א. במסכת ברכות [1] מג, ב) אמרו: "מנין שמברכים על הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח". ותמוה, מדוע נצרך מקור מיוחד לברכת הריח, הרי כבר לימדונו חז"ל בריש פרק כיצד מברכין [1] לה, א) "תנו רבנן, אסור לו לאדם שיהנה מהעולם בזה בלא ברכה, וכל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאילו מעל". ואם כן מאחר ואסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה, גם ההנאה מריח טוב בכלל זה, ומדוע נצרך מקור מיוחד לברכת הריח, וצ"ע.

והנה בתחילת הסוגיא דברכת הריח  [1] מג, א)  אמרו: "המוגמרות מברכים עליהם בורא עצי בשמים", ופירש רש"י: "אע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה". וכן כתבו התוספות שם (ד"ה כל המוגמרות). אולם הריטב"א [2] פירש את דברי הגמרא (שם) "מאימתי מברכים על הריח [של מוגמר] משתעלה תמרתו", וז"ל:"פירוש, מכיון שהתחיל לתמר חייב לברך. ודווקא בעוד שעיקרו קיים, אבל לאחר שעיקרו כלה, ליכא ברכה בריחו כיון דאין לו עיקר". וצ"ב מהו יסוד מחלוקתם האם מברכים על ריח שאין לו עיקר.

•   •   •

ב. והנראה בביאור הדברים בהקדם הבנת עיקר גדר ברכת הריח, האם זו ברכת הנהנין או ברכת השבח.

והנה הצל"ח [2] רבי יחזקאל סג"ל לנדא, הנודע ביהודה) עמד בתמיהה מדוע נצרך מקור מיוחד לברכת הריח, והרי כבר אמרו שאסור ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה. ותירץ הצל"ח, שמכיון וההנאה מהעולם הזה בלא ברכה הוגדרה בדברי הגמרא כ"מעילה", הרי קיימא לן בדברי הגמרא בפסחים [2] "קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה". ולכן היה מקום לומר שמכיון וגם בקדשי שמים ממש אין מעילה בריח, ואם כן לא תיקנו חכמים ברכה על הנאה מהריח, ומשום כך הוצרכו ללימוד מהפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה", שאסור ליהנות גם בדבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו", וגם בזה תיקנו ברכה.

אמנם יעו' בדברי האבני נזר [3] שתמה על דברי הצל"ח, שהרי מסקנת הסוגיא בפסחים [2] שיש בריח מעילה, ורק לאחר שנעשתה בו מצוותו אין בו מעילה, ואם כן גם בהנאה על הריח היה צריך להיות מעילה, כשם שיש מעילה בהקדש לפני שנעשתה מצוותו. ועל כן יישב האבני נזר את קושיית הצל"ח באופן אחר, שחכמים תיקנו ברכה רק על הנאת אכילה, ואם רוחץ בחמין וכיוצא בזה מן ההנאות אינו מברך, ועל כן הווא אמינא שגם על הנאת ריח לא מברכים, והוצרכו ללימוד מהפסוק "כל הנשמה" [וביישוב תמיהת האבני נזר על הצל"ח, יעו' בדברי הגר"י זילברשטיין [רבה של רמת אלחנן, בני ברק] בספרו חשוקי חמד [3], ובמה שדן לפי זה בשאלה האם חולה הנמצא בחדר מטונף [שאסור לברך בו] רשאי להריח בשמים [בלא ברכה] כדי להשיב את נפשו].

ג. מדברי הצל"ח למד רבי יוסף ענגיל [רבה של קראקא, פולין, נפטר בשנת תר"פ] בספרו ציונים לתורה [3] שברכת הריח אינו ברכת הנהנין אלא ברכת השבח וההודאה, ונפקא מינה:

[א] ברכה במקום שמסופק - לדעת המהרש"א דין "ספק ברכות להקל" לא נאמר אלא בברכת המצות, שיש לחשוש לברכה לבטלה אם אינו מחוייב לברך, מה שאין כן בברכת הנהנין, מכיון שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, אין חשש ברכה לבטלה אם יברך מספק, משום שאם לא יברך, יהיה אסור לו ליהנות.  ואם ברכת הריח אינה ברכת הנהנין להתיר את האיסור שיש קודם הברכה, אלא ברכת השבח, נמצא שהיא שונה מכל ברכות הנהנין, ובמקרה של ספק אין לברך.

[ב]  מי שכבר יצא ידי חובה האם רשאי להוציא חברו - הרא"ש כתב שבכל הברכות קיימא לן "אם יצא מוציא", מלבד ברכת הלחם והיין [ברכת הנהנין], מכיון שהברכה באה להתיר ליהנות מהעולם הזה, ועל כן "אין בברכתו כח להתיר הקדש ואיסור חברו". ולפי דברי הצל"ח שגדר ברכה הריח אינו ברכת הנהנין  אלא ברכת השבח, שפיר נאמר הכלל "אם יצא מוציא" גם בברכת הריח.

[ג] ברכה לאחר שהריח - בהגהות אשרי כתב לחלק בין כל הברכות על קיום מצוות, שאם לא בירך קודם קיומן, רשאי לברך לאחר מכן ויוצא ידי חובתו, לבין "בסעודה דאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה, הואיל ואדחי אדחי". ודין זה מובן היות וברכת הנהנין היא מטעם "מתיר" להנאה מהעולם הזה, ולכן אין בכוחה להתיר איסור למפרע. ולפי דברי הצל"ח שברכת הריח אינה מטעם "מתיר" אלא היא בגדר ברכת השבח, יהיה חייב לברך לאחר שהריח. [אמנם יצויין כי המשנה ברורה [4] סימן רטז ס"ק ג) הביא להלכה בשם האחרונים "דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח, הפסיד ברכתו, וכמו באכילה לאחר שגמר מלאכול שההפסיד ברכתו הראשונה". ועי"ש בשער הציון (ס"ק ג) שהוסיף: "ויש עוד טעם, שכבר נפסק ההנאה לגמרי, ודמי למאן דנתעכל המזון דאיבד ברכתו"].

ע"כ מדברי הגר"י ענגיל.

ונראה עוד נפק"מ אם גדר ברכת הריח הוא ברכת הנהנין או ברכת השבח.

[ד] ברכה על ריח שאין לו עיקר - בספר משמיע שלום [6] רבי שלום סטפנסקי, ביאורים בפרק כיצד מברכין, ב"ב תש"ע) ביאר את מחלוקת הראשונים האם מברכים על ריח שאין לו עיקר [רש"י ותוספות עם הריטב"א, יעו' לעיל. וכן נחלקו בזה הרמב"ם [2] והטור, יעו"ש בדבריהם]. לדעת רש"י תוספות והרמב"ם, ברכת הריח היא ברכת השבח, ועל כן עיקר הברכה "נתקנה על החפצא דהבשמים, ובדליכא עיקר הבושם לפנינו, הא לא שייך לברך וליתן שבח להקב"ה שברא עצי בשמים או עשבי בשמים". ואילו הטור והריטב"א סברו שברכת הנהנין היא ברכת הנהנין, ואם נהנה מריח הבושם חייב לברך אפילו אין לו עיקר, שהרי סוף כל סוף אסור ליהנות מהעוה"ז בלי ברכה.

[ה] בירך שהכל נהיה בדברו על הריח, האם יצא ידי חובה בדיעבד -  התוספות [1] מג, א ד"ה ועל ההדס). כתבו: "מי שהולך בבית שיש שם בשמים ויש שם מיני בשמים שמריח בהן ומספקא ליה אי ממין עץ אי ממין אדמה הוא, יש מפרשים שמברך שהכל נהיה בדברו, דעל כולן אם ברך שהכל יצא. והרב רבינו משה מקוצי היה אומר שיברך בורא מיני בשמים". ופסק בשו"ע  [4] סימן רטז סע' ב) כדעת הר"מ מקוצי, ובמשנ"ב (שם ס"ק יג) הביא מחלוקת האחרונים האם יצא בדיעבד כשבירך שהכל.  ועי' בספר שלמי ניסן [7] רבי ניסן קפלן, ר"מ בישיבת מיר, ביאורים בפרק כיצד מברכין, ירושלים תשס"א) במה שתלה את המחלוקת בדין ברכת שהכל על הריח, ביסוד גדר הברכה.

[ו] אינו יכול להריח - בשלמי ניסן [7] הביא מחלוקת הפוסקים אם מברך, ותלה מחלוקתם ביסוד גדר ברכת הריח.

ד. והנה בעיקר השאלה ברכת הריח הוא ברכת הנהנין או ברכת השבח, דן בהרחבה בספר שלמי ניסן [6]-[7].

ודייק מדברי הגמרא בברכות [1] מג, ב) שגדר הברכה הוא ברכת השבח, ממה שהביאו את דין ברכת האילנות שהיא ודאי ברכת השבח, בתוך המימרות בסוגיא דברכת הריח. ועוד ביאר שאם גדר הברכה הוא ברכת השבח מובן מדוע אין מברכין על בשמים שאינם עשויים כדי להריח בהם [כגון בשמים של מתים או בשמים של בית הכסא, יעו' בשו"ע [4] סי' ריז סע' ב] והרי לכאורה נהנה מהם, ועכצ"ל שעל דבר שנעשה להעביר סרחון ולא כדי להריח בו לא מברכים ברכת השבח. וכן  מבואר מדוע פרי שיש בו ריח טוב שנטלו לאכול, אינו מברך אף אם מריחו בשעת אכילה [שו"ע [3] סי' רטז סע' ב] וצ"ע שהרי נהנה מריחו, אבל אם זו ברכת השבח אתי שפיר [ועי' בשלמי ניסן ביאור דברי הגמרא בברכות [1] מג, א].

אולם בדברי הרמב"ם [2] ריש הלכות ברכות פ"א ה"ב; וכן שם פ"ט ה"א) משמע בפשטות שגדר הברכה הוא ברכת הנהנין [וסותר למבואר בדברי ספר משמיע שלום [6] שנקט בדעת הרמב"ם שגדר הברכה הוא ברכת השבח, וצ"ע]. ועל כן נקט בשלמי ניסן [7] שצריך לומר כי גדר ברכת הריח הוא אמנם כברכת הנהנין אבל הוא כעין ברכת השבח, יעו' בדבריו.

•   •   •

ה. דיני ברכת הריח

למותר מלציין כי פרטים רבים נאמרו בהלכות אלו, והלוא המה מפורשים בטור ושו"ע או"ח סימנים רט"ז-רי"ז, והבאנו מעט מזעיר מהדברים בשו"ע ומשנה ברורה [4]-[5] ומהספר וזאת הברכה [8]-[9] הלכות ברכות הנהנין, מאת הרב אלכסנדר מנדלבוים, ירושלים תשס"ב].

• סוגי הברכות: עצי, עשבי, מיני בשמים • הנותן ריח בפירות • בורא שמן ערב.

• החליף ברכה בחברתה • ברכה על תערובת מיני בשמים •  הסיח דעתו מהריח.

• ברכה על טבק הרחה  • ריח סינטטי המופק בתהליך כימי מחומרים שאינם מריחים.

• ברכה על תכשירים ריחניים • בשמים העומדים לסחורה.

• ברכה על פירות העומדים לאכילה • בשמים הגדלים בגינה • אתרוג של מצוה.

•   •   •

לסיום יעו' בדברי השקפה נפלאים ממו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל [ראש ישיבת חברון] בספרו שם דרך [9] - לימוד המוסר מהריח  הטוב שהיה ליוסף בשעה שנמכר למצרים, לראות גם בשעת חרון אף וכעס את מידת הרחמים.