א. לא ילבש גבר שמלת אשה - מקור האיסור וטעמיו  

בפרשת כי תצא (1א) הזהירה התורה "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". בטעם האיסור, פירש רש"י, כי הדבר מביא לידי ניאוף. הרמב"ם בספר המצוות (1ב) הוסיף כי "פעמים תעשה לעורר הטבע לזימה [איסור עריות] ופעמים נעשית למינים מעבודה זרה". וכן מבואר בדברי הספר החינוך (1ג) כי משורשי המצוה "להרחיק האדם מן הערווה, כי אם מלבושי הגברים והנשים שווים יתערבו אלו עם אלו ומלאה הארץ זימה. וכן להרחיק ענייני עבודה זרה, שדרכן של עובדי עבודה זרה בכך" [וראה בבינת אדם (1ד) שדייק מדברי הרמב"ם כי האיסור הוא דבר סגולי שמעורר לזנות ותלה זאת במחלוקת התנאים לקמן (2א)].

והנה במסכת נזיר (2א,2ב) נחלקו האם המעביר שיער בית השחי לוקה מהתורה משום לא ילבש גבר שמלת אשה, או שאינו לוקה אלא מדברי סופרים. ומבואר ב"לישנא בתרא" כי לדעת תנא קמא מכיון שנאמר בתורה תועבה, אין איסור אלא במחליף מלבושיו ויושב בן הנשים, שדבר זה תועבה הוא, ולא על לבישת גבר שמלת אשה, ולכן המעביר שיער בית השחי אינו חייב מהתורה. אולם לדעת רבי אליעזר בן יעקב, נאסר כל תיקון גבר בתיקוני אשה, ואשר על כן המעביר שערו בתער לוקה. 

 ב. אופני איסור לא ילבש ודין העברת שער - פסק ההלכה

במסכת יבמות (3א) מבואר כי "משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי". ופירש רש"י "בכל מקום שנזכר הלכה כמותו".  ולכן פסקו הראשונים גם במחלוקת הנ"ל כרבי אליעזר בן יעקב שכל תיקוני אשה אסורים על האיש, אף בלא שיושב בין הנשים. וכן פסק הרמב"ם (3ב) שלא תתעדה אשה עדי האיש כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, ולא יעדה האיש עדי אשה, כגון שילבש בגדים צבעוניים.

אלא שדברי הרמב"ם צ"ע, משום שבהלכה הקודמת כתב "המעביר שער משאר הגוף, כגון בית השחי אינו אסור מהתורה אלא מדברי סופרים". ולכאורה בסוגיית הגמרא בנזיר (2א) תלו ב' הדינים זה בזה, ולרבי אליעזר בן יעקב שמחייב מהתורה גבר שנהג בכל תיקוני נשים, חייב גם בהעברת שער. ואמנם מדברי הסמ"ג (3ג) נראה שפסק כרבי אליעזר בן יעקב ולכן אסר מהתורה העברת שער הגוף בתער.

בכסף משנה (שם) וביתר ביאור בית יוסף (4א) נקט בדעת הרמב"ם, שרבי אליעזר בן יעקב מודה שאם תיקן בתיקוני הנשים במקום מכוסה, והאיסור מהתורה הוא רק במידי דמינכר. ברם למעשה הביא הבית יוסף את דברי הסמ"ג (3ג) שדימה העברת שער לשאר תיקוני איש, ועל כן פסק גם המעביר שערו אסור מהתורה, כרבי אליעזר בן יעקב.

אולם הב"ח (4א) תמה על הבית יוסף שלא מצינו חילוק זה בתלמוד, ובשל כך פירש בדעת הרמב"ם כלישנא קמא בסוגיא בנזיר (2א), שדין העברת שער לא תלוי במחלוקת רבי אליעזר בן יעקב וחכמים, ורבי אליעזר בן יעקב שאסר כל תיקוני אשה, היינו לראות במראה וכיחול ופירקוס, שנעשה לנוי, לא אסר העברת שער, משום שלא נעשה לנוי אלא להסרת הלכלוך והמיאוס [ולקמן [אות ד] נרחיב בדבריו].

 ג. לבוש המיוחד לנשים שנהגו גברים ללבשו - הסתכלות במראה

במסכת עבודה זרה (5א) מבואר ההיתר להמסתפר אצל נכרי, היות ומאחר ובשעת התספורת מסתכל במראה כיצד מספרו, סבור הנכרי שהוא "אדם חשוב" המקפיד על התספורת, ומתיירא מלהורגו. אולם התוספות הביאו מדברי התוספתא שאם מסתפר אצל כותי שאין חשש שיהרגנו אין להסתכל במראה, ופירשו שנאסר משום "לא ילבש". אך אם מסתכל במראה רק כדי שלא יחבל בעצמו מסכין התספורת, אין איסור "לא ילבש" [וראה לקמן אות ד] .

לעומת זאת, הר"ן (5ב) דייק מדברי הגמרא בעבודה זרה (5א) ובמסכת שבת, כי דווקא בשבת אסרו להסתכל במראה "שמא ישיר נמין" מהמראה, אבל ביום בחול אין איסור בזה. וייסד הר"ן שבכל מקום שרגילים גם הגברים להסתכל במראה, מעתה אין כל איסור, כי כבר אין זה "תיקוני אשה". ומטעם זה מותר להעביר שער בתער במקום שנהגו אף הגברים לעשות כן [ומכל מקום "חברים היו נמנעים" גם מזה, ולכן התירו לבית רבי].

בשו"ת הרשב"א (6א) דן האם באופנים שנהגו גברים להוריד שיער, יש להתיר הדבר. בתחילת דבריו רצה לומר כי האיסור תלוי בארצות ובזמנים, ובכל מקום וזמן שרגילים לעשות כן אנשים ונשים, אין איסור. אולם בסוף דבריו כתב ש"אין זה מחוור בעיני", וסבר "שכל דבר שראוי הוא לנשים ולא לאנשים, והנשים עודות כן, אסור לאנשים משום לא ילבש. ומי שהרגיל בדבר האיסור ונמשכו רבים בכך, אין האיסור חוזר להיתר, והיהודים נזהרים בזה".

הרמב"ם (3ב) כתב שבמקום שגם גברים מעבירים שיער "אין להכות על כך". עם זאת, הבית יוסף (6ב) דייק מדבריו שאין להתיר זאת לכתחילה. אולם בגינת ורדים (6ג) כתב שמכיוון שבדעת הגאונים הדבר ברור להתיר אף לכתחילה, ובדעת הרמב"ם אינו מפורש לאסור, יש להתיר זאת לכתחילה.

בשולחן ערוך (6ד) פסק לאסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר, אלא אם כן עושה כן משום רפואה. וכתב הרמ"א: "יש אומרים דבמקום שדרך האנשים גם להיסתכל במראה, מותר. ואף במקום שנהגו לאסור, אם עושה כן לרפואה מותר, וכן נהגו". וכתב התפארת ישראל (6ה) שלאחר שכתב הרמ"א שמותר להסיר את הלכלוך בכל גווני "אם כן בכל דוכתא שיוצא מביתו וחושש שיהיו עליו נוצות וכדומה שרי, כמו שהתירו דברים רבים משום כבוד הבריות". ואשר על כן "בזמן הזה שכבוד התורה ירד בעוונותינו עשר מעלות, אדרבה, חיוב עלינו להקפיד על כבודה לבלי השפילה יותר", ומותר להסתכל במראה קודם צאתו לרחובה של עיר, כדי לבדוק שנראה כהוגן.

 ד. אינו מתכוון לנוי וקישוט כאשה

בדברי התוספות (2ב;5א) מבואר ההיתר לעשות "מעשי נשים", כשאין כוונתו לשם נוי, כגון המגלח שערו משום שמצער אותו, או מסתכל במראה שלא יחבל בעצמו, וכן נקט להלכה בשלחן ערוך (6ד).

הרשב"א (7א) נשאל, האם מי שיש לו חטטין בבית השחי ומצטער מחמת השער, רשאי להעבירו. והשיב להיתר "הואיל והוא מדרבנן ולצורך רפואה לא אסרו. ועוד, שעושה זאת לשם רפואה ואין בו משום תיקון כתיקוני אשה".

וראה בדברי הב"ח (7ב) שביאר ב' היתירם בנדון דידן:

[א] האיסור הוא רק באיש שעושה כן כדי להתדמות לאשה, ואשה כדי להתדמות לאיש, אבל אם לבוש כדי להגן מפני החמה והגשמים לאי נאסר.

[ב] גם כשעושה להתדמות לאשה, לא נאסרה לבישת בגדים שאינם עשויים לנוי וקישוט.

ובשרידי אש (7ג) כתב בביאור הדברים, שאמנם בכל התורה לא דורשים "טעמא דקרא", אולם כאשר נכתב בתורה במפורש "כי תועבה היא", יש ללמוד להתיר באופן שאין כוונה לתועבה אלא לנוי וליופי.

 ה. איסור לא ילבש בתחפושות בפורים

בקהילות ישראל נהגו מקדמת דנא "להתחפש" בפורים, ופעמים רבות, לצורך התחפושת לובשים גברים בגדי נשים, וכן להיפך. הפוסקים דנו על מה נסמך המנהג [ששורשו בימי הקדמונים, כפי שמביא מהר"י מינץ (8א), מרבותינו הראשונים], לא לחשוש לאיסור תורה "לא ילבש גבר שמלת אשה" - היתכן ששמחת פורים, שאינה אלא מצוה מדרבנן או מצוה מדברי קבלה, תדחה איסור תורה מפורש [וכמובן, שאם הדבר אסור, הרי שגם לקטנים אסור "להתחפש" בתחפושות אלו, ולגדולים אסור ל"חפש" אותם ב'תחפושות' מסוג זה]. וכך הם הדברים בתשובת מהר"י מינץ (8א) "על דבר לבישת הפרצופין שנוהגים בפורים, אם יש לחוש בזה משום לא ילבש גבר שמלת אשה או לא יהיה כלי גבר על אשה, והמנהג פשוט ואין מוחה".

מהר"י מינץ יצא בחריפות נגד המפקפקים על מנהג התחפושות בפורים, ובטעמי ההיתר כתב:

[א] איסור "לא ילבש" הוא רק כשגבר לובש מלבוש שרק נשים לובשות, או נוהג במנהג שרק נשים נוהגות. ולכן "מאחר דאיש ואשה שוין בו לא שייך משום לא ילבש".

[ב] על פי תשובת הריב"א שאין איסור גזל משום שמחת פורים "כיון שאינו עושה על מנת לגזול ולהרוויח אלא משום שמחת פורים". ואם כן גם בנדון דידן אין איסור "לא ילבש" מכיון שאינו מכוון לניאוף אלא לשמחת פורים".

ברם פוסקים רבים התנגדו למנהג להתחפש בתחפושת שעל ידה עובר על איסור 'לא ילבש'. ראה בדברי הב"ח (8ב) שדחה את היתרו של המהר"י מינץ, והוסיף חשש שהמנהג שגברים יתחפשו לנשים ונשים לגברים יביא לכך "שילכו האיש בין הנשים ואשה בין אנשים לניאוף" וסיים שם הנח להם לישראל מוטב יהיו שוגגים, אבל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו על כך. הט"ז (10; סימן קפב סק"ג) הביא את דברי חמיו הב"ח. ובבאר הגולה (שם)  הוסיף "ואני אומר עוד, שהרבה גזירות וחורבנות נולדו על ידי זה, ואשרי המבטלם".

גם מדברי המשנה ברורה (8ג) נראה שנטה להחמיר כדעת השוללים את מנהג התחפשות גברים לנשים.

וראה בביאור דעת המתירים להתחפש בפורים בספר רץ כצבי (9) על פי המבואר לעיל שטעם איסור לא ילבש הוא משום שגורם לזימה, ולכן כאשר לובש ללא כוונת זימה - כגון מפני החמה או הגשמים, וכן כשכוונתו לשמחת פורים, הגם שבעצם המעשה מתדמה לאשה, מאחר ולא נעשה מתוך כוונת זימה, חסר בכל עיקרו של האיסור. וכפי שמדוקדק בדברי הרמ"א שאין איסור "לא ילבש" בתחפושות בפורים "מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא".

ולפי זה הוא הדין שאין איסור בתחפושת גם בשעת הצגת תיאטרון [שבה לובשים גברים בגדי נשים, או להיפך], שאין כוונת זימה, מאחר ועיקר איסור 'לא ילבש' הוא בכוונת הלבישה למטרת זימה, וללא כוונה שכזו, אין איסור.

 ו. לא ילבש גבר שמלת אשה - פסק ההלכה

ראה פרטי הדינים בשולחן ערוך (10).

 ז. איסור לא ילבש בהנחת תפילין לאשה

מדברי התרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק "לא ילבש" (11א) נראה כי אסור לאשה להניח תפילין וללבוש בגד עם ציצית משום "לא ילבש". אך לכאורה דבריו נסתרים מהמבואר במסכת עירובין (11ב) שמיכל בת שאול הניחה תפילין ולא מיחו חכמים בידה. ואמנם כתב הברכי יוסף (11ד) שבפסיקתא מובא שמיחו חכמים ביד מיכל.

ברם הלבוש (11ג) כתב שיש לאשה להימנע מלחייב עצמה בציצית "בדבר שיש בו נדנוד עבירה, משום לא ילבש. ומיכל בת שאול שאני, שהיתה בת מלך ואשת מלך, ועיקר איסור תורה כשעושה כן כדי שלא יכירו אותה, ובבת מלך לא שייך זה". בתורה לשמה (11ה) כתב לחלק בין ציצית שהוא מלבוש "ויש בו משום לא ילבש אפילו כשלובשו להגן מפני הגשמים, ועל כן מיכל לא לבשתו. ורק תפילין שאינו מלבוש אלא תכשיט, התירו כשאינו עושה לשם נוי".

 ח. ליקוט שערות לבנות מתוך השחורות

במסכת מכות (12א) מבואר שהמלקט שערה לבנה מתוך השחורות בשבת, חייב אפילו בשערה אחת. ומבואר בגמרא שגם ביום חול אסור, משום לא ילבש. וכן פסק הרמב"ם (3ב) "המלקט שערות לבנות מתוך שחורות משערו או מזקנו, משילקט שערה אחת לוקה. וכתב הראב"ד: "אינו לוקה על אחת, שלא נאמר אלא אסור. ועוד, שלא ניכר הדבר בשערה אחת". וביאר הבית יוסף (12ב) בדעת הרמב"ם שאמנם לדעת רבי אליעזר בן יעקב (2א) שקיימא לן כוותיה, ודאי לוקה אף על אחת, ובגמרא נקטה איסור לדעת תנא קמא. ומה שהקשה הראב"ד שאינו ניכר הדבר, יש לומר "דמשכחת דמינכר טובא, כגון אדם שכל שער ראשו שחור ונראה בו שער אחד לבן". ומכל מקום לדעת הרמב"ם בכל גוונא חייב. ובערוך לנר (12ג) ביאר בדעת הראב"ד שדייק מלשון הגמרא שאמרו "אסור", והוקשה לו מדוע אינו חייב לדעת ראב"י, ועל כן חילק בין שער אחד לשערות הרבה, ומאחר ובשער אחד אינו לוקה, ועל כן נקטה הגמרא אסור.

השרידי אש (12ג) כתב לפרש את קושיית הראב"ד שהדבר אינו ניכר, דהיינו שאינו ניכר אלא למי שראה אותו קודם שהוריד השערה, אבל מי שראהו רק אחר כך לא ניכר לו הדבר כלל, משא"כ בהתקשטות שניכר הדבר לכל.

בשו"ת לבוש מרדכי (13א) התיר לצבוע שערות לבנות לשחורות כדי להשיג משרה [באופן שאין בזה איסור אונאה]. וזאת משום שעיקר איסור "לא ילבש" הוא במה שההתדמות של גבר לאשה [וכן להיפך] עלולה להביא לידי תועבה [כמבואר לעיל] ולפיכך גם תחפושת בפורים אסורה מעיקר הדין כי אפילו כשמתכוין לשם שמחה, יש איסור בעצם ההתדמות לאשה שמביא לידי תועבה, ורק בגלל שאינו מתכוון התירו. אולם בצביעת שערות, סבר אין כלל התדמות אלא איסור יפוי, שזהו ענין שהנשים מייפות עצמן. ואם כן, כל זה דווקא כאשר הכוונה במעשה היא ליפוי, אולם כאשר צביעת השערות היא בכוונה למצוא משרה וכדומה, אין כל איסור בדבר.

ובאגרות משה (13ב) נשאל "אודות הרפואה שהמציאו הרופאים שאם לוקחים אותה חוזרים השערות הלבנות למראיהן הראשון, שחור או אדום" - האם יש בדבר משום איסור "לא ילבש". בתשובתו, חקר רבי משה, האם איסור 'לא ילבש' הוא במעשה הלבישה, או בתוצאה של הלבישה, שהגבר לבוש בבגדי אשה ומתנאה בתיקונים שהנשים רגילות בהם. רבי משה הכריע מסברא וגם הביא ראיות שאיסור "לא ילבש" הוא בתוצאה, ולכן מסקנתו היא: "וכיון שנתברר שהאיסור הוא על מה שנעשה מקושט כנשים בכל אופן שנעשה, אף שלא באופן שעושות הנשים, ודאי יש לאסור ליקח הרפואה אף דרך הפה, שעושה שיחזרו השערות הלבנות לכמות שהיו".

 ט. לבישת מכנסיים לאשה

בספרי השו"ת של מחברי זמנינו האריכו בנדון לבישת מכנסיים לאשה, האם יש בזה איסור 'לא ילבש'.

בשו"ת יביע אומר (14) דן בסוגיא זו כמענה לשאלה "אודות בנות המופיעות בבית הספר תיכון דתי בחצאיות קצרות ביותר, ואין בידו למחות, כי לדאבון לבנו נפרצו גדרי הצניעות, ולא ישמעו לקול מורים, אם אין להעדיף מכנסיים ארוכות על חצאיות כאלה, ובפרט בימות החורף שיש סיכויים סבירים שיסכימו לקבל עצה להעדפת מכנסים על החצאית" [וראה במה שכתב בתוך דבריו כי "בעוונותינו הרבים אלפי בחורים של צה"ל נהרגו במערכה של מלחמת יום הכיפורים הי"ד, ומי יודע אם לא בעון החמור הזה [שרבתה הפריצות בדורינו], כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה. ועל כן על בחוריו לא ישמח ה', ה' הטוב יכפר בעד"].

הגר"ע יוסף הגיע למסקנה שאין איסור 'לא ילבש' בלבישת מכנסים "כיון שאינו בגד המיוחד לאנשים דווקא. ומכל שכן שיש הבדל ניכר בין המכנסים של נשים למכנסי גברים". יחד עם זאת הוא מסיים: "ומכל מקום מודה אני שאין להתיר כאן לכתחילה לבישת מכנסים אלה לבנות, כי בגדי שחץ הן, ומעוררות תשומת לב מיוחדת לרואיהן יותר מאשר שמלה או חצאית רגילה, ומביאות לידי הרהורים רעים. ואין לבנות ישראל הכשרות ללכת בהן כלל. ובפרט במכנסים המהודקות ממש על הגוף שגורמות הסתכלות והרהורים רעים ביתר שאת". ובנוגע לשאלה שנשאל, השיב הגר"ע יוסף: "אם אין הבנות שומעות לקול הורים ומורים להימנע מלבישת חצאיות קצרות ביותר, והולכות בשוק וירך מגולות, שהיא פריצות יתירה, יש לבחור הרע במיעוטו, ולהורות הוראת שעה ללבוש מכנסים".

אמנם לדעת שו"ת מנחת יצחק [מאת רבי יצחק יעקב וייס, ראב"ד בד"צ העדה החרדית בירושלים, הובא ביביע אומר, אות ז] לבישת מכנסים אסורה לנשים באיסור גמור כי "באמת הם בכלל כלי גבר ממש, והגם שהם משונים קצת ממכנסים של גברים, מכל מקום עדיין שם מכנסים עליהם".

וראה עוד במה שכתב בשו"ת מנחת יצחק (15א) בדין גלישה בשלג ['סקי'] עם מכנסים.

 י. נשיאת נשק לאשה

האגרות משה (9) נקט שלכאורה יש לחשוש לאיסור "לא ילבש" בנשיאת נשק לנשים בישובים הסמוכים לערבים, ולא שייך להיתר משום שזה דומה לאשה הלובשת מלבוש גבר מפני החמה והגשמים, שאין איסור 'לא ילבש', כי היתר זה נאמר באיסור 'לא ילבש' שגדרו משום קישוט בדרך הנשים, ולכן כשהכוונה היא מפני החמה או הגשמים אין איסור. אך גדר האיסור לאשה ללבוש כלי זין ולצאת למלחמה מדין לא ילבש "אינו נוגע ליפוי כלל", אלא עצם לבישת כלי הזין אסורה, ואדרבה "אם הוא לנוי וקשוט מחמת שכלי הזין הוא דבר יפה, ליכא משום כלי גבר בכלי זין". אולם למעשה, הסיק כי "במקומות שקרוב להערביים הרוצחים שאין יראין מהממשלה, כמעשים בכל יום, מותרות הנשים לישא כלי זין, לא רק להצלה מהריגה ממש, אלא אף להינצל מהכאות בעלמא, שבמלחמות קטנות אלו הא נמצאות הנשים כאנשים בהכרח. ורק לצאת למלחמה אין דרך נשים, וגם אסורות, וכן בסתם מקומות שבחזקת שלום אסורות".

 יא. ריח בושם לגבר

בשו"ת אז נדברו (16א) דן האם במריחת משחה ליפוי העור יש איסור "לא ילבש", וכן בסבון עם ריח חזק שיש מחמירים בו. וכתב: "כל דבר שעושים לרפואה ונקיון אין בו משום לא ילבש, וגם יש להתיר כאן משום שגם הגברים נוהגים בזה, ועל כן אין צריך להחמיר כלל". וראה במה שכתב בשו"ת משנה הלכות (16ב) שהתיר שימוש דן בסבון עם ריח חזק, כאשר מתכוון "לבשם להשי"ת או ח"ו לילך אחר יצרו".

 יב. לא ילבש - פסקי דינים הלכה למעשה

• המנחת שלמה (16ג) כתב להתיר לעשות ניתוח פלאסטי לגבר באופן שהדבר מצערו והרי הוא לו כמום, ואין זה נחשב ליפוי האסור "אבל בכהאי גוונא שהוא ממש ליפוי, אסור".

• בשו"ת תשובות והנהגות (16ד) כתב לאסור לאשה לעשן סיגריות משום "לא ילבש", משום שגם היום הצנועות לא נוהגות בזה, ואף בבית נאמרו כל דיני איסור "לא ילבש".

• מפורסמת דעת הגר"ח קנייבסקי לאסור לבישת שעון יד לגבר משום לא ילבש, אך מעיקר הדין נראה שאין בו משום לא ילבש ואינו אלא חומרא – ראה במקורות דלקמן (17א,17ב,17ג).