א. מקור חיוב הפקר בשנת שמיטה

אחד מחיובי התורה בשנת השמיטה הוא הפקרת גידולי השדה הקדושים בקדושת שביעית. רבותינו הראשונים למדו חיוב זה מהפסוק האמור בפרשת משפטים (1א) "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", וכפי שביאר הרמב"ן (שם) לאחר שהביא את פירושם של רש"י והאבן עזרא ודחאם, וזה לשונו: "ונטשתה שלא תאסוף את תבואתה אבל תעזבנה, ואכלו אביוני עמך וחיות השדה".

כדבריו מדויק אף בתרגום אונקלוס שפירש כך את הפסוק: "ותפקר פירהא ויכלון מסכיני עמא, ושיורהון תיכול חיות ברא", וכן פירשו במכילתא (1ב) את הפסוק, והוסיפו שאף נאסר על בעל השדה ללקוט בעצמו את פירות הארץ או את פירות האילן, ולחלק לעניים,  אלא "פורץ בה פרצות, אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם". ודבריו יתבארו בהמשך השיעור.

חיוב זה נפסק להלכה ברמב"ם (2א) שכתב כי "מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה", והוסיף שהנועל את שדהו ומונע מאנשים להיכנס ביטל מצות עשה זו.

ב. מצות ההפקר

בגדר ההפקר נחלקו הפוסקים האם ההפקר הוא 'אפקעתא דמלכא' - התורה הפקירה את הפירות, ואף אם הבעלים לא הפקירום הם מופקרים מעצמם, או 'אפקעתא דגברא' - על בעל השדה מוטלת מצוה וחובה להפקיר את פירות שדהו, ואם לא הפקיר, אף שביטל מצות עשה מהתורה, אסור ללקוט מהשדה.

בשו"ת המבי"ט (2ב) כתב בנדון גידולים הגדלים בשדה של נכרי, להוכיח שגידולים אלה פטורים מתרומות ומעשרות, והוסיף שאין לומר שכיון שהנכרי אינו מפקיר את שדהו בשמיטה, אין לפטור את הפירות מתרומות ומעשרות, שזה אינו, מפני "דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמיטה יתחייב במעשר, הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים, ולכך אין שום חיוב מעשר, כל שכן בנכרי". מדברים אלו עולה כי מעשה ההפקר נעשה מאליו מהתורה, ואינו תלוי בבעל השדה.

אמנם רבי יוסף קארו (2ג) כתב בספרו שו"ת אבקת רוכל על דברי המבי"ט, שאכן כן הוא, שאף בשדה ישראל אם לא הפקיר את שדהו, הרי היא חייבת במעשרות "כיון שאיהו לא אפקריה". וכוונתו שאכן דין ההפקר בשמיטה תלוי בבעל השדה, ובעל השדה מצווה להפקיר, אך כל זמן שלא הפקיר אין השדה הפקר ונאסר על כל אדם ללקוט ממנה.

המנחת חינוך (3),לאחר שהסתפק בגדר ההפקר, הביא את דברי המבי"ט והאבקת רוכל, וכתב שאכן מדבריהם נראה שנחלקו בדבר זה. בהמשך דבריו כותב המנחת חינוך מספר נפקא מינות העולות ממחלוקת זו:

• שדה של אשה - האם תהא חייבת בהפקרת הגידולים, הדבר יהיה תלוי במחלוקת זו.  לדעת הסוברים כי החיוב מוטל על בעל השדה, מאחר ומצווה זו תלויה בזמן, הרי נשים פטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמא. אך לדעת הפוסקים שהפקר נעשה מאליו - 'אפקעתא דמלכא', אף שדה של אשה תהיה הפקר.

• שדה של חרש שוטה וקטן - אם חיוב ההפקר מוטל על בעל השדה, במקרה כזה שבעל השדה אינו מחויב במצוות, ה"ה שאינו מצווה במצות הפקרת שדהו בשמיטה. אך לדעת שההפקר נעשה מאליו - אפקעתא דמלכא', אף שדותיהם יהיו הפקר ומותרות בלקיטה.

להלכה, הגר"ח קניבסקי בספרו דרך אמונה (4א) הכריע כדעת החזון איש, שגם אם אינו מפקיר, השדה מופקרת ממילא ד'אפקעתא דמלכא' הוא, אך הוסיף כי "מכל מקום יש מצווה על בעל השדה להפקירה".

רבי שלמה זלמן אוירבך (4ב) חידש שחיוב הפקר של שמיטה הנלמד מהפסוק "ונטשתה" לא שייך להמשך הפסוק "ואכלו אביוני עמך", ולכך גם כאשר אין עניים בנמצא שיקחו את הגידולים, מחויב האדם להפקירם.

ג. מצות ההפקר - דינים שונים

הפוסקים דנים בעניינים שונים בגדרי הפקר פירות שביעית:

• רבי בן ציון אבא שאול (5א) כתב שאין  חובה להפקיר את השדה בפה לפני שלושה אנשים ככל דיני הפקר, וגם אין צריך להפקיר כלל, כי ההפקר נעשה מאליו ואין חובה להפקיר כלל וכלל.

• בספר אורחות רבנו הקהלות יעקב (5ב) מובא כי בשדה שפירותיה אינם ראויים לאכילה, מותר לבעל השדה לנעול אותה על מנת שלא יכנסו לתוכה אנשים ויקטפו את הפירות. אך כאשר בעל השדה חושש שמא יזיקו את האילנות בזמן שקוטפים את הפירות, נאסר עליו לנעול את השדה מחשש זה.

• נדון מעניין מובא בדברי הפוסקים בעקבות מעשה שאירע בבעלים של פרדס  אתרוגים, שקודם חג הסוכות, חשש שאנשים יקלקלו את הפרדס, והתחכם ואמר שמפקיר את האתרוגים מלבד העוקץ, כשהוא טוען שאינו מחויב להפקירו מאחר שהוא אינו ראוי למאכל ואין עליו חובה להפקירו. הגר"ח קנייבסקי (5ג; ציון הלכה ס"ק רצד) נקט שלא ראוי לעשות כן, משום שחובה להפקיר את הפרי עם כל מה שהפרי נצרך לו, כולל ה'שומר' - הקליפה של הפרי, וה'יד' - העוקץ. בשו"ת שבט הלוי (5ד) כתב טעם נוסף, מאחר שבדרך כלל אין אדם מקפיד על העוקץ, אין באפשרותו לאסור את לקיחתו מחמת זה.

• רבי יצחק זילברשטיין (6א), נשאל על ידי בעלים של שדה שהכניסה אליו לא נוחה, ובשל כך רבים אינם נכנסים אליה - האם עליו לפרוץ פתח נוסף בגדר. והשיב, שאף שמעיקר הדין פטרו חז"ל את בעל השדה מכך, כפי שמבואר במכילתא (1ב) שאינו חייב לפרוץ בה פרצות, מכל מקום אם עושה כן, מקיים מצווה מדאורייתא.

• הגם שפירות שביעית נחשבים כהפקר, חידש הגר"נ קרליץ (6ב) כי לאחר שזכה בהם אדם הרי הם כממונו לכל דבר, והלוקח ממנו עובר באיסור גזל, ואם קידש בהם אישה הרי היא מקודשת. בהמשך דבריו הוסיף, שאיסור סחורה אינו נובע מחמת חיוב ההפקר, ואף בפירות נכרי יש איסור סחורה, למרות שאין חובה להפקירם.

• בנדון הפקר בשדה של אוצר בית דין, כתב בספר חוט שני (6ג) כי השדה הוא של שותפים ולכן צריך את הסכמת כל הצדדים. אך אם לקח ולא שילם, אין הפרי נחשב כ'גזול', ואם קידש בו אישה, הרי היא מוקדשת. כמו כן אם לקח אתרוג אוצר בית דין ולא שילם, אינו נחשב כאתרוג הגזול, מכיון שהתשלום על פירות של אוצר בית דין אינו עבור הפרי, אלא עבור ההוצאות.

ד. "אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא בטובה"  -במתן רשות או בתשלום מועט

במשנה במסכת עדיות (7א) נחלקו בית שמאי ובית הלל, האם מותר לאכול פירות שביעית "בטובה". ופירש הרע"ב שהכוונה, האם מותר למי שקטף את הפירות להחזיק טובה לבעל השדה על כך. לדעת בית הלל [על פי הגירסא המצויה[*]] אין לו להחזיק טובה מאחר ומחויב מהתורה להפקיר את הפירות.

הרמב"ם (7ב) פסק להלכה: "אוכלים פירות שביעית בטובה ושלא בטובה, כיצד שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו". בספר דרך אמונה (7ב) הביא טעם נוסף בשם הרא"ש שאם מחזיק לו טובה נראה הדבר כשדה 'שמור' - שאינו מופקר. ובהמשך דבריו הביא מחלוקת, האם לדעת המתירים להחזיק טובה, מותר רק בדברים או אף בממון. לדעת הראב"ד אסור לשלם על כך, מדין 'איסור סחורה' בפירות שביעית. אך לדעת הר"ן מותר בסכום מועט. וראה בביאור ההלכה (שם) פרטים נוספים בדין זה.

בספר דיני שביעית השלם (7ג) הביא בשם הגרש"ז אויערבך כי ראוי למי שקוטף שיודיע על כך לבעל השדה.

וראה בספר שמיטה - הלכה ממקורה (8א) סיכום המחלוקות וההלכה בדין זה, ודברי החזון איש שאין צורך לבקש רשות, ואדרבה, אם אדם נעל את שדהו שלא יכנסו יכול לשבור את הדלת ולהיכנס. ולמעשה, יש להורות כדברי המחמירים לבקש רשות, בפרט בימינו שכניסה ללא רשות לשדה של אדם שאינו שומר תורה ומצוות, עלולה לגרום לחילול השם.

ה. ממתי חלה חובת הפקרה על פירות שביעית, ומה דין הפירות בשנה השמינית

בקהילות יעקב (8ב) חקר האם פירות שביעית הם הפקר מחמת קדושת הפירות עצמם, וחלק מקדושת הפירות הוא דין ההפקר. או שחיוב ההפקר נובע מחיוב שביתת הארץ, וכחלק מכך חייב להפקיר את התבואה, כשם שחייב להימנע מעבודות השדה.

בחקירה זו תלויים דינם של פירות שהחלו לגדול בשנה השישית, והגיעו לעונת המעשרות בשביעית, והרי הם קדושים בקדושת שביעית. כמו כן דן בהמשך דבריו בדינם של ירקות [שהולכים בהם אחר הלקיטה] שגדלו בשביעית אך טרם נלקטו, האם הם הפקר או שכל זמן שלא נלקטו אינם קדושים ואינם הפקר. והוכיח מדברי הר"ן שכתב לעניין אתרוג שאף למאן דאמר שהולכים אחר לקיטה מכל מקום האתרוג הפקר בשביעית. ועל כרחך משום שההפקר הוא תולדה מדין שביתת הארץ, ולא מדין קדושת שביעית שבפירות.

החזון איש (9א) דן בענין זה, ומסקנת דבריו כי דבר שוודאי יהיה קדוש בקדושת שביעית [כגון תבואה שעתידה להביא שליש בשנה השביעית)] הרי היא קדושה עוד קודם שתתקדש וחייב להפקירו מיד.

ובספר דרך אמונה (9ב) כתב כי בוודאי שאין כוונת החזון איש לומר שהתבואה קדושה עוד קודם השנה השביעית, אלא רק מיד בתחילת השנה השביעית [אף קודם שתביא שליש], שהרי לא שמענו שאדם יתחייב להפקיר את גידולי השדה כבר בשנה השישית. כמו כן דן האם כשידוע שהפירות יביאו שליש רק לאחר שנת שמיטה, מחוייב כעת בשנה השביעית להפקירם או שמא לא.

וראה בספר משפטי ארץ (9ג) במה שכתב כי ירק שנכנס מהשנה השישית לשנה השביעית שהוא הפקר מיד בכניסת השנה, כדעת החזון איש. אך הסתפק שם במקרה שיתכן שהירק ילקט בשנה שמינית, האם הוא הפקר.

ובספר שבתות שנים (9ד) פסק כי דין ההפקר בשמיטה אינו תלוי כלל בזמן. לדעתו, כל פרי שקדוש בקדושת שביעית מחויב להפקירו, וכל פרי שאינו קדוש אין חובה להפקירו. ואף ירק שנלקט בשמינית, כיון שהחמירו בו לנהוג בו בקדושת שביעית עד שיעשה כיוצא בו, יתכן וחייבים אף להפקירו.

ו. חיוב הפקר לנכרי ולבהמה

בירושלמי (10א) נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן, האם דיני הפקר נלמדים משביעית או מפאה. וכאשר מפקיר לאדם ולא לבהמה, או שהפקיר לישראל בלבד ולא לנכרי - לדעת ריש לקיש לא יחשב כהפקר, מכיון שדין הפקר נלמד משמיטה. מדברי הירושלמי עולה איפוא, כי הפקר בשביעית הוא רק אם מפקיר את גידולי השדה גם לנכרי ובהמה.

והנה הרמב"ם (10ב) פסק כי מותר להושיב שומר בשדה שנמצא על הגבול על מנת למנוע מהנכרים ללקוט מאותה שדה. אולם בספר דרך אמונה (10ב) ביאר שאין בדברי הרמב"ם סתירה לירושלמי, כי אף שהפירות הפקר גם לנכרי, אך מצוה למנוע מהם לקטוף על מנת שלא יפסידו לישראל, וכן משום שאסור להאכיל פירות שביעית לנכרי. וראה בביאור ההלכה (שם) שהביא את הסבר החזון איש בדברי התורת כהנים, ובמה שביאר את השוני שבין נכרי שיש למונעו מללקוט, לבין בהמה שאסור למונעה.

ז. חיוב הפקרת הקרקע

בסוגיית הגמרא במסכת נדרים (11א) הקשו על המבואר בדברי המשנה שבעל שדה יכול להדיר אחרים מלהיכנס לשדהו אף בשנת שמיטה, מכך שהחובה להפקיר בשמיטה כוללת גם את הפקרת הקרקע. ותירץ עולא, כי המשנה דיברה במקרה שניתן ללקוט את הפירות מבלי להיכנס לשדה ולכך הנדר חל. ומכאן שאכן חובת ההפקר היא גם על הכניסה לשדה, ובעל השדה מחויב לאפשר זאת.

בפירוש הרא"ש (11א) הסתפק האם למי שיכול ללקוט את הפירות מחוץ השדה, מותר להיכנס אליו, או לא.

רבי שמעון בן אליקים תירץ באופן אחר, שאף שאין הנדר חל על מה שהכרחי להיכנס לצורך לקיטת הפירות, אך יש לחשוש שמא האדם יתעכב יותר מהנצרך [ועל תוספת זו הוא אסור בנדר], לפיכך אין לו לירד כלל לשדה זו.

עוד דנו רבותינו האחרונים בדברי הרמב"ם (11ב) שהתיר במוצאי שביעית [בשנה השמינית] להיכנס לשדות ללקוט פירות, עד שתרד הרביעה השניה של הגשמים, שמזמן זה ההליכה בשדה מפסידה את הזרעים. ובספר בדרך אמונה (11ב) הביא את קושיית החזון איש, מאחר ומהתורה מותר להיכנס לשדה, מה לנו שמפסיד על ידי דריסת הרגל. וכתב לחדש שיש הבדל בין ההפקר בשנה השביעית להפקר בשנה השמינית.

ח. דיני הפקר בשביעית - סיכום

בספר שיח השמיטה (12-13) סיכום את ההלכה בנדונים הבאים: על מי המצוה וכיצד מפקירים • האם מותר לקבוע שעות ולנעול •  שמר שלא יכנסו אנשים • הפקר לעשירים • גדלו מעט פירות • זכיה בפירות מחוברים • הפקר ומעשר בפירות נכרי • להחזיק טובה לבעל הבית • פירות בוסר • עד מתי ההפקר • נגמרו כל הפירות • כמה מותר לקחת • הביא יותר מהמותר • לנעול שדה בפני בהמה, נכרי ואינו שומר תורה ומצוות.

[*] הראשונים נחלקו כיצד יש לגרוס בדעת בית הלל; משנה זו מופיעה בנוסח שונה במסכת שביעית (פרק ד משנה ב).