א. בתורה מוזכר ענין גניבת דעת חברו, בדבריו של לבן ליעקב [1] "למה נחבאת לברוח ותגנב אותי", ופרש"י: "גנבת את דעתי". אמנם לא נאמר כאן שיש איסור בדבר. אולם בתוספתא [1] נאמרו דברים מפורשים: "שבעה גנבים הם, והראשון שבכולם גונב דעת הבריות".

המקור לאיסור גניבת דעת נמצא במסכת חולין [1] "אמר שמואל, אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של גוי. ובגמרא שם הובאו דוגמאות שונות לכך, כגון: שלא ימכור לגוי בשר נבילה בחזקת שחוטה, והגוי בחושבו לתומו שמכר לו בשר שחוטה יכיר לו טובה משום כך. וכן שלא יפציר אדם בחברו לסעוד אצלו כאשר הוא יודע שחברו לא יבוא. שלא יפתח חבית בפני האורח כשהיה צריך לפתוח חבית חדשה, בשעה שהאורח יחשוב שפתחה מיוחד בשבילו. והטעם בכל זה, מפני שגונב דעתו לחשוב שעשה זאת מיוחד בשבילו, ויחזיק לו טובה עבור זה.

יחד עם זאת, מסופר בהמשך הסוגיא [2] על מר זוטרא שחשב כי רבא ורב ספרא יצאו במיוחד להקביל את פניו, למרות שהם עברו באותו מקום בלאו הכי. ומפורש בגמרא שאין בזה איסור גניבת דעת, כי "איהו דהוא דקא מטעי נפשיה", ופרש"י: "אחרי שאנו לא אמרנו לו שיצאנו לקראתו".

מלבד זאת, יש איסור גניבת דעת במקח וממכר, אשר נתפרש במשניות במסכת בבא מציעא [2] ובסוגיות הגמרא שם.

לפרטי הדינים בעניינים אלו נתייחד סימן בשו"ע חושן משפט [4] [3], שבו הובאו הדברים להלכה.

ב. הריטב"א [2] בסוגיא בחולין כתב, שאיסור 'גניבת דעת' הוא מהתורה, ונלמד מהפסוק [1] "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ". אמנם עי"ש בהערה 258 ובספר לרעך כמוך [5] בהערה ג', שנחלקו הראשונים אם איסור גניבת דעת מהתורה או מדרבנן. ויש שדייקו מדברי הרמב"ם שהביא את דיני גניבת דעת רק בהלכות דעות [3] ולא בספר המצוות, שאיסורו מדרבנן. ועי' בלשון הרמב"ם שכתב: "אפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות" [ועי' בספר לרעך כמוך [5] שסיכם את יסודות איסור גניבת דעת, ובמש"כ שיש איסור במלה אחת ואפילו בהטעיה ללא מילים. ועי' בדבריו [6] שגם גניבת דעת בשוגג אסורה - ובדוגמאות מעשיות שהביא בכל העניינים הנ"ל].

והנה בגדר איסור גניבת דעת, אם הוא מדיני גניבה וגזילה או מאיסורי שקר, כתב הרב נפתלי נוסבוים [5]  כי מדברי הריטב"א [2] משמע "שהאיסור מסתעף מאיסור גניבת ממון, שכיון שיחזיק לו טובה בטעות, יתכן שאף יבוא להוציא ממנו ממון עבור הכרת הטוב, והרי אילו היה יודע שלא עשה זאת מיוחד בשבילו, בודאי לא היה מוצא כל כך עבורו, ונמצא שיש כאן מעין גניבה. אך רבנו יונה כתב בשערי תשובה [3] שאין איסור משום סרך גניבה, שהרי אינו מוציא ממנו ממון בגניבה, אלא מקור האיסור נלמד מהפסוק מדבר שקר תרחק, שכיון שמשקר עליו למצוא חן בעיניו יש כאן שקר, ועובר על מדבר שקר תרחק".

ועי' בדבריו שהנפקא מינה בזה היא לענין מחלוקת הראשונים האם מותר לישראל להטעות גוי.

ג. כאמור לעיל, יש אופנים שהותרה גניבת דעת, וכמו שפסק השו"ע ([3]; חו"מ סי' רכח סע' ו)  "ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון: שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו". והנה יש אופנים נוספים שהותרה גניבת דעת, כמפורש בדברי הפלא יועץ [3] "כשעושה לשם שמים להציל עשוק מיד עושקו, או לאפרושי מאיסורא". ובספר לרעך כמוך [6] הוסיף כי היתר זה מוגבל רק למקרה שעושה כן לצורך חברו, כגון להסיר את שנאתו, או כדי לכבדו.

ועוד הביא להתיר גניבת דעת רבו כדי שילמדנו תורה, על פי דברי הזוהר שביאר כי בציווי "לא תגנוב" שבעשרת הדברות, ישנו טעם מפסיק בתיבת "לא" (בטעם עליון), וזאת כדי ללמדנו שישנם מצבים שמותר לגנוב, וכאילו שנכתב הצווי "תגנוב", וכגון שגונב את דעת רבו שילמדנו. אמנם בהערה ט"ו ביאר, כי היתר זה נאמר רק בגניבת דעת ללמוד מרבו תורה, אבל אין היתר לגנוב דעתו של מורה שמלמדו שאר חכמות, עי"ש טעמו.

ועי' בספר תתן אמת ליעקב[*] [7] שמי שעושה מעשה המותר על פי הדין, אבל אחרים עלולים לחשוד בו שעושה מעשה שאסור, מותר לו לעשות מעשה של גניבת דעת, כדי שלא יחשדו בו. וראיה, מהלכות בשר בחלב, שמותר לאכול בשר עם חלב שקדים, אך בשעה שאוכל צריך להניח בחלב שקדים, כדי שהרואים לא יחשדו בו.

ד. גניבת דעת במקח וממכר

מקור הדינים נתפרש במסכת בבא מציעא [2] ובשו"ע חו"מ [4] [3]. ופרטים נוספים בדינים אלו נתבארו בהרחבה בספר לרעך כמוך [8], שיש גניבת דעת גם כאשר המוכר מטעה את הקונה בטיב המקח ולא במחירו, מכיון שהקונה חושב שקיבל סחורה טובה במחיר נמוך. ולכן בכל מקרה של מקח שיש בו מום, חובה להודיע ללוקח, אלא אם כן הוא מום גלוי, שהלוקח יראה אותו מעצמו [אמנם כאשר הקונה לוקח את הרכב לבדיקה מקצועית, מסתבר שאין המוכר צריך להודיע על מומיה, שהרי בבדיקה מגלים את המומים הרציניים שבה, וצ"ע].

הסתרת פגמים - במשנה נאמר [2] "אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים". והיינו שאין לתקנם ולייפותם באופן שגונב דעת הבריות, שיראו כחדשים יותר או להסתיר פגמים שבהם. וכן נפסק בשו"ע ([4]; סע' ט). ובספר לרעך כמוך [8] הביא כי מותר ליפות כלים חדשים כדי שיקפצו עליהם קונים. וכן מותר לצבוע ולייפות כלים ישנים, כאשר כל מטרתו היא למשוך את תשומת לב הקונים, ובלבד שאינו מתכוין לרמות [דהיינו שיחשבו שיש בכלי דבר שאין בו].  ועי"ש במש"כ בענין גניבת דעת בפרסום.

וראה בדברי הרב שמואל אליעזר שטרן [רב מערב בני ברק] בספרו שביבי אש [9] שדן בשאלה, האם מותר לבעל חנות לקחת קופסאות שימורים שמחירם עשרה ₪ ליחידה ואף אחד אינו רוכשם, להכניסם לעגלה ולתלות מעליהם שלט "חמשה בחמשים ₪ עד גמר המלאי - שמא יש בזה הטעיה וגניבת דעת. וכן דן, במי שרוצה למכור דירה או חפצים, ואומר לקונה שיש לו קונים נוספים שחפצים במכר זה, או שאומר שיש קונים אחרים שרוצים לשלם יותר ממחיר זה, האם יש איסור בדבר. [ובספר תתן אמת ליעקב [7] כתב להתיר למי שמעוניין לקנות איזה דבר, לעשות עצמו כאילו אינו רוצה לקנותו כדי להוזיל את המחיר, שאין בזה משום גניבת דעת, ולמד זאת מהנהגת אברהם אבינו בעת קנין מערת המכפלה].

עניינים נוספים בהלכות גניבת דעת

ה. גם בנתינת מתנה יש איסור גניבת דעת, אם מטעה את חברו לחשוב שנותן מתנה גדולה יותר ממה שנתן, כיון שחברו מחזיק לו טובה גדולה יותר מטובת ההנאה המגיעה עבור המתנה שנתן לו. ראה בספר לרעך כמוך [7] דוגמאות מעשיות, ועי"ש (הערה נג) שהביא מחלוקת הראשונים אם במתנה לנכרי יש איסור גניבת דעת.

ו. האם מותר להכריז במגבית צדקה [או מכירת עליות] שנותן סכום גדול ממה שבדעתו לתת כדי שאחרים יתנו יותר, ראה במה שדנו בזה בספר תתן אמת ליעקב [9] ובשביבי אש ([9]; אות ה).

ז. גניבת דעת בשידוכין - הקהילות יעקב [10] הביא ראיה מדברי הגמרא ביבמות [10] שיש דברים שמותר להסתיר בשעה שמבררים בשידוכין, עי' היטב בדבריו, ובמה שהביא פרטים נוספים בענין זה בספר תתן אמת ליעקב [11].

ח. העתקה במבחנים - בשו"ת אגרות משה [7] כתב שיש בזה איסור מהתורה, ובפרט באופן שעל ידי המבחנים מקבל תעודת גמר, שעל פיה יתקבל לעתיד לעבודה "דהוא גם גניבת דבר ממש, דהא משירצה לפרנסתו במשך הזמן להשכיר עצמו אצל אחר לעבוד בעסקיו, ורוצים ברוב הפעמים במי שגמר היטב לימודיו דחול, והוא יראה לו התעודה איך שגמר בטוב, ועל סמך זה יקבלהו, שזהו גניבת ממון ממש". וכן נקט בשו"ת שבט הלוי [7].

ט. גניבת דעת בפרסום מאמרים שאינם מדוייקים - בשו"ת ציץ אליעזר [12] נקט כדבר פשוט שיש איסור גניבת דעת גם בכתב, ולכן אסר לרופא לפרסם מאמר שבו פרטים שאינם מדוייקים אשר יגרמו למאמר להיות יותר מעניין, ובכך יגברו סיכוייו לעבודה [וכמובן, שאין בפרסום גרימת נזק כתוצאה מפרסום הפרטים הבלתי מדוייקים].

י. כאמור בדברי התוספתא [1] "שבעה גנבים הם, והראשון שבכולם גונב דעת הבריות". ועי' בדברי החזון איש [13]  בגנות הגונב דעת חברו, ומה רפואת הנגועים במידה זו. ובספר לרעך כמוך [13] דרכי התשובה על איסור גניבת דעת.

[*] ליקוט בענייני אמת ושקר ובו שו"ת להלכה, מאת הרב יעקב פיש, מהדורה חמישית מורחבת, ירושלים תשס"ד.