הקדמה

תהליך יצור משקה ה'ויסקי' מורכב משלושה שלבים עיקריים:

• הלתָתָה - מַשְרים את השעורים במים למשך כמה ימים, ולאחר ההשריה שוטחים את הגרעינים הלחים עד לנביטתם. במהלך ההנבטה, גרעיני השעורה מצמיחים שורשים קטנים ומייצרים אנזימים [חומרים המזרזים תהליכים כימיים ביצורים חיים]. לאחר השלמת ההשריה, נקראים גרעינים אלו "לֶתֶת" (malt).

• התססה - גרעיני הלֶתֶת נטחנים, מערבבים אותם במים, ומרתיחים את הנוזל שנוצר בדוד נחושת בחום רב.

• זיקוק - כתוצאה מההרתחה, מתאדה האלכוהול, ואֵידי האלכוהול נלכדים ומקוררים בצינורות מפותלים, ושבים להיות נוזל שנפחו קטן, אך אחוז האלכוהול שבו גבוה במיוחד.

• התיישנות - לאחר הזיקוק, שוהה הנוזל בחביות עץ אלון [על פי רוב], לפרק זמן ארוך, העשוי להתמשך לעיתים יותר מעשר שנים.

כשרות משקה ה'ויסקי' תלויה בתהליך הכנתו, באלו כלים מיישנים ושומרים אותו, וכן בחוקים במדינות ייצורו בהם נקבע מה מותר לערב בו - דבר המשתנה ממדינה למדינה, ובמשקה הויסקי לסוגיו.

פירוט נרחב על כך נמצא ב'נספח' לשיעור (עמ' 16-17).

גם עם בעצם הפקת משקה הויסקי, אין חשש הלכתי, אך בהמשך תהליך ייצורו, עד להגעתו אל הבקבוקים שבידינו, יש שני חששות מרכזיים לכשרות:

• כאשר החוק מתיר לערב במשקה מוצרים נוספים שיש חשש לכשרותם.

• את משקה הויסקי "מיישנים" בחביות עץ, שלעיתים יש חשש שבלוע בהן איסור. 

ויש לברר האם מחמת חששות אלו, המשקה נאסר, או שהדברים האסורים התבטלו ברוב.

א. שֵׁכר של נכרי

דין שֵׁכר שהכינו גוי מבואר בסוגיית הגמרא במסכת עבודה זרה (1) "איתמר מפני מה אסרו שֵׁכר של עובדי כוכבים, רמי בר חמא אמר רבי יצחק משום חתנות, רב נחמן אמר משום גילוי". ובהמשך הסוגיא: "אמר רב יוסף, האי חלא דשיכרא דארמאה אסור, דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. אמר רב אשי ומאוצר שרי, כיון דמערבי ביה מסרא סרי".

להלכה נפסק בשולחן ערוך (2א) "שֵׁכר של עכו"ם אסור משום חתנות, ואינו אסור אלא במקום מכירתו [נושאי הכלים שם כתבו שאין חשש בישול עכו"ם, כי השֵׁכר אינו "עולה על שולחן מלכים", וכמו כן הוא בטל למים].

עוד נפסק (שם סעיף ד) "כל אלו המשקים וכו' אסור לקנותו מהם  אם דמיהם יקרים מדמי יין, שאנו חוששים שמא עירב בהם יין". אמנם בסעיף הסמוך (שם) נפסק: "יין רימונים שמוכרי לרפואה מותר ללקחו מהתגר,. דכיוון דאית ביה קפידא לא מרע נפשיה", וכתב הרמ"א: "וכן כל דבר שלוקחים מן האומן דלא מרע נפשיה". ומבואר כי מותר לקנות מתגר גוי יין בחזקת שהוא יין רימונים, ואין חשש שמא זהו יין נסך, משום שהאומן ה"מומחה" רוצה לשמור על שמו הטוב, ולא מעוניין לשקר ולהכתים את אמינותו המקצועית. ולכן האומן הגוי אינו חשוד שהחליף את יין הרימונים שנועד לרפואה, ביין נסך הזול יותר, כי אם יתפס בקלקלתו, יאבד את שמו הטוב ויפסיד את פרנסתו.

על פי זה כתבו הפוסקים בזמננו שבמקומות שחוקי המדינה אינם מתירים לערב משקאות אחרים בלא לציין זאת במפורש על גבי האריזה, ניתן לסמוך על כך שלא מעורבים חומרים שאינם כשרים בויסקי, כי היצרן - האומן "לא מרע נפשיה". וכפי שמבואר במסכת מנחות (2ב) שהלוקח טלית מצויצת מתגר עכו"ם, כשרה, ופירש"י: "דלא מרע נפשיה". וכן נפסקה בשולחן ערוך בהלכות ציצית, וכתב המגן אברהם (2ג) כי דין זה הוא בכל איסורים שסומכים על התגר "היכא דאיכא קפידא טובא במילתא", בגלל שהוא מפחד שאם ימצא בדאי, שוב לא יאמינוהו.

ב. חשש תערובת יין נסך

אף שנתבאר שבמקום שהחוק אוסר עירוב דברים אחרים בויסקי, אין חשש לתערובת איסור, מכל מקום יש מקומות שחוק המדינה מתיר לערב מעט דברים אחרים במשקה, גם בלא לציין זאת. ויש לברר האם המועט בטל ברוב המשקה, ובאיזה יחס מתבטל.

כמו כן דנו הפוסקים, כי מלבד החשש לעירוב דברים אסורים בויסקי, בחלק מהמשקאות יש חשש שלאחר סיום הכנתו, "מיישנים" אותו במשך כמה שנים בחביות, ובחלק מהמקומות, דווקא בחביות יין, ויתכן שהדבר נעשה על מנת לספוג את טעמו [ראה בנספח לקמן עמ' 16-17].

והנה במשנה במסכת עבודה זרה (3א) מבואר שאף שכל איסורי תורה בטלים בשישים, יין נסך חמור מהם, שאם התערב ביין כשר אוסר בכלשהו, וכפי שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות (שם) "לגודל איסור עבודת כוכבים". אולם בפשטות, אין זה שייך לנדון דידן, כי דברי המשנה נאמרו דווקא ביין ביין - מין במינו במשהו", מה שאין כן בשאר דברים האיסור מתבטל בהיתר בנותן טעם [בשישים]. ומשקה הויסקי הרי אינו מין יין, ועל כן יתבטל בנותן טעם.

בדברי הטור (3ב) מבוארת עוד קולא גדולה, והיא שיטת הראב"ד שאם היין נתערב במים "עד שיש בו יותר מכדי מזיגה, פוגמו. הלכך אם יש במים ששה חלקים מן היין מותר". וכן נפסק בשולחן ערוך (3ג) "כמה יהא במים ויהא בהם כדי לבטל טעם היין, ששה חלקים כנגדו. וכל שיש במים כשיעור הזה, מותר אפילו בשתייה".

ברם בדברי הרמ"א שהובא לעיל (2ב) מפורש כי שֵׁכר שאין בו ששים מהשמרים, מתבטל. ואמנם הט"ז כתב שם (ס"ק ד) שיש להגיה "ששה", כמבואר כאן. אך הנקודות הכסף (שם) חלק ונקט כי דווקא במים די בששה חלקים לבטל הטעם, מה שאין כן בשאר משקין הביטול הוא בששים.

בשו"ת אגרות משה (4א) דן בהרחבה בכשרות משקה הויסקי. בתחילת דבריו כתב לשואל, שנתן השגחה על ויסקי "בלענדער": "ואני אומר לו יישר כוחו בזה, שיהיה ראוי למהדרין ליזהר מדברים שצריך הוראת חכם. ואני אף שאני מתיר, נזהר אני בעצמי מלשתות בלענדער רק בחבורה, שלא יחזי כיוהרא". בהמשך, נימק את הטעמים להתיר את שתיית הויסקי "בלענדער" גם ללא פיקוח: "אבל לדינא היי"ש בעלנדער, אשר יש חשש שמא מערבין בו חלק אחד מהארבעים יין [בארצות הברית מותר לערבב בויסקי דברים נוספים עד 2.5 אחוז - אחד מארבעים], מותר בשתיה",  כי הוא מתבטל באחד מששה [וראה במה שכתב בנדון מחלוקת הש"ך והט"ז הנ"ל]. ומה גם שאין ודאות שעירבו בו מינים אחרים". ומכל מקום כתב בסיום התשובה: "זהו נכון לענ"ד להלכה ולמעשה, ולכן ודאי שאף שאין לאסור, דבר טוב עשה ידידי שראה שיהיה בלענדער ידוע שהוא בלא יין ובלא חשש אחר, כדי שיהיה ראוי גם לבעלי נפש הראוי להם להחמיר" [לקמן נביא עוד תשובות של האגרות משה בבירור חששות נוספים שיתכנו במשקה הויסקי].

בספר פתיחת האגרות (4ב) הביא כי יש שערערו על פסק האגרות משה, שלא יתבטל היין בששה אלא בששים כדין תבשיל. יחד עם זאת, יש המעידים כי רבי משה פיינשטיין היה מבקש שיביאו לו לשתות ויסקי בלענדער "כדי שלא יוציאו לעז על משקה זה, שהוא גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה".

ג. מלתא דעביד לטעמא לא בטיל

גם אם יש בשֵׁכר כדי לבטל את טעם היין, מכל מקום לכאורה עדיין יש לחשוש לאיסור על פי הכלל הידוע "מלתא דעביד לטעמא לא בטיל", כמבואר במסכת עבודה זרה (5א) "כתבלין של תרומה בקדירה דמי, דלא בטיל טעמייהו". ודין זה נפסק להלכה בדברי הרמ"א (5ב) "כל האיסורים בטלים בששים, ובלבד שהאיסור אינו נותן טעם בקדירה". ולפי זה לכאורה יש לאסור את הויסקי המיושן בחבית יין בדווקא, בכדי שינתן בו טעם היין.

אמנם הש"ך (ס"ק כח) כתב, זאת שרק באופן שהטעם מורגש, אסור, אך אם נתבטל הטעם אין כל איסור.

והט"ז (ס"ק יא) כתב "דלא מקרי טעם בזה, אלא דבר חריף ולא שומן [שנרגש טעמו]".  כלומר, ההלכה ש"מלתא דעביד לטעמא לא בטיל" לא נאמרה אלא בדברים חריפים, כגון תבלין או מלח, שטעמם מורגש, ולא בכל דבר אחר.

ד. דבר הנעשה בקביעות לא בטיל                                        

עוד דנו הפוסקים, על פי דברי הרשב"א, המובא בבית יוסף (6א) כי דבר שנעשה בקביעות לא מתבטל.

דברי הרשב"א נאמרו בנדון נתינת משקה לחולה, שמעורב בו חומץ של גויים עם דבש, שאין החומץ מתבטל בדבש מפני שעיקרו כך "וכל שעיקרו כך אינו בטל". ואם כן, לכאורה גם בויסקי יש לומר ש"עיקרו כך", ואינו בטל.

אמנם כבר כתב המגן אברהם (6ב) על דברי הרשב"א שאין זה איסור מדאורייתא אלא מדרבנן.

והנה בשו"ת נודע ביהודה (6ג) דן בב' נידונים הנ"ל, לעניין נתינת בשר נבילה לתוך היי"ש להעביר חריפותו. וכתב שאין לאסור מטעם "מלתא דעביד לטעמא" - כי אינו אוסר אלא ב"יהיב טעמא", אבל אם ודאי אין מרגישים טעמו, מותר. וגם אין לאסור מטעמו של הרשב"א שדבר שעיקרו לכך לא בטיל - כי רבים חולקים עליו, ואף לדעת הרשב"א האיסור רק מדרבנן [כמבואר בדברי המגן אברהם, כנ"ל], וגם מדברי השולחן ערוך נראה שלא פסק כן.

וראה גם באגרות משה (7א) שנקט שאין לאסור את הויסקי מטעם "מלתא דעביד לטעמא", משום שאינו "טעם" אלא "קיוהא בעלמא". ובצירוף דברי הט"ז (5ב), שרק דבר חריף ולא כל תבלין לא בטיל. וגם מטעמו של הרשב"א אין להחמיר בסתם יינם בזמן הזה. ומכל מקום כתב בסיום תשובתו: "ולכן ודאי אין לחוש לזה כלל, אך הוא עוד טעם להחמיר לבעל נפש" מלשתות ויסקי ללא פיקוח.

בשו"ת מנחת יצחק (7ב,8) דן בהרחבה בחששות ההלכתיים שיש במשקה הויסקי, ומסקנתו להיתר, כי לדעתו אין ביין הבלוע בחביות "טעם נרגש ממש, רק שמשביח את טעם הויסקי", ועל כן האיסור מדרבנן, עיין בכל דבריו.

וראה גם בשו"ת משנה הלכות (9א) שכתב על החשש מהיין הבלוע בחבית, שאינו מוסיף טעם אלא מבטל את הטעם רע שבחבית, או שבצירוף טעם החבית הוא משביח את היין, ועל כן אין זה טעם שאוסר.

ה. מידי דעביד לחזותא לא בטיל

בנספח לשיעור [לקמן עמ' 16-17] יבואר כי יש סוגי ויסקי, שמטרת יישונם בחביות היין הוא, כדי לתת מראה זהוב לויסקי. ויש לדון בזה מההלכה המבוארת בשלחן ערוך (9ב) "מידי דעביד לחזותא לא בטיל".

אמנם בשו"ת מנחת יצחק (9ג) כתב "דבאיסור בדרבנן חזותא לאו מילתא".

ו. נתינת שכר בכלי יין

במסכת עבודה זרה (10א) מובא: "קנקנים של עובדי כוכבים, עכו"ם נותן בהם יין, ישראל נותן בהם ציר ומורייס". ופירש רש"י, כי מה שנתון בכלי מבטל את טעם היין. ובהמשך הגמרא מובא: "רבינא שרא ליה לרב חייא למירמא ביה שכרא וכו'". וכתבו התוספות (ד"ה שרא) "הוא הדין מים וכל שאר משקין מלבד יין". וכן נפסק בשולחן ערוך (10ב) "כלים האסורים מחמת יין של עובד כוכבים, מותר ליתן לתוכם בין מים בין שכר בין שאר משקים, ובלבד שידיח בתחילה לחלוחי היין שעל פני הכלים".

ומעתה יש לדון, האם גם בנדון דידן, טעם היין הבלוע בכלים מתבטל במשקה שבהם.

ואמנם בשו"ת משנה הלכות (11א) כתב להתיר את שתיית הויסקי מחשש ליין הבלוע בחביות, על פי דברי הגמרא והפוסקים, שטעם היין הבלוע בכלים מתבטל במשקה שבהם. וכתב, שאף שבדברי הש"ך (ס"ק טז) מבואר שאסור לעשות כן דרך קבע אלא באקראי בעלמא, מכל מקום בדיעבד יש להקל [להשלמה היריעה, ראה גם במה שכתב בנדון בספר דרכי תשובה (10ג)]. וכן נקט הרב הכט בקובץ אור ישראל (11ג).

אולם המנחת יצחק (11ב) כתב שאין לקשור בין הנושאים, כי בקנקנים שנתנו בהם יין או שאר משקים, הטעם הוא מחמת ביטול או משום שטעמו נפגם, מה שאין כן בנדון דידן, שמיישנים את הויסקי בכוונה תחילה בחביות שבלוע בהן יין על מנת לקבל את טעם היין הבלוע בחביות.

ז. ביטול איסור לכתחילה

לאחר שנתבארו לעיל צדדי ההיתר בביטול החשש לטעמי איסור בויסקי, עדיין צ"ע, האם בייצורו ובקנייתו יש משום ביטול איסור לכתחילה.

בשדי חמד (12א) מבואר כי באיסור שנתערב ביד נכרי ורוצה הישראל לקנות ממנו, אין חשש משום ביטול איסור לכתחילה, כי זה נחשב כביטול ב"דיעבד" ולא "לכתחילה". וראה גם באגרות משה (12ב) טעמים נוספים מדוע אין חשש ביטול איסור לכתחילה במה שהנכרים מייצרים את הויסקי באופן שמרבים את ההיתר על האיסור.

ח. שתיית ויסקי - פסק הלכה

ראה בדברי המנחת אשר (13) ובמאמרו של רבי יצחק דביר (14-15), סקירה מפורטת על סוגי המשקאות השונים: ויסקי • ברנדי • טקילה • ג'ין (ג'ינג'ר) • וודקה • רום • אפרטיפים • ליקרים • בירה • ערק.

ט. נספח - הליך יצור הויסקי וכשרותו  (16-17).