שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

האכלת בעלי חיים

תקציר השיעור

א. במסכת הברכות אמר רב יהודה אמר רב: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, והדר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". אולם במסכת גיטין הגירסא: "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו", וצ"ע מהו שיעור האכילה האסור קודם האכלת בהמתו.

ב. כמו כן צ"ב מהו טעם האיסור לאכול קודם שיאכיל בהמתו, והאם האיסור מהתורה או מדרבנן. ונפק"מ האם כששכח להאכיל בהמתו, חייב להפסיק בין ברכת המוציא לטעימה מפת הלחם.

ג. כתב בספר חסידים: "לענין צמאון אדם ובהמה, יתנו לאדם [לשתות] תחילה ואחר כך לבהמה, דכתיב וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה". וצ"ב מהו הטעם לחלק בין אכילה [שמחוייב להקדים בהמתו] לשתיה [שהוא קודם לבהמתו].

ד. כמות האוכל שצריך להאכיל הבהמה כדי להתיר לאכול בעצמו • כמה פעמים ביום צריך להקדים להאכיל הבהמה.

ה. נסע מחוץ לעיר ונזכר שלא השאיר מזון לבהמתו, מהו שיעור החיוב לטרוח בהאכלתה • מינה שליח להאכיל בהמתו, אימתי מותר לאכול בעצמו.

ו. האכלת בניו הקטנים או בהמותיו, מי קודם.

ז. כאשר נותן לחברו אוכל במתנה, האם צריך להאכיל קודם את בהמות חברו.

ח. איזה בעלי חיים צריכים להקדים אכילתם [האם דין זה נאמר בכלבים וחתולים].

ט. ביאור הכתובים "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ לְאָכְלָה" [פרשת בראשית], "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" [פרשת נח], "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, וְלִבְהֶמְתְּךָ לֶאֱכֹל" [פרשת בהר] - אשר משמע כי האדם מקדים אכילתו להאכלת בהמותיו.

•    •    •

י. האם בשבת ויום טוב [שיש מצוה בסעודה] מחוייב להקדים מאכל בהמתו למאכלו.

יא. דיני האכלת בעלי חיים בשבת ויום טוב • המנהג להאכיל עופות ב"שבת שירה".

א. במסכת הברכות [1] אמר רב ששת כי האומר "גביל לתורי", דהיינו מצוה שיתנו מאכל לשוורים, בין הברכה שבירך על הפת לאכילה, אינו חייב לחזור ולברך, היות ודיבור זה אינו נחשב "הפסק" בין הברכה לאכילה, בגלל שהוא נצרך לאכילה, מכיון שאמר רב יהודה אמר רב: "אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ, והדר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". ומצינו כמה טעמים לדין זה.

צער בעלי חיים - כן מבואר בספר חרדים [1], ויעו' במעשה שהביא מהאריז"ל. וכן מפורש בדברי השאילת יעבץ [6].

• בהמשך דבריו הוסיף החרדים, כי הלכה זו היא ענף ממצות והלכת בדרכיו".

פעמים שאין האדם אוכל אלא בזכות בהמותיו - יעו' ביד אפרים על גליון השו"ע [3], על פי דברי המדרש [1] במעשה עם אלכסנדר מוקדון ומלך קציא, ובשל כך ראוי להקים את אכילת הבהמה לאכילתו.

תיקון העולם - בדברי האלשיך הקדוש בספרו תורת משה [2] מבואר שטעם הקדמת אכילת בהמתו הוא כדי להעלות ד' חלקי העולם לשלמות בהדרגה מלמטה למעלה, יעו' בדבריו.

• שמא ימשך באכילתו וישכח - יעו' בדברי רבי צבי פסח פרנק, בשו"ת הר צבי [2]. ולקמן נבאר נפק"מ בין הטעמים.

 

שיעור האכילה האסור קודם האכלת בהמתו

ב. בגליון הש"ס בברכות [1] ציינו לגירסת הרי"ף והרא"ש בגמרא "אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו". וגירסתם מבוססת על פי הגירסא של מאמר זה המובא במסכת גיטין [2] בסיפור על רב הונא ורב חסדא שפגשו את "גניבא" [ששהה מחוץ לביתו] וכאשר הציעו לו "לטעום מר מידי", השיב להם: "הכי אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו".

ומעתה יש לברר מהו שיעור האכילה האסור קודם האכלת בהמתו.

ובט"ז [3] ס"ק ז) הביא את דברי הבית יוסף, שנראה מדבריו שאסור אפילו לטעום קודם שיתן אוכל לבהמתו. אך דחה את דבריו, כי דייק מדברי הגמרא במסכת ברכות [1] שהאיסור הוא רק באכילה, והביא ראיה מלשון הגמרא שלמדו מהפסוק ואמרו "והדר ואכלת ושבעת", ולכאורה די היה לומר "והדר ואכלת", אלא מהתוספת "ושבעת"  משמע שהאיסור הוא רק באכילה המביאה לידי שביעה, ולא בטעימא בעלמא. ואמנם הקשה עליו הבאר היטב [3] מגירסת הגמרא במסכת גיטין [1] שאסרו במפורש גם טעימה. ותירץ ע"פ דברי מהר"ם חאגיז, שיש כלל בש"ס שאין לסמוך אלא על "סוגיא שנשנתה במקומה", ולכן הגירסא הקובעת היא זו שבמסכת ברכות [אולם הברכי יוסף [4] דחה את דבריו, יעו"ש]. ובשו"ע הרב [4] הביא את דברי הט"ז: "וכן אכילת ארעי ואין בה כדי שביעה, יש מי שמתיר קודם שיתן לבהמתו". אבל החיי אדם [4] כתב "אסור לאדם לאכול כלום", ומשמע שאסר גם טעימה, וכן נקט המשנ"ב [4].

ג. והנה נחלקו הפוסקים האם האיסור לאכול קודם שיאכיל בהמתו הוא מהתורה או מדרבנן.

ונפק"מ האם כששכח להאכיל בהמתו, חייב להפסיק בין ברכת המוציא לטעימה מפת הלחם. ובביאור הלכה [4] הביא את דברי המגן אברהם שהעתיק את מש"כ בשו"ת מהר"ם מרוטנברג [2] שהאיסור מהתורה [וכן משמע מפשטות דברי החרדים [1]], ואת הראשונים החולקים וסבורים שהאיסור מדרבנן [ולכן לכתחילה לא יפסיק באמירת "גביל לתורי" לצוות לתת מאכל לבהמתו, בין ברכת המוציא לטעימה מפת הלחם].

וכתב השדי חמד [5] שאכילת סעודת קבע אסורה מהתורה, ואילו טעימה בלבד אסורה מדרבנן.

ומדברי הרמב"ם [2] משמע כי דין זה הוא ממידת חסידות, כדבריו "מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה האדם רחמן... חכמים הראשונים היו נותנים לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלים, ומקדימים מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמם, הרי הוא אומר (תהלים קכג, ב) כעיני עבדים אל ידי אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה".

וכבר תמה רבי איסר זלמן מלצר [ראש ישיבת עץ חיים] בספרו אבן האזל [2] מדוע נקט הרמב"ם שאיסור זה הוא מדרכי חסידות, והלוא מפשטות דברי הגמרא משמע כי זה איסור גמור. וביותר תמוה, מדוע לא הביא את הלימוד המפורש בגמרא מהפסוק "ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת", אלא לימוד אחר מהפסוק בתהלים "כעיני עבדים אל ידי אדוניהם". וראה במש"כ הרב גוטפרוינד [12] לבאר את דברי הרמב"ם שנקט כהט"ז שהאיסור הוא באכילה שיש בה שביעה, ובזה חידש הרמב"ם כי מדרכי החסידות לאסור גם טעימה, והביא את הפסוק מתהלים.

 

האם גם בשתיה צריך להקדים את בהמתו

ד. המג"א [3] ס"ק יח) הביא להלכה את דברי ספר חסידים [1] שכתב: "לענין צמאון אדם ובהמה, יתנו לאדם [לשתות] תחילה ואחר כך לבהמה, דכתיב וַתֹּאמֶר שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה". ודבריו הובאו להלכה במשנ"ב [4].

ובטעם החילוק בין אכילה [שמחוייב להקדים בהמתו] לשתיה [שהוא קודם לבהמתו] כתב בשו"ת הר צבי [2], כי "צער של צמא קשה יותר, ולכן בצמא אינו מחוייב להקדים בהמתו. ועוד טעם, שרק באכילה יש לחשוש שימשך וישכח לתת לבהמתו, משא"כ בשתיה שהוא מעשה קצר. וביד אפרים [4] ביאר את החילוק לשיטתו הנ"ל בטעם החיוב להקדים מאכל בהמתו לאכילתו, כי במים לשתיה לא זקוקים לזכויות הבהמה כי "מים רבים על פני האדמה".

אולם בשו"ת כתב סופר [6]-[7] נקט שגם בשתיה צריך להקדים בהמתו, וכן מובא בכף החיים [5] ס"ק נ) בשם עיקרי הד"ט. ואת הראיה מרבקה ואליעזר, יישב הכתב סופר על פי חילוקו של אביו החתם סופר, כי מי שמאכיל את חברו ובהמת חברו מותר להקדים חברו לבהמתו, היות וחובת האכלת בהמתו לפני אכילתו היא רק בבהמותי שלו [ודייק כן מלשון הגמרא  בגיטין [1] אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו". שהאיסור הוא רק על מה ששלו וברשותו]. ובדברי האור החיים [2] מבואר שיש לחלק בין כשהאדם מצטער [ואף מסתכן] מחמת צימאונו, שאז שתייתו קודמת לשתיית הבהמה, לבין שאדם שאינו מצטער מחמת הצימאון, שאז הבהמה קודמת [ועי' באגרות משה [8] במש"כ בזה].

ונפק"מ, כמבואר במחצית השקל [3] אם צריך לחזור ולברך המוציא כשאמר תנו לבהמה לשתות בין ברכה לטעימה.

ועי' באגרות משה [8] כי בניו הקטנים שאינם יכולים ליקח האוכל בעצמם, ודאי קודמים לבהמותיו.

 

האחריות להאכיל בהמתו כשלא נמצא בביתו

ה. השאילת יעבץ [6] מדייק בסוף דבריו מהגמרא בגיטין [1] שגם כאשר אינו בביתו, אסור לאכול קודם שיאכלו בהמותיו. ובכף החיים [4] ס"ק נב) הביא דבריו, והוסיף שאינו צריך להאכיל בהמותיו בפועל כדי שיוכל לאכול, אלא די בכך שצווה לשליח לתת להם אוכל, ומיד מותר לו כבר לאכול. וביד אפרים [4] כתב בסוף דבריו, שמי שיש לו פועלים שתפקידם להאכיל בהמותיו, יכול לסמוך על החזקה ששליחיו ממלאים את תפקידם, ורשאי לאכול לאלתר.

ובספר מלכים אמניך [10] דן רבי יצחק זילברשטיין, כאשר נסע מחוץ לעיר ונזכר שלא השאיר מזון לבהמתו, מהו שיעור החיוב לטרוח בהאכלתה. והביא בשם הגרי"ש אלישיב, שגדר הדברים הוא: "כל עוד שבעל חיים במרחק כזה שהאדם לא מרגיש מטרד והכבדה להגיע אליו, חייב ליתן לו מאכלו קודם שיאכל. אבל  כשהוא במרחק רב ואינו יכול להגיע אליו, בין בגלל הוצאת ממון, ובין בגלל טרחה, פטור". ובכל זאת, אם יכול לטלפן לשכנו שידאג לתת להם מזון, מצוה בידו. ואם לא יכול, ראוי להפקירם בפני שלושה, ואז ודאי לא יעבור על איסור.

 

איזה בעלי חיים צריכים להקדים אכילתם

ו. הברכי יוסף [4] ס"ק ח) וכף החיים [5] ס"ק נג) הביאו מדברי השאילת יעבץ [6] שהמגדל כלב או חתול אינו מחוייב להקדים מזונותיהם למאכלו, ורק ל"מדקדק" ראוי להקדימם, והיינו לשיטתו שהטעם להקדמת אכילת בעלי חיים הוא משום צער בעלי חיים, משא"כ הכלב והחתול שמזונותיהם מצויים להם בנקל, וע"כ אין לחוש בהם לצעב"ח.

ועי' בהר צבי [2] בשם השבות יעקב, שבחיוב להקדים אכילת בהמותיו אין הבדל בין בהמה טהורה לטמאה. ובלשון החיי אדם [4] נקט שאסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמה ועופות".

• סיכום דיני קדימות האכלת ושתיית בהמתו - פסקי תשובות [1].

ביאור הכתובים "לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ לְאָכְלָה" [פרשת בראשית], "וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה" [פרשת נח], "וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה, וְלִבְהֶמְתְּךָ לֶאֱכֹל" [פרשת בהר] - אשר משמע כי האדם מקדים אכילתו להאכלת בהמותיו, ראה בספר גן רוה [9]-[10] על פי הטעמים המבוארים לעיל בדיני הקדמת האכלת ושתיית בהמותיו.

•    •    •

ז. האכלת בעלי חיים בשבת ויום טוב - במסכת שבת [12] מבואר כי מותר לאדם להאכיל רק בעלי חיים שמזונותיהם מוטלים עליו, אולם בעלי חיים שאין מזונותיהם מוטלים עליו [כגון דבורים ויוני שובך] אסור להאכילם משום "טירחא שלא לצורך", וכן נפסק בשו"ע [12]. וראה סיכום דיני דיני האכלת בעלי חיים בשבת ויום טוב, וביאור המנהג להאכיל עופות ב'שבת שירה' בספר פינת ההלכה [13].

ויעו' בכתב סופר [7] במה שדן האם בשבת ויום טוב [שיש מצוה בסעודה] מחוייב להקדים מאכל בהמתו למאכלו.

 

האוכל מאחרים האם חייב להאכיל קודם לבהמותיו

מה שהבאתם בשם הכתב סופר לדחות ההוכחה מרבקה ואליעזר, כי מי שמאכיל את חברו ובהמת חברו מותר להקדים חברו לבהמתו, היות וחובת האכלת בהמתו לפני אכילתו היא רק בבהמות שלו. לעניית דעתי לא הבנתי כלל, דהלא מפורש בהמשך הפסוק "ואשת וגם הגמלים השקתה" דהיינו שאליעזר שתה לפני הגמלים, והיאך הותר לאליעזר עבד אברהם שהיה דולה מתורת רבו לאחרים, לשתות לפני הגמלים, ומדאליעזר שתה לפני גמליו הוכחה דבשתיה אין חיוב ליתן לבהמתו קודם. ודוחק לומר כיון שלא היה שלו א"צ, דכיון דנתנתם לו לעשות מה שרוצה הרי המים שלו ויכול לעשות מה שרוצה בהם. ושמא לא נתנתם לו רק ע"מ לשתות, וא"כ לא הוי שלו ולא היה לו חיוב. אלא דכל הסברא דוחק דהמים לא היו לא שלה ולא שלו דהיו הפקר, ומוכן לכל אדם ובהמה לשתות כמה שרוצה, והיה יכול לבד גם לשאוב, וא"כ היה חוב עליו לדלות להגמלים לפני ששותה. וצל"ע עוד במקור הדברים אולי אמצא הסבר.

ביקרא דאורייתא

שמחה בונם

האם שתיית מים הוי בכלל טעימה

ומה שנקט הכתב סופר לאסור שתיה מלשון אסור לו לטעום וכו', לכאורה יש להוכיח מלפני מוסף ומנחה מברכות כח: דס"ל לרב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין, וכן ריב"ל ס"ל שם אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה, ולכאורה פשיטא דמודו דמים מותר לשתות דלא גרע מלפני שחרית, ולפני שחרית מותר לכו"ע לשתות מים אע"ג דפשוט דחמור יותר מלפני מוסף ומנחה, ואפ"ה כתבו אסור לטעום, וא"כ מים לא הוי בכלל טעימה. ומה שהוצרך הספר חסידים להוכיח מרבקה ואליעזר, היינו דהו"א משום צער בעלי חיים גרוע, אבל מלשון לטעום לכאורה אין להוכיח כלל.

ביקרא דאורייתא

שמחה בונם

וכן מפורש בפסחים קה., "כל

וכן מפורש בפסחים קה., "כל הטועם כלום קודם שיבדיל מיתתו באסכרה רבנן דבי רב אשי לא קפדי אמיא". ותוס' שם קב: גריס "אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל", כלשון דכאן, ואפ"ה מים מותר לכו"ע. וכן נפסק להלכה בסי' רצט ס"א, ואע"ג דכתוב לשון איסור טעימה, מ"מ מים לא הוי בכלל, וא"כ מהיכי תיתי דיצטרך להקדים במים.

ואע"ג דבברכות לה. אר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך, וגם מים בכלל כדאיתא התם סוף הפרק מד., אינו הוכחה דהתם סברא הוא, אבל מלשון טעימה אינו הוכחה דקאי אמים.

קושיות על הכתב סופר החולק על ספר החסידים

עיינתי בלשון הכתב סופר וראיתי שבעצמו הרגיש במה שהקשיתי מהא דאליעזר היה לו ליתן לבהמה קודם, ותירצו וז"ל, המקבל מותר לו לאכול ולהקדים אכילתו, או כשאין לבהמתו כלל כיון שתלוי במי שנותן לו ואינו ברשות עצמו, ולחברו הנותן רשות הוא ותלוי ברצונו עכ"ל. וחילוק זה קשה מהגמ' גיטין סב. במעשה דגניבא דאמרי ליה ליטעום מר מידי אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו ע"כ. והתם רצו אחרים לתת לאכול לגניבא ואמר להם מימרא דרב שאין יכול לאכול לפני שיאכיל לבהמתו, ומפורש דאין לחלק כלל בין אחרים נותנים לו, וא"כ לאליעזר היה אסור לאכול לפני שנתן לבהמתו.

ומ"ש הכתב סופר וז"ל, גם מצד השכל אין חילוק בין אכילה לשתיה מאי שנא אכילה מאי שנא שתיה וצמא קשה מרעב. ע"כ. גם זה אינו הוכחה דהוא הנותנת כיון דצמא קשה מרעב, א"כ י"ל דצער דצמא דאדם שקשה כ"כ, אין שייך צער בעלי חיים דבהמה לפני הצער דאדם כל שאדם מצטער בזה, וזה סברא פשוטה דכל שהוא לתועלת האדם אין בו משום צער בעלי חיים.

וגם מה שמדייק לשון הגמ' "טועם" דהיינו גם שתיה, י"ל דהוי דיוק רק על לפני שמאכיל לבהמתו ולא לפני שמשקה כהא דאליעזר ורבקה, דלשון הגמ' הוא, אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן "מאכל" לבהמתו, ורק לפני שמאכילו אבל לפני שמשקהו כשצריך להשקותו אין משמע שום איסור.

בברכת שבוע טוב 

שעור רכ"ז – האכלת בעלי חיים

 

הנה נושא זה הוא חשוב עד למאוד, ונוגע להלכה ולמעשה בפרט בזמנינו אנו שיש רבים שבביתם אפרוחים או דגים וציפורי נוי. כמו"כ העלאת הענין בטוטו"ד כדרככם היא באופן מעורר התפעלות והשתאות. לקמן בקצירת האומר כו"כ נושאים שדנו בהם ברבים:

א.       מש"כ בספר מלכים אמניך שיש עצה למי ששכח להכין מזון לבע"ח ויצא מביתו שיפקירם לפני ג'. הנה צ"ע שאם טעם האיסור הוא משום צער בע"ח מה מועיל שיפקיר הבהמות והבע"ח ואדרבא אז בודאי ימותו ויהיה להם צער רב. ולכאו' אם הם שלו וברשותו צריך לדאוג למאכלם – ראשית צריך מן הסתם גם להפקיר את רשותו שהם בתוכה, ואז הם ימותו בודאי. ולכאו' חייב לדאוג למי שיוציאם מביתו ואפי' אם ישלחם לחפשי ימשיכו לחיות יותר מבביתו. אא"כ נוכיח שאין טעם האיסור משום צער בע"ח אלא מהטעמים הנוספים המבוארים במפר'.

ב.       מה שהביאו מהמדר' טעם להאכלת הבע"ח לפני האדם שהם הגורמים לנו לזכות ולמזונות. הנה לכאו' מבו' במדרש שמדובר על בנ"א שאין להם כל זכות אחרת וכל דעתם ופסיקתם היא הפוכה מכל דין תורה ודעת אנוש. ולכן עליהם אמר ששם זורחת השמש ויורד גשם בזכות הבהמות, אבל מובן שבאדם רגיל ובכל ישראל שיש להם זכויות מעצמם אינם צריכים לזכות בהמותיהם כדי שתזרח להם השמש וירד להם הגשם, ואפי' שאדם פרטי יכול להיות שחייב לחשוב שאין לו כל זכות אבל כל בנ"י שחייבים מה"ת או מדרבנן בדין זה, קשה להבין שזהו הטעם וצ"ע.

ג.       בענין מה שהעירו מפרשת נח דכתיב והי' לך ולהם לאכלה שהקדים אדם לבהמה. הנה בספר אזנים לתורה תירץ ר"ז סורוצקין זצ"ל שמכיון וכל הדין הזה נאמר רק בבהמות שהם שייכות לאדם וכאן הם היו בהמות הפקר ורק היו בתיבה לכן אין עליו חיוב להאכילם לפני שאוכל, [והוא עפ"י המבו' בשיעור בשם הכת"ס]. ולכאו' בנח שהיו כל הבהמות והחיות ברשותו והיה מוטל עליו החובה לזונם ולהצילם ממי המבול ובזכותו הם נשארו בחיים ולא נכחדו א"כ הם ממש "מזונותם עליו" וגם אם הם לא שייכים לו [שלא התכוון לזכות בהם מן ההפקר. ואפי' שהכניסם לרשותו] לכאו' חובה עליו לזונם ולהאכילם לפני שהוא אוכל.

ד.      בענין הנ"ל - יש לדון באדם שכל פרנסתו ועיסוקו בהאכלת בע"ח, כגון שומר גן החיות וכדו' שלכאו' א"א שהוא לא יאכל עד שיאכילם שהרי זהו כל עבודתו, וכיצד ומתי יאכל ויצבור כח לעבודתו. וא"כ בנח שמבו' בגמ' ובמדרש שהוא הי' עסוק כל היום והלילה בהאכלת הבע"ח א"כ מובן שפיר שקודם צריך שהוא יאכל ולכן כתוב "לך ולהם לאכלה".

 

עכ"ד מוקיר ערכם הרם – ישראל א. רייס

ר"כ "בית ישראל" ירושלים

 

עגלת קניות

Your Cartטרם התווספו פריטים לעגלת הקניות

    בראשית

    שמות

    ויקרא

    במדבר

    דברים

    נושאים

    מועדים

    הקדשות

    לעילוי נשמת

    הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

    ת.נ.צ.ב.ה.

    לעילוי נשמת
    אבינו, חמנו וסבנו האהוב
    ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
    בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
    אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
    שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
    תנצב"ה

     

     


    תנצב"ה

    לעילוי נשמת

    איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
    הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
    נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

     

    לעילוי נשמת

    אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

    כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

    אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

     

    מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

    בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

    נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

    ת.נ.צ.ב.ה.

    התודה והברכה

    לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

    ובראשם

    הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

    על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
    במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

    הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
    שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
    הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

    שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

    למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

    בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
    בבריות גופא ונהורא מעליא

    וזכות הרבים תעמוד להם לעד

    לעילוי נשמת
    גאון התורה והמוסר
    מרן ראש הישיבה
    הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
    שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
    בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

    נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס

    לעילוי נשמת
    מרת נחמה בת ר' שלמה יהלומי ע"ה
    נלב"ע ביום ז' באדר תשע"ח
    תנצב"ה



    הוקדש על ידי משפחתה