א. ההפגנה ומטרותיה - מעשה שהיה ולקחיו

בש"ס (1א) מובא מעשה שהיה עם רבי יהודה בן שמוע וחבריו, כאשר "פעם גזרה מלכות הרשעה שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות", הלכו ונטלו עצה "ממטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויים אצלה". והיא אמרה להם: "עימדו והפגינו בלילה". מעשה זה משמש כאבן יסוד, להגדרת מטרותיה של "הפגנה" על פי ההלכה - אימתי השימוש בה עדיף על שתדלנות שקטה.

ברבות הימים, כאשר התנהלה המערכה למען יהודי ברית המועצות, שהיו סגורים מאחורי "מסך הברזל" הסובייטי, נחלקו הדעות בהסקת המסקנות ממעשה זה, כיצד רצוי וראוי לפעול בדרך הטובה ביותר, להטבת גורלם ולהשגת זכויותיהם של היהודים. בתשובות שנכתבו בנדון, הועלו הלימודים העיקריים מה"הפגנה" המתוארת בש"ס.

ראשית כל, בשו"ת בני בנים (1ב) למד כי "אין להפגין אלא בעד דברים שנפש ישראל תלויה בהם, כמו שהם הפגינו מפני ביטול לימוד תורה, מילה ושבת". עוד למד שם כי קיום ההפגנה היה בלילה בדווקא "כדי שלא יכירו אותם לאור יום וכך לא יבואו לידי סכנה. וגם כדי שיוכלו רבים להשתתף בהפגנה, כי בלילה הכל פנויים מעבודה. וגם הנשים תוכלנה להניח את ילדיהן ולבוא להפגנה". ולימוד נוסף: "להתייעץ במומחים, ואפילו מומחים נכרים, כמו שנטלו עצה מהמטרוניתא, וגם יהיה על פי גדולי ישראל".

רבי פנחס מרדכי טייץ (2), הוסיף כי מההפגנה של רבי יהודה בן שמוע וחבריו, יש ללמוד שההפגנה צריכה להיות לשם שמים, לביטול גזירות שהם נגד התורה, ולא לשום איזה מטרה פוליטית.

ב. הפגנה וקיום מצות תוכחה - הלכה ומציאות

נצטווינו בתורה (3א) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". בסוגיית הגמרא במסכת ערכין (3ב) נתבאר "עד היכן חייב להוכיח את חברו - רב אמר עד הכאה, ושמואל אמר על קללה". ובמסכת בבא מציעא (3ג) הוסיפו: "הוכח תוכיח, תרי זמני, אפילו מאה פעמים משמע". עוד אמרו חז"ל במסכת שבת (4א) בחומר חיוב התוכחה: "מי שאפשר בידו למחות בעושי עבירה ואינו מוחה, נתפס באותו עוון".

מאידך גיסא, במסכת יבמות (4ב) אמרו: "כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך חובה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע". ומסופר במסכת ביצה (4ד) על כמה אמוראים שלא מחו באנשי מקומם כאשר ראו אותם עוברים על איסור, בנימוק: "הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים".

על פי האמור דנו הפוסקים, האם יש חיוב להוכיח רשעים פורקי עול ואפיקורסים. הביאור הלכה (5; ד"ה אבל אם) כתב: "ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות, דווקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי, כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך, ואינו מחויב להוכיחו. ולענין אוכל נבילות לתיאבון או מחלל שבת שלא בפרהסיא יש לעיין בדבר". ועוד כתב הביאור הלכה (שם ד"ה מוחין) "עיין בברכי יוסף שמצדד לומר בזה דבר חדש, דעד כאן לא אמרינן דבדבר המפורש בתורה צריך למחות אף שיודע שלא יקבלום, היינו רק כשידינו תקיפה על העוברים למחות בהם בחזקת היד. אבל כשאין בידינו כח להפרישם, אין מחויב להוכיחם, כיון שיודע שלא יקבלום. אכן מדברי הסמ"ק המובא במגן אברהם משמע, דבזה אף שאין נתפס בחטאם, מכל מקום יש עליו חיוב מצד המצות עשה דהוכחה".‏

ומעתה יש לברר האם משום מצות התוכחה, מוטלת חובה להפגין במחאה על חילול השבת וביזוי קדשי ישראל.

על מדוכה זו ישבו גדולי הפוסקים בדור האחרון, שבו דווקא במדינת היהודים בארץ ישראל, למרבה הצער, נפרצו גדרות השבת וחומות ההלכה, פעמים בהחלטות ממשלתיות או משפטיות, ופעמים בהחלטות של רשויות מקומיות. לדעת רובם ככולם, גם אם לא מקיימים בהפגנות את מצות התוכחה, התועלת בהן היא לנו - לחזק את חומות התורה והמצוות "בתוך הבית פנימה", נציין לדבריהם:

• רבי שלמה זלמן אויערבך - בספר שיח תמר (6א) מובא בשמו: "כך מקובלים אנו מדורי דורות, להעדיף את החיזוק במחנה היראים, אף במקום שיוצר על ידי כך קרירות אצל הרחוקים. ואף שמצווים אנו לקרבם בעבותות אהבה בכל מאי דאפשר, ולפתוח להם פתח לשוב לצור חוצבו בו, מכל מקום אל לנו לצנן את ערך קדושת השבת אצלנו. וקודמת היא הדאגה, למען לא יצטנן פחד חומרת דקדוק ההלכה בקרב היראים החפצים לעשות רצונו".

• רבי בן ציון אבא שאול - בשו"ת אור לציון (6ב) כתב: "יש לדעת, שאף שמצות תוכחה אינה אלא בשומרי תורה ומצוות ולא בפורקי עול, כגון מחללי שבת בפרהסיא, שאינם בכלל עמיתך. מכל מקום פעמים שצריך להוכיח ולמחות כדי לגדור פירצות, ואפילו בדבר שאינו מפורש בתורה, שיש לעמוד בפרץ ולגדור גדר, וגם שלא יפרצו יותר. ואף להפגין במקום הצורך, ולגדור גדר שלא תהא השבת הפקר ח"ו".

• כיוצא בזה כתב רבי יוסף שלום אלישיב בקובץ תשובות (6ה), ורבי משה שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (6ג). וראה גם בספר תולדות יעקב (6ד) בדעתו של רבי ישראל יעקב קנייבסקי (סטייפלר) בענין השתתפות בהפגנות.

ג. מטרת ההפגנות - לעורר "דעת קהל"

כאשר התקיימו בישראל הפגנות נגד ניתוחי מתים, נשאל רבי משה פיינשטיין (7א), האם מותר להביא איברים להפגנה. בתשובתו למד מהמעשה בפלגש בגבעה (שופטים פרק יט) שביתרו את גופתה וחילקוה לי"ב נתחים  ושלחום לכל שבטי ישראל "לעשות רושם על כל ישראל שילכו לעשות דין באנשי הבליעל" - כי מטרת ההפגנות במחאה על ביזוי קודשי ישראל היא לעורר את דעת הקהל. ולכן "יש להוכיח גם לכאן, שהוא לצורך דין התורה שמחוייבים כל ישראל, להתיר להשהות קבורת האיברים ולהביאם למקום ההפגנה לעורר העם, כדי שיביא זה לביטול הגזירה".

ממוצא הדברים יש לברר, נדונה בזמן ה"התנתקות" השאלה, האם יש חובה להפגין נגד ההחלטה למסור חלקים מארץ ישראל לידי זרים. בספר שבות יהודה וישראל (7ב-8א) כתב שאין לדמות את המצב כיום במדינת ישראל, לתוכחה כנגד ראשי הגלויות [הסמכות השלטונית], עליה מסופר במסכת שבת (4א). וכי ברור שבהפגנות אלו לא מתקיימת מצות תוכחה - אלא עיקר מטרתן היא המחאה לעורר את דעת הקהל, להשפיע על תיקון העוולות בעתיד. 

ד. השתתפות בהפגנות כאשר נשקפת סכנה להיפגע מאלימות

בשו"ת שבות יעקב (8ב) התיר לדיין להסתלק מלדון בדין תורה, שהכרעת ההלכה בו עלולה לגרום לו לסכנת נפשות [ואינו עובר על איסור "לא תגורו מפני איש"], בנימוק ש"אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש של ה"מוחזק" ו"מועד" לכך". מדבריו למד בשו"ת חמדת צבי (8ג) כי להימנע מהשתתפות "בהפגנות שנמצאים שוטרים וכדומה ובני אדם עבריינים רשעים שנוגפים ודוחקים ומכים", מחשש פיקוח נפש.

ה. זכויות ההפגנה ומגבלותיה - חסימות כבישים שימוש בשטח ציבורי והפרעה ליחידים

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, כי על פי ההלכה יש זכות מוצדקת להפגנה על נושאים חשובים, הן כקיום מצות תוכחה והן בשל חיזוק ערכי התורה והמצוות ושמירתן הנגרם מחמתן, יש לדון האם, ומה הן ההגבלות לקיומן של הפגנות, שבעטיין נחסמים כבישים, וכתוצאה משיבוש אורח החיים הרגיל, נגרמים נזקים לרבים וליחיד.

נדונים אלו נתבררו בהרחבה במאמריהם של הרב שלמה אישון (9-10א) והרב יעקב אריאל (10ג-11), ובכלל זה: הזכות לפגוע באחרים על מנת להפעיל לחץ על עבריינים, על פי דברי הראשונים והפוסקים בנדון ההיתר לעכב תפילה וקריאת התורה בציבור בכדי להציל עשוק מיד עושקו • כפיית חובת המחאה מדין "כפיה על המצוות" • השימושים המותרים ברשות הרבים, על פי דברי פוסקים והביאור הלכה (10ב) בהיתר בניית סוכה ברשות הרבים • • סמכות הציבור מדין הפקר בית דין ומדינא דמלכותא, ועוד. 

ו. התמודדות מול שוטרים וחיילים המכים בצורה חריגה

בספר שבות יהודה וישראל (12) דן מה מותר למפגינים המוכים על ידי כוחות המשטרה לעשות, על פי דברי הפוסקים בנדון חיובם של שלוחי בית דין, שפעלו בניגוד להלכה בתשלום על נזקים שגרמו, והמסתעף מכך להכאת שוטרים כתגובה וכהתגוננות מפניהם, והאפשרות לתבוע אותם על הנזקים שעשו כשפעלו בניגוד למקובל.

ז. שימוש בנשק חם לפיזור הפגנות אלימות

ראה במאמרו של הרב ד"ר איתמר ורהפטיג בקובץ תחומין (13).