יש בידי מכתב מידידי אחד מראשי הכולל אודות שתיה בלא קידוש לפני מוסף, ואני חושב שיתבררו הרבה פרטים גם לענין אכילה לפני התקיעות. (קבלתי רשות לפרסם המכתב).

לכבוד הרה"ג וכו'

אודות מה שדברנו אתמול בשבת שכל מנהג יש לו מקור אברר לך בכמה דברים.

המנהג השני שיש מקומות שקובעים ללמוד לאחר תפלת שחרית בשבת, לפני קריאת התורה, ושותים תה או קפה, ואין מקפידין שלא לשתות לפני קידוש. לכאורה ע"פ פשטות כיון דמחמירין בקידוש דיום כלילה, א"כ לכאורה כמו שבלילה אסור לשתות אפי' מים לפני קידוש, הו"ל למיסר. אלא דצל"ע מה דין לפני מוסף אם הוי זמן קידוש ואסור לאכול קודם או לא. וגם צריך לברר אם האיסור דלאכול לפני קידוש יום הוי כאיסור דלילה לגמרי או דקיל יותר. ועוד צריך לברר אם שתיה היא יותר קיל מאכילה או לא.

קודם צריך לברר איסור אכילה לפני קידוש, בקיצור. בלילה לכו"ע אסור לאכול לפני קידוש. ולפני קידוש דיום הוא מחלוקת הרמב"ם אוסר והראב"ד בהשגות פכ"ט ה"י, ס"ל דבשחרית אין איסור טעימה כלל לפני קידוש. והר"ן בפסחים כב. אחרי שכתב דקידוש דיום הוי רק זכר לקידוש דלילה, כתב כיון דתקנוהו רבנן כעין קידוש, אפשר שאף ביום אסור לטעום קודם שיקדש וכו', כקידוש של לילה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מהלכות שבת, אבל הראב"ד ז"ל השיגו ואמר דכיון דהאי קידושא מדרבנן בעלמא הוא, מותר לטעום קודם שיקדש ולא אסרו אלא לקידוש של לילה עכ"ל. ולכאורה מדהביא הראב"ד באחרונה וגם כתבו בלשון "אבל", משמע דהכי ס"ל. וכיון דהר"ן דהוא בתרא ס"ל הכי, הוי לן לפסוק כמותו. וכן פסק גם המאירי בפסחים שם כהראב"ד. אלא דגם הרא"ש ס"ל דאסור כהרמב"ם לטעום גם ביום, וכ"כ הטור סי' רפט, ובב"י הביא שם כן גם בשם ההגהות והרה"מ. וכן פסק בפשטות בשו"ע סי' רפט ס"א, לאסור טעימה ביום [אחרי מוסף] לפני קידוש בלא מחלוקת, וכן נקטו האחרונים.

וצריך לברר טעם איסור האכילה, דבלילה הטעם דשבת קבעה נפשה, שמשנתקדש קובעת לקידוש, וא"כ אסור לאכול עד שיקדש, וזמנה מיד כשנכנס שבת חייב בקידוש ואסור לאכול בלא קידוש, ואפי' שעדיין אינו זמן סעודה [ולכאורה אינו זמן קידוש, דאין קידוש אלא במקום סעודה] כגון לפני מעריב, שאין יכול לאכול עדיין לפני ק"ש, אפ"ה אסור לטעום כלום קודם שיקדש, וזה בלילה, אבל ביום ודאי אין היום גורם לקידוש, שיהיה אסור לאכול לפני הקידוש, דלכו"ע לפני שחרית אין איסור אכילה, רק מטעם ואותי השלכת וכו' ככל יום חול, [חוץ מכמה פוסקים המובא בב"י סי' פט שנדחו לגמרי מהלכה], וגם אין זמן קבוע לחיוב זמן קידוש, אלא תלוי בזמן אכילה, או בזמן שמותר לאכול, וזה מחלוקת, המחבר ודעימיה סברי דאסור לאכול סעודה עד אחרי מוסף, והב"ח ודעימיה מתירים מעיקר הדין, אלא שהמנהג לא לאכול. [אלא שעדיין י"ל גם להב"ח כיון שאין המנהג לאכול, ותלוי בכל אדם לפי זמן שהוא גומר להתפלל מוסף, שאז זמן סעודתו, ורק אז נתחייב בקידוש לגבי לאסור בשתיה. ופשטות זמן סעודה לכל אדם הוא אחרי מוסף, שאין הולכים לאכול כלל לפני מוסף].

ובשו"ע סי' רפ"ו ס"ג כתב מותר לטעום קודם תפלת המוספין דהיינו פירות או פת מועט, אפי' טעימה שיש בה סעודת הלב, אבל סעודה אסור. ופשטות מדלא פירש היינו בלא קידוש, וכן מפורש בפרישה סי' פט סק"ו, וכ"כ בפירוש העטרת זקנים והבאר היטב סי' פ"ט בשם מהרש"ל, שא"צ לקדש לטעימה שלפני מוסף. והטעם כיון שבשו"ע מפורש שעדיין אינו זמן סעודה עד אחרי מוסף, כיון שאסור לאכול לפני מוסף, לא חל עליו חיוב קידוש, דאין חייב בקידוש רק בזמן סעודה דאין קידוש אלא במקום סעודה, [או אוכל סעודה גמור כגון באדם חלש, אפי' לפני זמן סעודה]. וכן משמע פשטות לשון הב"י כיון שלא פירש. וכן מביא האליהו רבא רפ"ו סק"ט בשם הנחלת צבי סי' רפ"ט, דלא חל חיוב קידוש לפני מוסף. [ובא"ר סק"י הביא מצדה לדרך כהמחבר דאסור לאכול לפני מוסף]. ולפ"ז כל הסוברים דאסור לאכול סעודה גמורה לפני מוסף, ס"ל דלא הוי זמן קידוש כלל.

אלא שהב"ח והמג"א שם חולקים על המחבר, וס"ל דמותר לאכול סעודה לפני מוסף, וכיון דהוא זמן סעודה, ס"ל דצריך גם לקדש, [כדמשמע דהיינו טעמם, מדהקדימו לחלוק על המחבר מה שאוסר סעודה, וסברי דאינו איסור רק מנהג שאינו זמן סעודה, משמע דהא בהא תלוי]. ובספר תוס' שבת הביא המג"א, וכתב עליו דהעטרת זקנים בסי' פט מתיר לטעום קודם מוסף בלא קידוש. והט"ז מקיים דברי המחבר דאסור לאכול, ומסתברא כיון דאסור לאכול סעודה אינו עדיין זמן קידוש, ומה שמותר לטעום היינו בלא קידוש. ובלבוש גם אסר לאכול סעודה לפני מוסף. ולכאורה לפמ"ש, כל האוסרים סעודה לפני מוסף א"כ אינו זמן קידוש וא"צ לקדש כדי לטעום.

והא"ר סק"ט כתב דלמי שחלש לבו ואין לו יין ופת, יסמוך על הראב"ד, או יסמוך על הנחלת צבי, ויאכל בלא קידוש. ומשמע מלשונו דכל סברא לחוד הוי טעם מספיק כדי לטעום פירות, ולא משום צירוף. וצל"ע במה מיירי אם באין לו יין כלל גם אחרי מוסף, הלא מפורש בב"י סי' רפט שיאכל בלא קידוש, אלא ודאי מיירי ביש לו, אלא שאינו לפניו, כגון שהוא בביהמ"ד והיין והפת בביתו, ואין מצריכין אותו להטריח עצמו לילך לביתו לקדש. ופשוט דאין זה שעת הדחק גמור, ורק משום טירחא לחוד, סומך עצמו על הנחלת צבי. [ולכאורה לא ראה המהרש"ל דס"ל דלפני מוסף לא הוי זמן קידוש, דאם היה רואהו היה מביאו, דהוא אילן גדול יותר מהנחלת צבי, ואולי היה רואהו היה פוסק כמותו אפי' לכתחלה. ואולי מ"ש הא"ר לקדש היינו רק מספק, דמה יחסר אם מברך בפה"ג על יין, ולא החליט בודאי כהב"ח והמג"א, ויש לדחות].

ובאגרות הרמ"ז סי' ג' [מובא גם בשו"ת הרמ"ז סי' נט אלא דהתם איכא חסרון הניכר] כתב, דטעימה בין יוצר למוסף פשיטא לי דמותר, דאכתי לא מטא זמניה דקידושא רבא. ובעקרי הד"ט סי' יג אות ג הביא מרב א' שכתב לו דרבו הפוטרים לקדש כדי לאכול, דכל מאן דסבר דאין לקבוע סעודה אז, א"כ לא חל עליו חובת קידוש, וחד מרבנן שדר פסק לאביו שאין לקדש, והביא העדאת עדות משלוחי א"י, שבכל א"י נוהגים שלא לקדש, ושכן עשה מעשה מהר"א סג"ל אחי טוב שלו, ששתו קאוי ומיני מתיקה בלא קידוש, ומאן דבעי להחמיר ולקדש אינו אלא הדיוטות.

בקיצור: המהרש"ל, הפרישה, העטרת זקנים, הנחלת צבי, הרמ"ז, התוס' שבת, הבאר היטב, ועיקרי הד"ט, כולם כותבים בפירוש דלפני מוסף עדיין אינו זמן קידוש, ומותר גם לטעום בלא קידוש. [וכן משמע מהמחבר שמותר לטעום בלא קידוש מדסתם, וכן משמע מהלבוש, והט"ז, ומסתברא דטעמם כיון דסברי דאסור לאכול סעודה אינו זמן קידוש. וכן להשאגת אריה סי' יט שחלק על המג"א ואוסר סעודה לפני מוסף]. ואולי אע"ג דאיכא הרבה פוסקים, הראויים לסמוך עליהם אפי' באיסור דאורייתא ושלא בשעת הדחק, המתירים לאכול לפני מוסף, וגם שהוא דרבנן, וקיל יותר מדרבנן, דאינו אלא זכר לקידוש דלילה, [עי' בגנת ורדים כלל ג' סי' יב דבקידוש דיום מקילים הרבה והמיקל לא הפסיד]. ועוד דאפי' בלילה איסור אכילה לפני קידוש דרבנן לכו"ע, והוי ליה כתרי דרבנן, אפ"ה כיון דהב"ח והמג"א אוסרים, א"כ לענין טעימת אוכל בלא חליש לביה, או אפי' חליש ליביה ויש לו יין לפניו, אולי יש להחמיר כמותם, וכמ"ש הא"ר, ולכאורה כן הוא מנהג העולם להחמיר באכילה. ונשאר לברר לענין שתיה.

ודין איסור שתיה לפני קידוש. בלילה מבואר בסי' רע"א, וז"ל הב"י שם, איכא מאן דאמר בפסחים קו: טעם אינו מקדש, ואע"ג דאסיקנא טעם מקדש, מכל מקום משמע דלכתחלה אסור לטעום, מדלא אמרינן טועם ואחר כך מקדש, ואמרינן נמי התם קה. דשבת קבעה נפשה, כלומר קובעת לקידוש, שאסור לטעום עד שיקדש, וגם כן מתבאר מדין שאחר זה, וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט ה"ה. וכתב שם הרב המגיד שנראה מדבריו שמותר לשתות מים קודם קידוש, כמו קודם הבדלה אבל הרשב"א [ח"ג סי' רסד] אוסר, והביא ראיה מהירושלמי וכן נהגו ע"כ. וכן כתבו שם הגהות  בשם הר"מ, וזה דעת הטור שאסר לשתות אפילו מים ע"כ. ובב"י בסי' פט כתבו בלשון רבים, שיש פוסקים שמתירים לשתות מים קודם קידוש. ובלילה למעשה נקטינן כמנהג הרה"מ לאיסור, שלא לשתות לפני קידוש, אלא שאין שטת המתירים דחוי, שהב"י בסי' פט מצרף שיטת המתירים להתיר לשתות לפני התפלה.

וכיון דאיכא שטה שאינו דחוי דשתיה קיל מאכילה, א"כ פשטות לגבי שתיה בלא קידוש לפני מוסף, אין לחשוש להב"ח והמג"א, אפי' בלא חליש לביה שגם הב"ח והמג"א לא כתבו חיוב קידוש רק כדי לטעום, אבל לשתות לפני קידוש לא גילו כלל דעתם. וכיון שהרב המגיד המובא בב"י סי' רע"א סבר שלהרמב"ם גם בלילה אין איסור רק לאכול, אבל לשתות מותר לפני קידוש, וכ"כ הב"י בסי' פט שיש פוסקים שמתירים לשתות מים קודם קידוש, כמו שיתבאר בסימן רע"א עכ"ל. [מצרף דעה זו לטעם להתיר לשתות לפני התפלה בשבת בלא קידוש, אפי' להפוסקים דס"ל דאז כבר זמן קידוש ובזה כו"ע מקילים]. ולהראב"ד וסיעתו ביום ליכא איסור כלל אפי' לאכול לפני קידוש, ומביאו הר"ן בפסחים, ומשמע מדבריו דס"ל כן ולא כהרמב"ם כיון שמביאו באחרונה, והמג"א סמך עליו בשעת הדחק בסי' רפט, וכן בסי' רסט כתב דלכן מותר ליתן לקטן לאכול לפני קידוש שהראב"ד מתיר, וכן מצרפו הא"ר בסי' רפט בלבו חלש, הבו דלא לוסיף עליה להחמיר בקידוש דיום, שהוא ודאי דרבנן וקיל יותר, דלא הוי רק משום שינוי ולא תיקנו עליו ברכה מיוחדת. ופשוט דלא נחמיר ג' חומרות, גם שלא לאכול דלא כהראב"ד ודעימיה, וגם לא לשתות דלא כהרמב"ם ודעימיה, גם לפני מוסף דלא כהמהרש"ל ודעימיה. וזהו היתר ברור ואינו דוחק, ולכן מי שרוצה ללמוד לפני מוסף, וע"י שישתה יוכל ללמוד בקל יותר, ודאי אסור לו לימנע משום עונג שבת וביטול תורה.

אלא שלהוסיף לאכול שוקלד למתק השתיה, אע"פ דהמיקל יש לו על מי לסמוך אפי' שלא בשעת הדחק, כמו שבררנו מקודם, מ"מ כיון דהמג"א מחמיר בפירוש, אולי אין להקל. ואפשר דגם שוקלד כיון שאוכלו למתק השתיה הוי טפל להמשקה ואינו כאוכל ומותר.

ועי' במג"א תר"צ סק"כ וז"ל בקיצור, אפי' יש במנהג צד איסור אין לבטלו כמ"ש המהרי"ק שורש ט'. ואפי' במנהג מקום אחד אמרינן מנהג מבטל הלכה. [ובזה הפר"ח חולק עליו חוץ כשיש דעה אחת להתיר] וכתב המהר"א שטיין דהא דאמרינן מנהג עוקר הלכה היינו אפי' רוב דעות סבירא להו לאיסור והתלמוד מסייע להו והמנהג בנוי על פי הפסיקתא או ספרים החיצונים אמרינן דמנהג עוקר הלכה עכ"ל. והחת"ס מביא המרא"ש הזה כמה פעמים למעשה. וז"ל המהר"ם פדואה סי' עח באמת מילתא דתמוה הוא המנהג הזה אכן לא זו הדרך להשען על בינתינו ולבטל מנהג אך צריך לבקש בכל עוז למצא סמך ליישב אותו וככה עשו כל קדמונינו כאשר מצאו מנהג של תמהון וזה ימצא מעלתך לרוב בתוס' ובשאר פוסקים [ונהגו כן למעשה ולא החמירו]. ויש בידי להאריך כהנה וכהנה וכהנה בזה הרבה אודות מנהג דורינו לזלזל בכל מנהג של החוג שהוא אינו שייך לו [הצנועים יאמרו שזה קולות והמחמירים יותר יאמרו שהם עוברי עבירה] אבל אין כאן מקום להאריך, וכנראה שיתוקן רק ע"י משיח צדקינו שיתגלה בב"א.

ואחתום בחותמי ברכה בברכת שים שלום טובה וברכה

ידידך שמחה בונם ראובן

קצת תמוה לי, מדוע רבים מעלים את הדיון הזה רק בהקשר של התקיעות. ככל הידוע לי, רבים מאד כיום מקילים לאכול קודם ערבית. דהיינו, שסומכים על הסברות המקילות, שכיוון שיש זמן קבוע לתפילה, או שיש מי שיזכיר לו את זמן התפילה, כבר אין חשש שמא ישכח ומותר לאכול. ואם כך, הוא הדין לתקיעות. מדוע בעניין תקיעות מתייחסים אל זה כקולא לשעת הדחק, ואילו בעניין ערבית מתייחסים לזה כהיתר פשוט? האם יש בפוסקים סברה להחמיר בתקיעות יותר מאשר בק"ש?

יש ענין להחמיר בעשי"ת בדברים שאין מקפידים בו כל השנה, כמפורש בשו"ע סי' תרג לגבי פת עכו"ם למי שאינו מקפיד כל השנה, בעשי"ת יש להחמיר, וא"כ אין כ"כ הוכחה מתפלת ערבית. אלא דאי היינו טעמא הוי לן להקפיד בתפלת ערבית בעשי"ת שלא לטעום, ולא קחזינן שיקפידו על זה. 

אלא שי עוד פעם בשנה שמקפידים הרבה שלא לטעום, והיינו לפני קריאת מגילה בפורים דכו"ע מחמירים שלא לטעום לפניו, ובפרט למקומות שמתענים תענית אסתר, אע"ג דמגלה הוא ודאי דרבנן, וא"כ אין תלוי במה שהוא דרבנן או דאורייתא. והמג"א בסי' תרצב סק"ז כתב דבמגלה איידי דחביבא לא אתי למפשע ולכן הוא קיל מק"ש וחמץ וכיון דבק"ש וחמץ שרי טעימה כמ"ש סי' רל"ה ותל"ב ק"ו לפני קריאת מגילה. והרמ"א שכתב אסור לאכול וכו' משמע דטעימה שרי. ומ"מ אין להקל אלא לצורך גדול, ובתוספתא דפ"ק דשבת כתב דמגילה דמי ללולב ושופר וק"ש עכ"ל המג"א. ובמשנ"ב סקי"ד הביא המג"א לגבי מגילה וכתב בשם הדרך החיים דשיעור טעימה היינו פת כביצה או משקין כשיעור כביצה. ואע"ג דבמגילה אין שום דעה האוסר ואפ"ה מחמירים והרבה אינם טועים כלום אפי' מים, אם לא לאנשים חלשים, וזה משום חביבותיה דקריאת מגילה ופרסומי ניסא. וכ"ש בשופר יש שהחמירו מטעם כיון דלזכרון קאתי לעורר רחמים עלינו בשעה שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו, כ"ש דיש חביבות מצוות שופר. ולכן יש הרבה מקומות שהקפידו לא לאכול לפני התקיעות כלל. ומנהג ביהמ"ד שלי הוא לשתות תה או קפה לפני התקיעות, ומקפידים שלא לטעום שאר דברים בלא קידוש, וכ"ש שלא לקדש כדי לאכול. אבל במקומות שנוהגים יש להם על מה שיסמוכו. עכ"פ המחמירים שלא לטעום כלום לא הוי משום עיקר הדין רק משום הידור בעלמא.