א. מאכלם של המלאכים - פנימיות רוחנית

חז"ל לימדונו כי אברהם אבינו הכיר באורחיו שהם מלאכים - בריות רוחניות. וממילא מתעוררת הקושיא, האמנם האכילם במזון גשמי.

האור החיים הקדוש (1ב) ביאר "על דרך הרמז", כי אברהם אבינו אמר למלאכים "שיקחו פת לחם, הוא בחינת פנימיות התורה, ויסעדו בו פנימיותם, והוא אומרו לבכם".

אולם בהמשך דבריו העיר "כי הגם שפירשנו שיכוון בדבריו אל הרוחניות, עם כל זה הפשט אינו נעקר, וגם במאכל יש סודות מופלאים, כאמור (משלי יג, כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, לפנימיות הרוחניות".

ואמנם מצאנו בדברי רבי עקיבא במסכת יומא (2א) בחינת "מזון" גם אצל המלאכים, כדברי הגמרא במסכת יומא, אודות המן. ומבואר איפוא, כי יש מזון שכל מהותו "פנימיות רוחנית". ובחינה זו היא בכל מזון שיש בו "סודות מופלאים", דהיינו "הפנימיות הרוחנית" שבו.

 ב. "סוד צדיק אוכל לשובע נפשו" - תכלית המאכל והמשקה "לצורך הנשמה"

בביאור הדברים, כתב האור החיים הקדוש (2ב), כי בחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" בפנימיות הרוחנית, נעוצה בבריאת האדם נשמה בגוף, ובשל כך קיומה הרוחני של הנשמה תלוי באכילה ושתיה הנצרכים לגוף.

על הפסוק "אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ", כתב האור החיים הקדוש: "עוד יכוון באומרו ואם בעל אשה הוא, לומר אם הוא אדם אשר כל מחשבותיו ויגיעותיו וטרחו בעולם הזה, ואפילו מאכלו ומשקהו אינו אלא בשביל הנשמה, על דרך אומרו (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, להגדיל הרוחניות. אדם כזה לו יקרא "בעל אשה", כבעל הזה שטורח בשביל אשתו, לזון ולפרנס ולכלכל ולמלאות רצונה, כן זה האיש עושה לנפשו, אדם כזה שהחומר נזדכך ונעשה מעין הצורה במציאות, זה תוכל נפשו לסבול לדור עמו במחיצתו אפילו אחר יציאתה".

 ג. האכילה "להחיות את הנפש" - הדרגה הגבוהה ביותר

בדברי האור החיים הקדוש מצאנו הארה נוספת בסוגיא דידן.

בפרשת בהר (2ג) כתב האור החייים הקדוש בביאור הכתוב "ואמר וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ", וזה לשונו: "פירוש אפילו אכלך שהוא דבר שהורשית לאכול, לא תרבה בו, כי כשאדם הולך אחר גרונו ויטה גבול התאוה שבו למותרות, בזה יחשיך אור הנפש, כי כשזה קם זה נופל, כשמתרבה תאבון המורגש מתמעט תאבון הרוחני, והוא מאמר הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו, לא להנאת ההרגש". כלומר, סוד האכילה אך ורק בכדי "להחיות את הנפש" היא מדריגה גבוהה ביותר, שבה כל ענייני הגוף נעשים "להכניס את יצרו לקדושה גמורה", ולא למטרת הנאה גופנית.

ומצאנו בזה תוספת ביאור בדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, בספרו פרי צדיק (3א) "והנה התגברות נגד היצר הרע הוא בשני אופנים: בחינת אתכפיא ובחינת אתהפכא. בחינת אתכפיא, היינו שכובש את יצרו ופירש עצמו לגמרי. וענין אתהפכא הוא, שמהפכים הכל לקדושה. ותיקון האכילה דאדם הראשון לאהפכא הוא על ידי אכילה דקדושה, היינו שהגם שאוכל, אינו אוכל בשביל הנאת הגוף כאכילת אדם הראשון בשביל שהוא טוב ותאוב ומצד היצר, רק לצורך קדושה. כדכתיב צדיק אוכל לשובע נפשו, שאכילה שלו הוא רק להחיות את נפשו. כמו שמצינו ברבינו הקדוש [כמסופר במסכת כתובות (3ב)] שהיה אוכל כל מעדני עולם, שהיה שלחנו שלחן מלכים, ואמר על עצמו שלא נהניתי אפילו באצבע קטנה. ובהלל הזקן שאמר שהולך לגמול חסד עם אכסניא שיש לו בתוך ביתו, והיה כוונתו על עצמו. וענין בחינת אתהפכא כזה הוא מדרגה יותר גדולה מענין בחינת אתכפיא, כי מכניס את יצרו לקדושה גמורה".

על פי האמור מדוקדקים דבריו של אברהם אבינו (3ג) "וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ" - שהצלתו מהרעב היתה לתכלית חיות נפשו, כביאורו של האור החיים הקדוש על אתר: "ואומרו וְחָיְתָה, היא תכלית הטובה שמקוה להחיות נפשו ברעב. ודקדק לומר וְחָיְתָה נַפְשִׁי, ולא אמר ואחיה וגו', לרמוז אומרו (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו".

 ד. "מוצא פי ה' - הנשמה נהנית מרוחניות המאכל

יסודותיהם של הדברים שנתבארו לעיל, מפורשים בלשון הכתוב (4א) "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם", והיינו שורש המאכלים ופנימיותם הרוחנית הטמון ב"מוצא פי ה'", כפירושו של האבן עזרא שם: "מוצא פי ה', כמו מה שגזר כמו הדבר יצא מפי המלך. והטעם, כי על הלחם לבדו לא יחיה האדם, רק הכח או עם הכח הבא מהעליונים במצות ה', וזה פי' מוצא פי ה'". וכעין זה ביאר רבנו בחיי שם (4ג).

וידועים דברי האר"י ז"ל, המובאים על ידי תלמידו מהר"ח ויטאל בספר ליקוטי תורה (4ד) "כי חיות הנשמה הוא לא על ידי המאכל, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, וזה הברכה המוציאה בפה, מוציא ניצוצי הקדושה מן הטומאה". ובספר השל"ה הקדוש (5א) הוסיף בביאורם: "אבל הרב ז"ל הנ"ל אמר, אין לך דבר שאין בו צד קדושה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ב"ר י, ז) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, הכוונה כח ההשפעה הבאה מלמעלה. נמצא כל מאכל בעולם הוא מעורב בגוף ונפש, המאכל הנגלה הוא גוף, וקדושת ההשפעה מלמעלה שמכה בו לאמור גדל זהו הנפש שלו. וכשהאוכל אוכלו, אז על ידי אכילה נשאר גוף ונפש שלו מחוברים. כי הנפש נהנה מהנפש של המאכל והגוף מהגוף. וזהו שנאמר, כי לא על הלחם לבדו, רוצה לומר על הלחם לבדו הנגלה לנו יחיה האדם, דזה אינו, דאם כן מה תועלת להנפש מזה, אלא על כל מוצא פי ה', רוצה לומר שיש למוצא הלחם פי ה', דהיינו ההשפעה שמכה בו ואומר לו שיצא לחוצה ויגדל, על זה יחיה האדם, וזה הפירוש הוא פירוש מופלא".

וכיוצא בזה ביאר הגר"ח מוולוז'ין בפירושו רוח חיים על מסכת אסות (5ב).

על סודות מופלאים אלו של הפנימיות הרוחנית הנמצאת במאכלים הגשמיים, מברכים "מפליא לעשות", כביאורו של הרמ"א (5ג) "וקושר דבר רוחני בדבר גשמי", וכדברי האריז"ל הנ"ל המובאים במגן אברהם: "ובכוונתו כתוב דהנשמה נהנית מרוחניות המאכל והגוף נהנה מהגשמיות המאכל, ומכח זה קשורים זה בזה על ידי המאכל". במחצית השקל הוסיף בביאור הדברים: "דאם לא כן איך יתקשר רוחני בגשמי, ואיך יתקיים הנפש בגוף על ידי אכילה גשמית, ותצא מהגוף על ידי מניעת האכילה, כי הנפש הלוא אינה נהנית מאכילה גשמית", עי"ש כל דבריו.

 ה. השתלשלות המקור הרוחני והתגשמותו בתחתונים - על ידי התורה

לכשנתעמק בדברים, נמצא כי שורש המאכלים ופנימיותם הרוחנית שהוא "מוצא פי ה'", משתלשל ממקורו העליון באמצעות התורה, כדברי האור החיים הקדוש (6א) בביאור הכתוב (תהלים מ, ט) "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי", וזה לשונו: "דע כי כל הצומח, בין בדברים הכרחיים לחיות הנפש, בין בדברים הסגוליים בעולם, בין בדברים שהם תענוגי אדם שורש הכל והיוויו הוא מהתורה אשר היא אם הכל, וכשם שבתורה פרד"ס, כן מאכלים של עולם הזה. וכשם שבעשבים יש דברים סגוליים וטבעיים, כן יש בתורה מצות סגוליות וכו'. והקדמה זו גדולה ויקרת הערך, וכתבתי ראשי פרקים להבינך אומרו ותורתך בתוך מעי, כי כל האוכל אשר יאכל יסוד חיותו שבה נתהוה וגדל הוא מיניקת הקדושה שהיא התורה. ומעת פגם אדם הראשון ונתערב טוב ורע בכל אוכל תמצא חלק מהרע, ולזה צוה ה' על ערלת האילנות, ולזה גדל עם החטה מוץ ותבן וסובין הנזרקים, והבדילנו ה' מכמה דברים אשר שלט בהם חלק הרע, לבל שקץ נפש הנבחרת. ולזה כשאדם אוכל דבר המותר, כאילו נהנה מאור העליון ממאורי אור תורה אלא שנגשם לצד הצלחת יסודי ארץ, שצריכים מזון כפי הכנתם והרכבתם. וזה אומרו ותורתך בתוך מעי, בזה גבר חפצו ותשוקתו לעשות רצונו יתברך, כי אין רע בקרבו המסיר חפץ הערב לנפש".

דברי האור החיים הקדוש כי "שורש הכל והיוויו הוא מהתורה שהיא אם כל", מפורשים בדברים הידועים של הזוהר הקדוש (6ב) "קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא", ובתוספת הטעמה בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (7א) "עוד תתפרש "בראשית" על דרך אומרו (משלי ח, ל) ואהיה אצלו אמון, ודרשו ז"ל (ב"ר א, א) אל תקרי אמון אלא אומן, והוא עצמו שרמז הכתוב תחילת דבר ה' והודיע בריאת עולם הודיע במה בראה, ואמר בתורה בראה, כי הוא האומן. והוא אומרו (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי וגו' חוקות שמים וארץ לא שמתי".

ובפרשת כי תצא כתב האור החיים הקדוש (7ב) "והיו הדברים ברורים כשמלה כמה מעלות וחוזק התורה, שתחילת כל דבר כל העולם כולו בה נברא, בשבילה נברא, ובה מתקיים. וכל טובה הצפונה לעולם הבא ואוצרות החיים והטוב, נקנים בה".

מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, הוסיף ביאור בדברים בספרו שם דרך (7ג) על פי מה שכתב הרמב"ן בפרשת בשלח (שמות טז, ו) "והמן הוא מתולדת האור העליון שנתגשם ברצון בוראו יתברך, ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונין מדבר אחד. ור' ישמעאל תפשו מפני שקיומם אינו בדבר המתגשם מתולדת האור, שהרי קיומם באור העליון עצמו. ומפני זה היו מוצאים טעם במן מכל מה שירצו, כי הנפש במחשבתה תדבק בעליונים ותמצא מנוח חיים ותפק רצון מלפניו". ומבואר שגם דבר גשמי ממש יכול לאצור בתוכו כח רוחני כביר, אור העליון זיו השכינה המחיה לעולם כולו, והמזון הגשמי הוא כלי קיבול להחזיק את הרוחני הדק ביותר, זיו השכינה שמלאכי השרת  ובני העולם הבא ניזונים ממנו - וכן הוא בכל מזון, וכפי שנתבאר.

ו. הצורך באכילה - לבירור ניצוצות הקדושה

ממוצא הדברים מתבארת בתוספת נופך, התשובה לשאלה, מדוע קבע הבורא את הצורך באכילה בכדי להתקיים, וכי לא היה יכול לעשות שיתקיימו בריותיו ללא אכילה [אלא בשאיפת אוויר בלבד], והיתה בזה תועלת רבה לעם ישראל שהיו יכולים להתפנות לעסק התורה והמצוות, כדברי האור החיים הקדוש (8א) "אנשי אמת חקרו במעשה ה' אשר עשה בהרכבת הבעלי חיים, שכל חי אוכל ושותה, שהיה ה' יכול עשות שיתקיימו בעלי חיים בלא מאכל, והנה לפניך מין בריה ששואפת רוח והיה לה למזון, ואם ככה היה ה' עושה, היו ישראל נפנים לעסק התורה ולמצות, גם היו נמנעים מכמה מעשים בלתי הגונים אשר יסובבו מצורכי המחיה והכלכלה".

האור החיים הקדוש השיב תשובה ראשונה: "ולזה הייתי מתרץ מעצמי, כי רצה ה' לזכות ישראל בתרי"ג מצות אשר רובם תלוים במיני המאכל והמשתה, תרומות מעשרות, חלה, מצות שמיטה, ושבזריעה, ושבחרישה, ושבקצירה".

ותשובה נוספת: "אבל חכמי האמת הוסיפו בזה טעם לשבח בדרך כלל, כי כל עיקרי הנבראים, מעלין בקודש, בסוד הבירורין של ניצוצי הקדושה, הן הנה המתבררים באמצעות המאכלים, ומעתה ניצוצי הקדושה יקראו לחם עם ה'".

האור החיים הקדוש הוסיף ביאור בענין זה, בפרשת בלק (8ב) "שהאכילה היא להוציא ניצוץ הקדושה שבו, ותהיה נכללת בנפש ישראל בסוד צדיק אוכל לשובע נפשו". וכפי שהטעים במגלה עמוקות (8ג) "על ידי אכילה שאדם אוכל כוונתו להעלות ניצוצות מן האוכל, צדיק אוכל לשובע נפשו, רצונו לומר להעלות נפש התקוע בו".

ז. בירור ניצוצות הקדושה - "השבת אבידה למקומה"

גדולי החסידות הרחיבו בביאור עניינם של "ניצוצי הקדושה" הטמונים בבריאה הגשמית, והחובה המוטלת עלינו "לבררם", ובכך "להשיב אבידה" למקומה.

השפת אמת (9א) והבאר מים חיים (9ב) הביאו את ביאורו של הבעש"ט על הפסוק (תהלים קז, ה) "רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף", על פי דברי האר"י ז"ל המובאים לעיל שבאכילת המזון הגשמי מתבררים ניצוצות הקדושה, והנשמה מקבלת את מזונה "שמה שבני אדם הם רעבים וצמאים ללחם ומים ולא ישבעו מדברים הרוחניים, הוא עבור שנפשם בהם תתעטף, [דהיינו] שנפש האדם מתעטף ומתלבש בהם, ועל כן הם מתאווים להם להשלים נפשם על ידם". ועל כן הנה כל מאכלי ומשקות האדם הם ותולדותיהם, אין אחד מהם במקרה אצל האדם. כי א-ל דעות ה' ולו נתכנו עלילות (שמואל-א ב, ג), והוא יודע שורש כל דבר איה מקום מוצאו ומבואו בנשמות בני אדם, והוא מזמין לכל אחד ואחד את שלו השייך אליו בכדי שיעלו עמו, ועבורה".

על פי האמור כתב הבאר מים חיים בפרשת שמיני (9ג) כי עבודת בירור ניצוצות הקדושה "היא תכלית השלימות הנאה והיפה עבודת שמו יתברך, להחזיר האבידה לבעליה וחותם המלך לחותמו, והקב"ה מתענג מזה כשבא אליו הניצוץ הלז, כבן הבא לאביו ממרחקים אחר כמה שנים".

ובפרשת שלח (10א) כתב הבאר מים חיים: "ואופן העלאת הניצוצות, עיקרו הוא בזה הדבר גופא, כאשר יבין האדם באמת בחפץ לבבו כי כל בחינת התאוות הגשמיות הם נבזים ושפלים ומאוסים ויהיו נמאסים באמת בלבבו, שלא יחפוץ אליהם כלל. ואדרבה, יתרחק מהם כאשר יוכל לרוב הבנתו במיאוס הדברים ההם. רק ההכרח יעשה לצורך הטוב המונח בדבר ההוא, בכדי להעלות הניצוץ הקדוש לבית אביו, לגרום בזה תענוג ונחת רוח, כי מבין אשר זה תכלית הטוב והיפה. ובזה כשם שהוא מברר בלבו את הטוב מן הרע, להבין כי זה טוב הוא, וזה רע ונמאס ואינו פונה לבבו אליהם, כן נתברר ניצוץ הקדוש מן הדבר ההוא, ועולה בחיק אביו ליחוד קודשא בריך הוא ושכינתא.

להשלמת היריעה ראה בספר לאור באור החיים (10ב) תוספת נופך ביסודות הדברים שנתבארו לעיל.