א. איסור מכירת קרקע לנכרי בארץ ישראל - מקור הדין

בתורה הוזכר האיסור למכור קרקע לנכרי בארץ ישראל בשני מקומות:

[א] בפרשת עקב - "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם". [ב] בפרשת משפטים - "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי".

ויש לברר מה נלמד משני הפסוקים הללו, להלכה ולמעשה.

במשנה במסכת עבודה זרה (1ג) נאמר: "אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ", ובגמרא נלמד המקור לדין זה מהפסוק בפרשת עקב "'מנהני מילי, אמר רבי יוסי ברבי חנינא דאמר קרא וְלֹא תְחָנֵּם - לא תתן להם חניה בקרקע". וכן הובא להלכה בדברי הרמב"ם בספר המצוות (2א; מצות לא תעשה נא) "הזהירנו מלהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו כדי לא ללמוד מכפירתם, באומרו לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי, וסמך על כך מדברי חז"ל לא תתן להם חניה בקרקע [ראה לקמן בדברי החזון איש (3ג) כי "איסור ישיבה הוא שנתחייבנו לגרשו מארצנו, והוא חיוב על כל אחד מישראל, וכל שכן על מי שמוכר לו בית או שמשכירו". ואילו "דין לא תחנם" הוא איסור נפרד "לתת להם חניה בקרקע", דהיינו למכור לנכרים בתים או קרקעות].

הרמב"ם פירט בהלכות עבודה זרה (2ב) את הדינים הנוגעים לאיסור לא תחנם, אשר יבוארו לפרטיהם לקמן.

 ב. איסור "לא תחנם" ו"לא ישבו בארצך" - בשאר אומות ובגר תושב

התוספות במסכת עבודה זרה (1ג) הקשו על משמעות "סתמא דגמרא" שאיסור נתינת חניה בקרקע נאמר בכל הגויים, מכך שאיסור 'לא תחנם' הוזכר בתורה בהקשרם של "ז' עממים" בלבד. ותירצו, כי רק בדברים שיש טעם לאסרם רק בז' אומות אכן יש לחלק ולומר שנאסרו בז' אומות בלבד, כגון איסור "לא תחיה כל נשמה", שלא נאמר אלא על ז' אומות. אבל במה שאין טעם לחלק בין ז' אומות לשאר אומות, האיסור נאמר על כל האומות.

בדברי הרמב"ם (2ב) הלכה ו) מפורש כי איסור "לא ישבו בארצך" נאמר בכל האומות, אולם הראב"ד השיג, וכתב כי האיסור הוא רק בז' אומות. ובמנחת חינוך (3א) מבואר שהסמ"ג סבר כדעת הראב"ד. וראה בדברי החזון איש (3ב) שסיכם את השיטות וכתב כי איסור לא תחנם נוהג לכו"ע בכל האומות, והראב"ד דיבר על איסור ישיבת נכרי בארץ ישראל, שנלמד מהפסוק "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (1ב), אשר לדעת הראב"ד נאמר רק ב' אומות.

ממוצא הדברים שאיסור לא תחנם במכירת קרקע לנכרי נאמר על כל האומות, עדיין יש להסתפק האם גם אומות שאינם עובדי עבודה זרה בכלל איסור זה.

רבי אשתורי הפרחי, מרבותינו הראשונים, שעלה לארץ ישראל מצרפת בשנת ה' ע"ג (1313), כתב בספרו כפתור ופרח (3ג) כדבר פשוט שאין להתיר מכירת בית לישמעאלי, אף שאינו עובד עבודה זרה,  מפני שבאיסור מכירת בית לגוי הנלמד מהפסוק לא תחנם, אין חילוק אם הוא עובד עבודה זרה, או לא [ורק איסור השכרה שיסודו בפסוק (דברים ז, כו; יבואר להלן בעמ' 10 בהרחבה) "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ", נאמר על עובד עבודה זרה בלבד].

אולם רבי רפאל מיוחס, הראשון לציון בין השנים  ה' תס"א (1701) - ה'תקל"א (1771), כתב בספרו מזבח אדמה (3ה) שאיסור לא תחנם נאמר רק על נכרים עובדי עבודה זרה, ועל כן יש להתיר מכירה לישמעאלים.

•   •   •

>>> בטרם נמשיך בלימוד השיעור, כאן המקום להעיר כי דברי הפוסקים בנושא זה ובנושאים נוספים שיתבארו לקמן, נשנו בנדון 'היתר מכירה' אשר ילובן בהמשך השיעור.

'היתר מכירה' - הוא אחד הפתרונות ההלכתיים שהוצע במשך השנים, לאפשר ביצוע פעולות האסורות בשנת השמיטה, הוא מכירת הקרקע לנכרי [שקרקעותיו אינן צריכות לשבות בשנת השמיטה] למשך שנת השמיטה. על פי ההיתר, הפירות הגדלים בשדות המכורים אינם קדושים בקדושת שביעית, ועל כן ניתן לסחור בהם ולייצאם אל מחוץ לארץ ישראל. כמו כן, מותר לעבוד בשדות המכורים לנכרי במלאכות האסורות בשמיטה רק מדרבנן, ולאפשר לנכרים לעשות מלאכות האסורות מהתורה.

וראה במה שסקרנו בקצרה [עמ' 3] את היסודות הראשונים של היתר המכירה שנמצאים כבר בדברי המבי"ט ובנו מהרי"ט לפני כארבע מאות שנה, והפולמוס סביב "היתר המכירה" שהתעורר ביתר שאת, לפני כמאה ועשרים שנה, בשנת תרמ"ב, עם התפתחות המושבות בארץ ישראל, ונמשך מאז ועד היום.

.•   •   •

בשו"ת משיב דבר (4א) הביא הנצי"ב כי "גאון אחד" התיר מכירת קרקעות בשביעית לישמעאלי, כי דינו כ"גר תושב" אשר כתב הרמב"ם (2ב; הלכה ו) שאינו בכלל איסור "לא תחנם". וכתב על כך "הרב הגאון הנ"ל ברח מן הזאב ופגע בו ארי" - שהרי איסור שמיטה בזמן הזה אפשר שהוא מדרבנן ['זאב'], ואילו במכירת הקרקע בשביעית לישמעאלים שאינו כ"גר תושב", כי בזמן הזה אין מקבלים גר תושב, כמפורש בדברי הרמב"ם, יש חשש איסור דאורייתא ['ארי'] של "לא תחנם".

וכן נקט החזון איש (4ג) כי לדעת הרמב"ם, מכיוון שאין מקבלים גר תושב בזמן הזה שאין היובל נוהג, אין להתיר למכור להם קרקע בארץ ישראל. ואף לדעת ראב"ד (2ב) שחלק על הרמב"ם, ודאי שצריך שהנכרי יהיה שלם באמונת ישראל, אבל אם יש לו דעות כוזבות אף אינו עובד עבודה זרה, הרי הוא בכלל האיסור, מחשש פן יחטיאו בכפירתם.

אבל הראי"ה קוק (4ב) כתב על דברי הנצי"ב, כי לדעת הראב"ד אין זה ברור שאין לישמעאלים דין גר תושב,  ואף שצריך לכך בית דין של שלשה, היינו לפרסם הדבר "וי"ל שאומה שלימה שמתנהגת כך יהיו חשובים כגר תושב".

ג. איסור לא תחנם בזמן הזה  

בעיקר איסור "לא תחנם" דנו הפוסקים האם הוא מכלל ה"מצוות התלויות בארץ", ועל כן לדעת הפוסקים שקדושת הארץ בטלה בזמן הזה, בטל גם איסור "לא תחנם". או שהאיסור מפרטי מצות עבודה זרה ולא תלוי כלל בקדושת בארץ ישראל.

הראי"ה קוק כתב בספרו שבת הארץ (5א)  כי בדין זה נחלקו הרמב"ם והתוספות. והחזון איש (5ב) הוכיח מהגמרא בעבודה זרה (1ג) שאיסור חניה בקרקע לא תלוי בקדושת הארץ, ולכו"ע אסור אף בזמן הזה. וכתב שהדבר מוכרח גם מסברא, שהרי סיבת האיסור מחמת הרצון שתהיה הארץ מיושבת בישראל, ולא יחנו בה עובדי עבודה זרה.

סיכום מחלוקתם - בספר שדות בכסף יקנו (5ג).

ד. מכירת שדה לנכרי במקום אונס, צורך או הפסד

הכפתור ופרח (6א) חידש חידוש מיוחד בדין לא תחנם, לפיו "ישראל הדר בעיר שכולה נכרים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק משם דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגויים, אם הוא מתיירא שהגויים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו". ומבואר בדבריו כי איסור לא תחנם הותר כאשר עושה כן מחמת אונסו ודחקו.

אולם בספר פאת השלחן (6ב) חלק על דבריו וסתר את הוכחתו, וכן דעת החזון איש במכתבים המובאים בספר דרך אמונה (6ג), שאין להתיר משום הפסד ממון למכור, וגם הוא דחה את ראיותיו של הכפתור ופרח.

עוד כתב החזון איש (7א) שאיסור מכירת קרקע הוא אף כשהמכירה נעשית לטובת המוכר - הישראל, וסיים: "וזו דעת כל גדולי הדור, ודעת היחיד המתיר היא תמוהה".

ה. איסור לא תחנם כאשר יש כבר לנכרי חניה בקרקע  

הראי"ה קוק כתב בספרו משפט כהן (7ב) בשם "חד מבי דינא" כי איסור לא תחנם נאמר רק בנכרי שאין לו קרקע בארץ ישראל, אבל נכרי שיש לו כבר קרקע אינו בכלל איסור זה מהתורה. וחיזק את דבריו מלשון הרמב"ם (2ב) "ומפני מה אין מוכרים להם קרקע, שנאמר ולא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע, ישיבתם ישיבת עראי היא". משמע "שעיקר הדבר תלוי בזה שאין ישיבתם ישיבת קבע, רק במה שאין להם קרקע, אבל כיוון שיושבים כבר ישיבת קבע, אין כאן שוב איסור תורה, כי אם מצד תוספת דשיעורא". ובסוף דבריו כתב שעכ"פ באופנים שעושים "היתר מכירה" בשנת השמיטה, יש להדר אחר נכרי שיש לו כבר קרקע, לצרף הקולא הנ"ל.

ברם החזון איש (7ג) דחה סברא זו מכל וכל, שכן חילוק זה לא הוזכר בש"ס ופוסקים "וח"ו לנהוג קלות ראש בלא תעשה דאורייתא".

ו. השכרת קרקע ומכירה לזמן - איסור לא תחנם ב"היתר מכירה"

במשנה במסכת עבודה זרה (8א) בהמשך דיני האיסור למכור קרקע לנכרי, הובא: "אין משכירין להם בתים בארץ ישראל, ואין צריך לומר שדות, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר, בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות". טעם איסור השכרת שדות נתבאר בסוגיא, משום הפקעת מעשרות. ההלכה נפסקה כדעת רבי יוסי.

ופסק המהרי"ט (8ב) כי בשעת הדחק  יש להתיר השכרת שדה כאשר נעשה הדבר "בהבלעה".

רבי יצחק אלחנן ספקטור (8ג) כתב במכתבו לרבי שמואל סלנט, במענה לשאלת בני המושבות כיצד לקיים מצות השמיטה בארץ ישראל, שיש להשתדל במכירה לגוי לב' שנים [שאז אין בו משום איסור מכירה לגוי]. וסמך דעתו על דברי "ספר שמן המור". רבי שמואל סלאנט הבין כי רבי יצחק אלחנן סבר שמכירה לנכרי לזמן אינה אסורה, ועל כך הקשה "ממה נפשך, אי מכירה לזמן נחשבת למכירה, תיאסר משום לא תחנם. ואם אינה נחשבת למכירה, עדיין נחשב לשדה ישראל, ומחויב בשמיטתה".

בספר משפט כהן (9א) כתב כי מכירה לזמן אינה אסורה אף מדרבנן כשכירות, משום שאינה בכלל הגזירה, היות ואין זה בכלל "שכירות" שנאסרה, ועל כן "אין לחדש גזירה מדעתינו, ויש לומר דבמלתא דלא שכיח לא גזרו". 

אבל החזון איש (9ב) נקט כי מכירה לזמן מכירה היא גמורה היא, ואסורה מדאורייתא.  

סיכום הנדון - ספר השמיטה (9ג)

ז. השכרת בית דירה בארץ ישראל

במשנה במסכת עבודה זרה (8א) הובאה דעתו של רבי יוסי, שהלכה כמותו, להתיר השכרת בית לנכרי בארץ ישראל. בסוגיית הגמרא מבואר שאף במקום שהתירו להשכיר, לא התירו להשכיר לבית דירה, מחמת שהנכרי מכניס עבודה זרה לתוך ביתו, והתורה אמרה (10א) "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ". תוספות על אתר (10ב) הקשו על מה סומכים המתירים להשכיר לנכרי בית לדירה. בתחילה חילקו תוספות בין עובדי כוכבים המכניסים עבודה זרה בקביעות, למי שמכניס רק כשיש שם מת וכדומה, שאינו עובר על איסור "לא תביא תועבה", ולכן מותר להשכיר לו.

עוד הביאו תוספות את דעתו של רבי חיים כהן, שדייק מדברי הירושלמי כי בחוץ לארץ אין איסור להשכיר "משום שלא נקרא ביתך". ודחאו ר"י, ופירש כי בחו"ל אין איסור להשכיר, משום שאיסור "לא תביא תועבה" היינו כשמביא הישראל לביתו שלו, ורבנן אסרו אף במשכיר הבית, ועל כן בחו"ל לא גזרו.

הרא"ש (10 ג) הקשה את שאלת תוספות, ומסקנתו שהאיסור מדרבנן, כי התורה אסרה רק כשמביא היהודי עצמו עבודה זרה, ועל כן לדידן שמביא רק לעתים לא אסרו חז"ל.

עוד תירץ הרא"ש, מכיוון שיד האומות תקיפה, ובדיניהם שכירות כמכר, נחשב כמכר.

והריטב"א (10ד) כתב שהתורה אסרה להכניס עבודה זרה לבית היהודי כדי ליהנות ממנה, וכשנכרי מכניס עבודה זרה האיסור מדרבנן ואסמכוה אקרא, ולכן בחו"ל שרי.

ח. איסור מכירת נכס בארץ ישראל - הלכה למעשה

להלכה נפסק בשולחן ערוך (11א) שאסור להשכיר בית דירה לנכרי "מפני שמכניס לשם אלילים בקבע".

וכתב הרמ"א: "והאידנא נהגו להשכיר, משום שאין נוהגים להכניס עבודה זרה לבתיהם". משמע שלדעתו מותר להשכיר בית לנכרי גם בארץ ישראל.

הש"ך (ס"ק יז) הקשה על דברי הרמ"א: "דהא חזינן  שמכניסים [הנכרים] עבודת כוכבים גם בבתיהם אפילו בקבע". ועל כן לדעתו מסתמכים על מסקנת הרא"ש ששכירות דינה כמכר.

וראה בספר לא תחנם (11ב) שדן כיצד ניתן להשכיר לנכרי בית דירה בזמן הזה, ובפרט בארץ ישראל שרוב הראשונים לעיל החמירו בזה. ובתוך דבריו הביא את דעת הפתור ופרח (3ג) שהישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה

להשלמת היריעה הלכה ולמעשה בנדונים שנתבארו לעיל: ראה בספר משנת יעקב (12א) האם מותר להשכיר בית לנוצרי, עיי"ש. ובמה שדן בספר אבני חושן (12ב) האם מותר למכור דירה לערבי בשכונה שגרים בה ערבים. וכן בשו"ת במראה הבזק (13) סיכום דיני מכירת קרקע לנכרים, ובכללם, מכירה והשכרה למשרדים ותעשיה בבעלות נכרים.

[*] ראה בשיעור עולמות רכ"ח - לא תחנם (א) בירור האיסורים הנוספים הכלולים בציווי זה: לא תתן להן חן, ולא תתן להם מתנת חנם. בהכנת השיעור נעזרנו בספר 'שדות בספר יקנו', מאת ידידנו הבלתי נשכח הרב אברהם פרי זצ"ל, תלמיד חכם מאיר פנים, אוהב ארץ ישראל, מקרב את הבריות לתורה ועוסק בצרכי ציבור באמונה, הרביץ תורה ברבים ומסר שיעורי 'עולמות' במיאמי כעשור שנים. תנצב"ה.