל יום יאמר למחר ימות, בזה ודאי וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם".

וכן בדבריו בפרשת ואתחנן (8) בביאור הכתוב "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים", וזה לשונו: "צריך לדעת מה ידיעת יום מימים, מה ישיב אל לבו ואולי שנתכוון על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אם פגע בך מנוול זה וכו', ואם לאו יזכור לו יום המיתה, ובזה יהיה נכנע לבבו, והוא אומרו וְיָדַעְתָּ יתן בדעתו הַיּוֹם הידוע, שהוא יום המיתה, ובזה וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, להשיבו אל דרך הטוב והישר".

וכוונתו לדברי הגמרא בברכות (9א) "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר אמרו בלבבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע, שנאמר על משכבכם. אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכור לו יום המיתה, שנאמר ודומו סלה".

עם זאת, בפירוש עיון יעקב (9ב) כתב לדקדק בדברי הגמרא, שלא יזכיר לעצמו מייד את יום המיתה, אלא קודם לכן ינסה דברים אחרים "כי לפעמים אין העצבות טוב, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, כדאמרינן לקמן (לא, א). להכי קאמר תחילה שיעסוק בתורה או יקרא קריאת שמע. ואם בכל זה לא יועיל, אזי יזכור יום המיתה".

בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל - "הפרוש צהלתו בפניו ואבלו בלבו"

ו. המידה השישית - כתב האור החיים הקדוש (9ג) "מאמר החסידים (חובת הלבבות שער הפרישות פרק ד; 9ד) וז"ל,  הפרוש צהלתו בפניו ודאגתו [ואבלו] בלבו. והוא מה שרמז באומרו "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל", כנגד צהלתו בפניו אמר בֵּין פָּארָן לשון פאר, היפך עצבון שהוא פנים רעות. וכנגד עצבון הלב אמר וּבֵין תֹּפֶל, שלא יהיה לבו ערב עליו ויתעצב אל לבו, מפחד שמא עבר את פי ה' בלא ידיעה בגדולות או בקטנות, או שמא מיעט בעבודה ממה שצריך עשות".

בפרשת עקב ביאר האור החיים הקדוש (10א) את דברי חובות הלבבות "כי אין נכון לשמוח מי שהוא עתיד לעמוד בבושה וכלימה לפני מלך הגדול, ואין צריך לומר מי שמחויב ראשו למלך". וראה בקובץ התורני אספקלריא (10ב) ביאור מידה זו של "צהלתו בפניו", שהיא זהירות בכבוד הזולת לשמח את סביבותיו.

 וְלָבָן  - לב טהור ונקי משנאת הבריות קנאה ותחרות

ז. המידה השביעית - כתב האור החיים הקדוש (11א) "שיהיה לו לב טהור ונקי, כדרך שהתפלל דוד (תהלים נא, יב) לב טהור ברא לי וגו'. וירחיק ממנו שנאת הבריות והקנאה והתחרות והמשטמה, והוא מה שרמז באומרו "וְלָבָן" שיהיה לו לב טהור, שיתייחס לטהרה כינוי זה של לָבָן".

ונראה ביאור דבריו על פי מה שכתב הרמח"ל במסילת ישרים, כי "לב נקי" - הוא לב שאין בו תאוות גשמיות ומידות רעות (פרק י; 11ב). ו"לב טהור" - הוא לב שאין בו כוונות ופניות אחרות, זולת הכוונה לעשות את רצון ה'" (פרק טז; 11ג). וראה בדבריו הנפלאים של רבי יהונתן אייבשיץ (11ד) על "טהרת המחשבה" בדברים שבין אדם לחברו.

 וַחֲצֵרֹת - קביעות תלמוד תורה בחצרות בית ה'

ח. המידה השמינית - כתב האור החיים הקדוש (12א) "תלמוד תורה בקביעות, כיעקב אבינו דכתיב (בראשית כה, כז) יושב אהלים, לא ללמוד עראי. והוא אומרו "וַחֲצֵרֹת" הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות".

דבריו יבוארו על פי מה שכתב רבי עזריה פיג'ו, בספרו בינה לעתים (12ב) בביאור "דברי המשורר ע"ה, הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֶת שֵׁם ה', הַלְלוּ עַבְדֵי ה', שֶׁעֹמְדִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת בֵּית אֱלֹקֵינוּ" (תהלים קלה א-ב) - שהכוונה לעבודת הצדיקים  בעולם הזה שהוא החצר דרכה נכנסים לבית בעולם הבא.

להשלמת היריעה, ראה גם במה שכתב האור החיים הקדוש (12ג) בתוך דבריו בפירוש שמות משפחות שבט יששכר הרומזים לקנייני התורה: "ואומרו לְיָשׁוּב, ירמוז שצריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי".

 וְדִי זָהָב - שמח בחלקו

ט. האור החיים הקדוש (13א) חתם את תשעת הכללים לקנין "יראת ה' ומידות הגונות הצריכים להולכים בתורת ה'", במידת ההסתפקות בהכרחי "שלא יהיה להוט אחר דברים הנדמים לאהוב הון עולם הזה, שכל ההולך אחר תאות לבו בטל הוא מעבודת ה', וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו "וְדִי זָהָב" שיאמר לזהב די". וכן במידת השמח בחלקו "שכל מה שיהיה לו יהיה בעיניו דבר מספיק כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם (אבות פ"ד מ"א; 13ב) איזהו עשיר השמח בחלקו, ובזה יטה לבבו לעבודה העליונה היא עבודת ה' אלקים חיים".

על מנת למצוא את הדרך להגיע למידה זו - נעיין בפירושים על משנה זו (13ג)-(14א), ובדרשת הרמב"ן על ספר קהלת (14ב)  שבה שלמה המלך "מהביל" את כל תענוגות והנאות העולם הזה.

עגלת קניות

Your Cart14
  • x 1 רץ כצבי - מחשבה חלק א
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
  • x 2 רץ כצבי - שבת
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חלק ב
    הסרה | הוספה
  • x 3 עקבי דרך
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - חנוכה ופורים
    הסרה | הוספה
  • x 3 רץ כצבי - אבלות וכיבוד אב
    הסרה | הוספה
סה"כ: 515.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס

לזכרון עולם בהיכל ה'

לעילוי נשמתו

הר"ר פנחס נצר ז"ל

בן יבדלחט"א הר"ר אברהם צבי שיחי' לאוי"ט

קידש שם שמים במעשיו והליכותיו

אהוב על הבריות וקירבם לתורה

נפטר בשם טוב בדמי ימיו

ביום ב' חשון תשס"ח

תנצב"ה

 


הוקדש על ידי בני משפחתו שיחי'