א. הנשמה - פיקדון שצריך להחזירו בשלימות

הנשמה שבקרבינו היא פיקדון שבבוא היום נידרש להשיבו לבעליו בשלימות, כאמור בתפילה (1א) "אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ אַתָּה יְצַרְתָּהּ אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא". וכן מבואר בדברי חז"ל במסכת נדה (1ב) כי בשעה שהתינוק יוצא ממעי אמו לאוויר העולם, אומרים לו "הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים, ונשמה שנתן בך טהורה היא, אם אתה משמרה בטהרה מוטב, ואם לאו הריני נוטלה ממך".

ובמסכת שבת (1ג) אמרו חז"ל :"תנו רבנן, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה - תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה, אף אתה בטהרה". ופירש רש"י: "שתשיבנו אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עוון". וכן מבואר בדברי הזוהר הקדוש (1ד) "ההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא, דמלכא בעי פקדונא דיליה, זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה, אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא, מה יימא למארי פקדונא [ביום ההוא, הוא יום הדין העליון, שהמלך מבקש בחזרה את הפיקדון שלה, דהיינו הנשמה. אשרי הוא האדם, שמשיב הפיקדון אל המלך כמו שניתן לה, דהיינו בלי קלקול. ואם פיקדון ההוא נתלכלך בטינופי הגוף, מה יאמר לבעל הפיקדון].

ב. טענת "בעליו עמו" בהחזרת פיקדון הנשמה

בפרשת השומרים נאמר (2א) "וְכִי יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם, אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם". והלכה פסוקה מדברי הגמרא (2ב), כי השואל "בבעלים" פטור, וכפי שנפסק בשלחן ערוך (2ג) לא חולק.

מכאן לכאורה עולה הטענה, מדוע שומרי הנפשות לא יפטרו הגם שלא ישיבו את פיקדון נפשם בשלימות, מדין "בעליו עמו", כפי שהקשה האור החיים הקדוש (2ד) "יש לנו לדון במשפט זה, האם נשפטה בדין זה לעולם הבא, כשיבוא בעל הפיקדון הוא אדון העולם, אשר הפקיד הנפש ביד האדם לשמור, דכתיב (דברים ד, ט) ושמור נפשך מאד, כשיבוא לתבוע פיקדונו מכל אחד, ונמצא נגנב, או נשבר, או נשבה, או מת. כי כל בחינות אלו, ישנם מצויות בעוברי עבירה: יש מי שנפשו נגנבת ממנו, במקרה לא טהור, ויש שהוא מזיד בעבירה, ואיבר מאיברי הנשמה המיוחד כנגד המצוה שעבר עליה הוא נפגם. ולפעמים בעשות עוון מהכריתות ומיתות בית דין גורם מיתה לנפש, כאומרו (בראשית יז, יד) ונכרתה הנפש. ולפעמים יגרום לה שביה, על דרך אומרם (זוה"ק ח"ב צט) הנפשות העשוקות וגו'. ובעמוד בעל הפיקדון ויטעון טענה הנשמעת, תן לי הנפש כמו שנתתיה לך, כאומרו (קהלת יב, ז) והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, ודרשו ז"ל (1ב) תנה לו כמו שנתנה לך - האם יכולין הנפקדים להיפטר בטענת בעליו עמו, כי אמרו ז"ל (2ב)  אפילו אמר לו השקיני מים ושאל ממנו חפצו הרי זה שאלה בבעלים, והוא הדין כל השומרים. והן האדון קדם לזון ולכלכל מיום היות האדם, והוא הנופח באף האדם נשמת חיים, ומתעסק בצורכי אדם, מלבד אשר יעשה לכללות העולם, מחדש בכל יום מעשה בראשית, לזה יקרא בעליו עמו מתחילה ועד סוף. והרי שומרי הנפשות פטורים, הגם שלא ישיבו הנפש כמו שנתנה".

האור החיים הקדוש מנה שתי סיבות מדוע לא תתקבל טענת "בעליו עמו" בהחזרת הנשמה "פגומה" לאדון הכל: "האחת - כי כאן פירש בפירוש שיתחייבו השומרים, וכל תנאי שבשמירה קיים, וכאומרם בהשוכר את הפועלים, מתנה בעל הפיקדון על שומר חנם להיות חייב כשואל, והטעם כי כל תנאי שבממון קיים. והוא הדין שיכול להתנות המפקיד על השומר שיתחייב הגם שהוא בבעלים. השני - כי שופטי ארץ לא ישפטו כל החיובים, אלא מעט מהרבה, וכל המשפטים, השופט כל הארץ ישפוט בצדק, ומי יאמר כי הפושע בנכסי רעהו והוא בבעלים, שלא ישפטהו השופט כמו שהוא שופט כמה וכמה שפטורים בדיני אדם, וחייבים בדיני שמים". כלומר, טענת "בעליו עמו" היא פטור רק בדיני אדם ולא בדיני שמיים.

ג. רמ"ח מצוות עשה ושס"ה מצוות לא תעשה - כנגד רמ"ח איברי הגוף ושס"ה גידיו

בדברי האור חיים הקדוש נתבאר כי בעשיית עבירות נפגם "איבר מאיברי הנשמה המיוחד כנגד המצוה שעבר עליה". יסודותיו מושתתים בדברי הזוהר הקדוש (4א) ובילקוט שמעוני (4ב) כי רמ"ח איברי גוף האדם מכוונים כנגד רמ"ח מצוות עשה שבתורה, ושס"ה הגידים מכוונים כנגד שס"ה איסורי לא תעשה. ולכן כאשר התבטלה מצוה או נעשתה עבירה, הרי זה פוגם באותו איבר או גיד השייך לאותה מצוה או עבירה.

ענין זה נתבאר גם בדברי האור החיים במקומות נוספים:

• בפרשת עקב (4ג) כתב האור החיים הקדוש: "כי באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדם בא דבר ה' לשמור שס"ה מצות לא תעשה, ורמ"ח מצות עשה. והנה ישער האדם בבוא על איבר או גיד אחד איזה מיחוש או מכאוב, ויצעק לבו באוי ואבוי ממכאובו, האם יקבל מענה לצעקתו, באמור לו הלא לך רמ"ח איברים ומהם רמ"ז שלמים, ואם חלק מרמ"ח יחלה, אין ראוי לקבול על זה. וזה דמיון שמירת המצות, שהם מיוחדים כנגד האיברים והגידים, וכשאדם עובר ומבטל אחת מהנה, יפעיל הכאב בשכנגדו באיברים ובגידים".

• בפרשת שמיני (5ב) מבואר הציווי שמסר משה רבנו לאהרן הכהן ביום השמיני של ימי המילואים שידבר אל בני ישראל, כלשון הכתוב: "וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה', וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה". והקשה האור החיים הקדוש: "צריך לדעת מה טעם ידבר כאן אהרן לישראל, ולא משה הרגיל". ותירץ: "ואולי כי לצד שאמר להם למי זהב התפרקו וגו', לזה יצו ה' אליו כי ידבר להם להביא כפרה שעיר עזים, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכבר כתבנו בכמה מקומות דברי רבותינו ז"ל, כי החטא יפעיל הגנאי במקומו, והתיקון צריך להיות מכוון כנגדו. והוא אומרו תדבר לאמר, פירוש תדבר דיבור שיש בו מעלה וזכות, כנגד דיבור שהיה בו השפלה, אשר פרע בו את העם". כלומר, באדם יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים, וכנגדם נצטווה לשמור שס"ה מצות לא תעשה ורמ"ח מצות עשה. וכשאדם עובר ומבטל אחת ממצוות ה', יפעל פגם כנגדו באיברים ובגידים. וכאשר יתקן האדם אותו ענין שחטא בו, יתוקן גם הפגם שנעשה באיבריו. ומאחר ואהרן הכהן חטא בפיו בחטא העגל, הוצרך גם התיקון להיות בפיו.

• בפרשת אחרי (5ד) כתב האור החיים הקדוש: "עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלקי הרשב"י ע"ה כי רמ"ח איברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה באותו איבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי"ה יתברך. כי המצוה היא אותיות שם הוי"ה, חציה מגולה, והוא סוד עלמא דאתגליא, וחציה מכוסה, סוד עלמא דאתכסיא, כי אותיות מ"צ בא"ת ב"ש הם י"ה".

ואמנם מצינו בדברי חז"ל (5א) סגולה נפלאה לרפואה, באמירת פסוקי קריאת שמע כתיקונם, היות וכל אחד מרמ"ח איברי האדם מכוון כנגד רמ"ח התיבות של פסוקי קריאת שמע: פתח רבי יהודה ואמר רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶֹךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ (משלי ג, ח) התורה היא רפואה לגוף ולעצמות בעולם הזה ובעולם הבא. דאמר רבי נהוראי אמר רבי נחמיה, בקריאת שמע רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם, והקורא קריאת שמע כתקונה, כל איבר ואיבר נוטל תיבה אחת ומתרפא בו, ודא רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶֹךָ" [ראה בכל דברי המדרש שם].

 . העבירות - פגם בשורש הנשמה

כאמור לעיל בדברי האור החיים הקדוש (2ד), גם לנשמה יש רמ"ח איברים ושס"ה גידים. לכן, כאשר התבטלה מצוה או נעשתה עבירה, הרי זה פוגם באותו איבר או גיד של הנשמה השייך לאותה מצוה או עבירה, כדברי האור החיים הקדוש (5ה) "כי כל עושה רשע יפעיל פגם במידה עליונה, בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה, ולא בכל המידה הוא פוגם, אלא בשורש נשמתו". האור החיים מוסיף, כי פגם זה גורם לקיטרוג על האדם לפני השי"ת: "וזה הוא סוד נושא עון, שאמרו רבותינו ז"ל (זוה"ק ח"ג פג, ב) שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו, כאומרו (ירמיה ב, יט) תיסרך רעתך, וכתיב (ישעיה סד, ו) ותמוגנו ביד עוננו וגו'".

[וראה בשיעורי עולמות על האור החיים הקדוש בפרשת נח  מאמר החטא ועונשו, ביאור ענין זה בהרחבה].

 ה. בעבודה זרה וכפירה בה  - פגם או שמירה על כל "איברי" הנפש

על פי המבואר שעבירה פוגמת באיבר או בגיד של הנשמה השייך לאותה מצוה או עבירה, ביאר האור החיים הקדוש, כי בעבודה זרה יש פגם בכל נפש האדם, כי עוון זה הוא ביטול כל התורה, כדבריו בפרשת שלח (6ג) "לטעם ששקולה [ע"ז] כנגד כל התורה הרי זה ביטל כל מצות עשה, והוא אומרו דבר ה' בזה, ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה, והוא אומרו ואת מצותו הפר, ולזה הכרת תכרת הנפש ההיא. הכרת כנגד גידי הנשמה, תכרת כנגד איבריה. לפי שהנשמות יש להם רמ"ח איברים ושס"ה גידים, שכנגדם נתן ה' רמ"ח מצות עשה (מכות כג, ב) ושס"ה מצות לא תעשה. וכשעבר על כולן לא נשאר לה ענף שממנו תחיה ואין לה תקומה עוד, ונקבע בה העון לעולם ועד, והוא מאמר עונה בה".

ומאידך גיסא, בכפירה בעבודה זרה, יש שמירה לכל הנפש, כדבריו בפרשת משפטים (6א) "כשם ששמירת כל המצוות תועיל לכל אדם, למנין איבריו ושס"ה גידיו, כמו כן יש שמירה לכללות האדם, בכפירת עבודה זרה שכל הכופר בעבודה זרה כמודה בכל התורה. ויחזק בשומר ועושה, כל אשר תמצא ידו עשות, ויהיו נשמרים באמצעות כפירת עבודה זרה כל איבריו וגידיו, הגם שלא עשה המצוה ההיא, ולא באה לידו העבירה ונשמר ממנה. ודווקא מן הסתם, אבל אם מבטל להדיא קצת מהמצות, לא יהיה נשמר באותו איבר המכוון לאותה מצוה שמבטל, לצד כפירתו בעבודה זרה".

 ו. הגוף - "לבוש" לנפש בתבנית ודיוקן רמ"ח איברים ושס"ה גידים

לתוספת ביאור ונופך בדברי האור החיים דלעיל, נעיין בדבריו הנפלאים של מהרח"ו (7) בספרו שערי קדושה "בביאור הפגם על ידי חטאות האדם בענין המצות", לפנינו חלק מדבריו: "נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י, יא) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי. נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני. וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח איברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האיברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאיבר אל איבר כדמיון צנורות. ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו. והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות ונתבטלו כל החושים מרמ"ח איברים" [עיין שם בכל דבריו].

על פי האמור ביאר בקדושת לוי (8ב) את סוד קיום התורה על ידי אברהם אבינו "מחמת שהפריד את עצמו מגשמיות, וראה הרמ"ח איבריו שכל איבר חיותו ממצוה, וכל איבר ואיבר יש לו מצוה שמחיה אותו שהמצוה שהוא כנגד האיבר הוא חיות האיבר, ומבלעדי המצוה אין חיות לאיבר. והשיג שחיות הראש הוא מתפילין וכן השאר מצות, משום הכי השיג כל המצות עד שלא נתנה. כי ראה החיות של איבריו, שכל איבר יש לו חיות ממצוה".

לפי זה ביאר ומדוע קיימו האבות את מצוותיה קודם שניתנה, בארץ ישראל בלבד: "כי בחוץ לארץ לא היה באפשר לקיים המצות התלויים בארץ, ולא היה יכול לקיים כמה מצות שהם כנגד איבריו, והיה נחסר לו כמה איברים, כי חיותה ממצות שכנגדם, ובחוץ לארץ לא היה יכול לקיים המצות התלויים בארץ. לכן כל זמן היות איברהם בחוץ לארץ היה עובד השם יתברך על ידי מסירות נפשו, אמנם בביאתו לארץ היה יכול לקיים כל המצות, והיה קומה שלימה בכל איבריו על ידי המצוה, ולכן היה עובד על ידי מצוה". [ולכן מובן מדוע נשא יעקב אבינו שתי אחיות: "כי בחוץ לארץ לא היו עובדים על ידי מצות, ובאמת לא היה לו שתי אחיות אלא בחוץ לארץ דשם לא עבדו על ידי מצוות רק במסירות נפש, אבל בביאתו לארץ ישראל מתה רחל"].

 ז. טענת "בעליו עמו" בהחזרת פיקדון הנשמה - הסברים נוספים

בדברי האור החיים הקדוש (3) נתבאר מדוע אין טענת "בעליו עמו" בהחזרת פיקדון הנשמה.

גדולי ישראל לאורך הדורות התפלפלו בסברא זו, ואף היו שלימדו "זכות" על כלל ישראל בטענה זו - ראה על כך בהרחבה בספר כל הכתוב לחיים (9)-(10א).

 ח. נפקד התובע את המפקיד לא יעכב הפיקדון בידו - בדומה לפיקדון הנשמה

הנשמה בקרבינו היא פיקדון הנמסר בכל יום בלילה לבעליו, בתקווה שיחזירנו לנו ולא יעכבה אצלו בגלל התביעות שבידו. בקצות החושן (10ב) הביא את דברי הים של שלמה כי נפקד התובע את המפקיד, רשאי לעכב את הפיקדון תחת יד אפילו לכתחילה כדי להציל ממון שלו "וזה לא נקרא עביד דינא לנפשיה שהרי לא תפס אלא שמעכב את שלו בשב ואל תעשה". וכתב הקצות על דבריו: "אבל מדברי הזוהר (10ג) מבואר דהוא איסור גמור". וכאמור בדברי הזוהר [על פי תרגום הסולם: "אדם צריך להקדים עצמו ולהפקיד בידו הנפש שלו בפיקדון, כפיקדון של אדם הנותן פקדון לאחר. דהיינו משכון, שאע"פ שהוא מחוייב לו יותר ממחירו של הפיקדון ההוא, אינו חשוב לו להתאחז בריב עמו, כיון שמסר לו פיקדונו. ואם ממאן לתת לו פיקדון, ודאי נבדוק אחריו, כי אינו מזרע קדוש ואינו מבני אמונה" [בסוף דבריו העיר הקצות, כי לדברי הזוהר "יש פנים על פי הנגלה, והוא שיטת הריטב"א בפרק הכותב"].