א. במסכת הברכות [1] אמר רב ששת כי האומר "גביל לתורי", דהיינו מצוה שיתנו מאכל לשוורים, בין הברכה שבירך על הפת לאכילה, אינו חייב לחזור ולברך, היות ודיבור זה אינו נחשב "הפסק" בין הברכה לאכילה, בגלל שהוא נצרך לאכילה, מכיון שאמר רב יהודה אמר רב: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, והדר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". ומצינו כמה טעמים לדין זה.

• צער בעלי חיים - כן מבואר בספר חרדים [1], ויעו' במעשה שהביא מהאריז"ל. וכן מפורש בדברי השאילת יעבץ [6].

• בהמשך דבריו הוסיף החרדים, כי הלכה זו היא ענף ממצות והלכת בדרכיו".

• פעמים שאין האדם אוכל אלא בזכות בהמותיו - יעו' ביד אפרים על גליון השו"ע [3], על פי דברי המדרש [1] במעשה עם אלכסנדר מוקדון ומלך קציא, ובשל כך ראוי להקים את אכילת הבהמה לאכילתו.

• תיקון העולם - בדברי האלשיך הקדוש בספרו תורת משה [2] מבואר שטעם הקדמת אכילת בהמתו הוא כדי להעלות ד' חלקי העולם לשלמות בהדרגה מלמטה למעלה, יעו' בדבריו.

• שמא ימשך באכילתו וישכח - יעו' בדברי רבי צבי פסח פרנק, בשו"ת הר צבי [2]. ולקמן נבאר נפק"מ בין הטעמים.

שיעור האכילה האסור קודם האכלת בהמתו

ב. בגליון הש"ס בברכות [1] ציינו לגירסת הרי"ף והרא"ש בגמרא "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו". וגירסתם מבוססת על פי הגירסא של מאמר זה המובא במסכת גיטין [2] בסיפור על רב הונא ורב חסדא שפגשו את "גניבא" [ששהה מחוץ לביתו] וכאשר הציעו לו "לטעום מר מידי", השיב להם: "הכי אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו".

ומעתה יש לברר מהו שיעור האכילה האסור קודם האכלת בהמתו.

ובט"ז [3] ס"ק ז) הביא את דברי הבית יוסף, שנראה מדבריו שאסור אפילו לטעום קודם שיתן אוכל לבהמתו. אך דחה את דבריו, כי דייק מדברי הגמרא במסכת ברכות [1] שהאיסור הוא רק באכילה, והביא ראיה מלשון הגמרא שלמדו מהפסוק ואמרו "והדר ואכלת ושבעת", ולכאורה די היה לומר "והדר ואכלת", אלא מהתוספת "ושבעת"  משמע שהאיסור הוא רק באכילה המביאה לידי שביעה, ולא בטעימא בעלמא. ואמנם הקשה עליו הבאר היטב [3] מגירסת הגמרא במסכת גיטין [1] שאסרו במפורש גם טעימה. ותירץ ע"פ דברי מהר"ם חאגיז, שיש כלל בש"ס שאין לסמוך אלא על "סוגיא שנשנתה במקומה", ולכן הגירסא הקובעת היא זו שבמסכת ברכות [אולם הברכי יוסף [4] דחה את דבריו, יעו"ש]. ובשו"ע הרב [4] הביא את דברי הט"ז: "וכן אכילת ארעי ואין בה כדי שביעה, יש מי שמתיר קודם שיתן לבהמתו". אבל החיי אדם [4] כתב "אסור לאדם לאכול כלום", ומשמע שאסר גם טעימה, וכן נקט המשנ"ב [4].

ג. והנה נחלקו הפוסקים האם האיסור לאכול קודם שיאכיל בהמתו הוא מהתורה או מדרבנן.

ונפק"מ האם כששכח להאכיל בהמתו, חייב להפסיק בין ברכת המוציא לטעימה מפת הלחם. ובביאור הלכה [4] הביא את דברי המגן אברהם שהעתיק את מש"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג [2] שהאיסור מהתורה [וכן משמע מפשטות דברי החרדים [1]], ואת הראשונים החולקים וסבורים שהאיסור מדרבנן [ולכן לכתחילה לא יפסיק באמירת "גביל לתורי" לצוות לתת מאכל לבהמתו, בין ברכת המוציא לטעימה מפת הלחם].

וכתב השדי חמד [5] שאכילת סעודת קבע אסורה מהתורה, ואילו טעימה בלבד אסורה מדרבנן.

ומדברי הרמב"ם [2] משמע כי דין זה הוא ממידת חסידות, כדבריו "מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה האדם רחמן... חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמם, הרי הוא אומר (תהלים קכג, ב) כעיני עבדים אל ידי אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה".

וכבר תמה רבי איסר זלמן מלצר [ראש ישיבת עץ חיים] בספרו אבן האזל [2] מדוע נקט הרמב"ם שאיסור זה הוא מדרכי חסידות, והלוא מפשטות דברי הגמרא משמע כי זה איסור גמור. וביותר תמוה, מדוע לא הביא את הלימוד המפורש בגמרא מהפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", אלא לימוד אחר מהפסוק בתהלים "כעיני עבדים אל ידי אדוניהם". וראה במש"כ הרב גוטפרוינד [12] לבאר את דברי הרמב"ם שנקט כהט"ז שהאיסור הוא באכילה שיש בה שביעה, ובזה חידש הרמב"ם כי מדרכי החסידות לאסור גם טעימה, והביא את הפסוק מתהלים.

האם גם בשתיה צריך להקדים את בהמתו

ד. המג"א [3] ס"ק יח) הביא להלכה את דברי ספר חסידים [1] שכתב: "לענין צמאון אדם ובהמה, יתנו לאדם [לשתות] תחילה ואחר כך לבהמה, דכתיב וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה". ודבריו הובאו להלכה במשנ"ב [4].

ובטעם החילוק בין אכילה [שמחוייב להקדים בהמתו] לשתיה [שהוא קודם לבהמתו] כתב בשו"ת הר צבי [2], כי "צער של צמא קשה יותר, ולכן בצמא אינו מחוייב להקדים בהמתו. ועוד טעם, שרק באכילה יש לחשוש שימשך וישכח לתת לבהמתו, משא"כ בשתיה שהוא מעשה קצר. וביד אפרים [4] ביאר את החילוק לשיטתו הנ"ל בטעם החיוב להקדים מאכל בהמתו לאכילתו, כי במים לשתיה לא זקוקים לזכויות הבהמה כי "מים רבים על פני האדמה".

אולם בשו"ת כתב סופר [6]-[7] נקט שגם בשתיה צריך להקדים בהמתו, וכן מובא בכף החיים [5] ס"ק נ) בשם עיקרי הד"ט. ואת הראיה מרבקה ואליעזר, יישב הכתב סופר על פי חילוקו של אביו החתם סופר, כי מי שמאכיל את חברו ובהמת חברו מותר להקדים חברו לבהמתו, היות וחובת האכלת בהמתו לפני אכילתו היא רק בבהמותי שלו [ודייק כן מלשון הגמרא  בגיטין [1] אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו". שהאיסור הוא רק על מה ששלו וברשותו]. ובדברי האור החיים [2] מבואר שיש לחלק בין כשהאדם מצטער [ואף מסתכן] מחמת צימאונו, שאז שתייתו קודמת לשתיית הבהמה, לבין שאדם שאינו מצטער מחמת הצימאון, שאז הבהמה קודמת [ועי' באגרות משה [8] במש"כ בזה].

ונפק"מ, כמבואר במחצית השקל [3] אם צריך לחזור ולברך המוציא כשאמר תנו לבהמה לשתות בין ברכה לטעימה.

ועי' באגרות משה [8] כי בניו הקטנים שאינם יכולים ליקח האוכל בעצמם, ודאי קודמים לבהמותיו.

האחריות להאכיל בהמתו כשלא נמצא בביתו

ה. השאילת יעבץ [6] מדייק בסוף דבריו מהגמרא בגיטין [1] שגם כאשר אינו בביתו, אסור לאכול קודם שיאכלו בהמותיו. ובכף החיים [4] ס"ק נב) הביא דבריו, והוסיף שאינו צריך להאכיל בהמותיו בפועל כדי שיוכל לאכול, אלא די בכך שצווה לשליח לתת להם אוכל, ומיד מותר לו כבר לאכול. וביד אפרים [4] כתב בסוף דבריו, שמי שיש לו פועלים שתפקידם להאכיל בהמותיו, יכול לסמוך על החזקה ששליחיו ממלאים את תפקידם, ורשאי לאכול לאלתר.

ובספר מלכים אמניך [10] דן רבי יצחק זילברשטיין, כאשר נסע מחוץ לעיר ונזכר שלא השאיר מזון לבהמתו, מהו שיעור החיוב לטרוח בהאכלתה. והביא בשם הגרי"ש אלישיב, שגדר הדברים הוא: "כל עוד שבעל חיים במרחק כזה שהאדם לא מרגיש מטרד והכבדה להגיע אליו, חייב ליתן לו מאכלו קודם שיאכל. אבל  כשהוא במרחק רב ואינו יכול להגיע אליו, בין בגלל הוצאת ממון, ובין בגלל טרחה, פטור". ובכל זאת, אם יכול לטלפן לשכנו שידאג לתת להם מזון, מצוה בידו. ואם לא יכול, ראוי להפקירם בפני שלושה, ואז ודאי לא יעבור על איסור.

איזה בעלי חיים צריכים להקדים אכילתם

ו. הברכי יוסף [4] ס"ק ח) וכף החיים [5] ס"ק נג) הביאו מדברי השאילת יעבץ [6] שהמגדל כלב או חתול אינו מחוייב להקדים מזונותיהם למאכלו, ורק ל"מדקדק" ראוי להקדימם, והיינו לשיטתו שהטעם להקדמת אכילת בעלי חיים הוא משום צער בעלי חיים, משא"כ הכלב והחתול שמזונותיהם מצויים להם בנקל, וע"כ אין לחוש בהם לצעב"ח.

ועי' בהר צבי [2] בשם השבות יעקב, שבחיוב להקדים אכילת בהמותיו אין הבדל בין בהמה טהורה לטמאה. ובלשון החיי אדם [4] נקט שאסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמה ועופות".

• סיכום דיני קדימות האכלת ושתיית בהמתו - פסקי תשובות [1].

• ביאור הכתובים "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ לְאָכְלָה" [פרשת בראשית], "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" [פרשת נח], "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, וְלִבְהֶמְתְּךָ לֶאֱכֹל" [פרשת בהר] - אשר משמע כי האדם מקדים אכילתו להאכלת בהמותיו, ראה בספר גן רוה [9]-[10] על פי הטעמים המבוארים לעיל בדיני הקדמת האכלת ושתיית בהמותיו.

•    •    •

ז. האכלת בעלי חיים בשבת ויום טוב - במסכת שבת [12] מבואר כי מותר לאדם להאכיל רק בעלי חיים שמזונותיהם מוטלים עליו, אולם בעלי חיים שאין מזונותיהם מוטלים עליו [כגון דבורים ויוני שובך] אסור להאכילם משום "טירחא שלא לצורך", וכן נפסק בשו"ע [12]. וראה סיכום דיני דיני האכלת בעלי חיים בשבת ויום טוב, וביאור המנהג להאכיל עופות ב'שבת שירה' בספר פינת ההלכה [13].

ויעו' בכתב סופר [7] במה שדן האם בשבת ויום טוב [שיש מצוה בסעודה] מחוייב להקדים מאכל בהמתו למאכלו.