א. התפתחות מדעי הרפואה הביאה בכנפיה שאלות הלכתיות חדשות, שלא דנו בהם הפוסקים עד זמנינו, כדוגמת שאלת יחוס האמהות בהשתלת עובר ברחם של אשה אחרת. טיפול זה נקרא 'פונדקאות', והוא מתבצע במקרים של חוסר יכולתה של אשה להרות מחמת בעיות רפואיות ברחמה, כאשר הפתרון הוא הפריית זרע הבעל עם ביצית האשה במבחנה, ולאחר מכן החדרתו לרחמה של אשה אחרת – "פונדקאית", שברחמה מתפתח ההריון עד הלידה. והשאלה היא, מי נחשבת לאֵם על פי ההלכה: בעלת החומרים הגנטיים [ביצית] שהתעברה מהאב. או ה'פונדקאית' - האשה שברחמה התפתח ההריון, ואשר היא זו שילדה את התינוק.

נפקא מינה לענין איסורי ביאה בקרובי האֵם, קללת והכאת האם, כיבוד אֵם, ירושת האם, פדיון הבן, ועוד. [ראה במאמריהם של הרב זלמן נחמיה גולדברג, חבר בית הדין הגדול בירושלים [1] והרב אביעד טרופ [4] – הצגת השאלה והנפק"מ, ומה שכתב לענין נדון קביעת יחוס מביציות שנלקחו מתוך נפלים].

כאמור, מאחר ולא מצאנו בדברי הש"ס והראשונים התייחסות מפורשת לשאלה זו, טרחו פוסקי דורנו למצוא מקורות לשאלת היוחסין ב'פונדקאות' על ידי דיון בשאלה מה קובע את הגדרת ה'אמהות' - העיבור והחומרים הגנטיים, או ההריון והלידה, וכפי שנראה להלן.

יצויין, כי מלבד שאלת היוחסין ב'פונדקאות', התייחסו הפוסקים גם לעצם פעולה זו - האם היא מותרת וראויה על פי ההלכה, וגם על כך, להלן.

ב. הרב גולדברג [1] הביא בתחילת דבריו ראיה מדברי רבי עקיבא אייגר שהעיבור הוא הגורם ליחוס.  אולם לאחר מכן הוא מביא את דבריו של רבי יוסף ענגיל [2] המוכיח מדברי הגמרא במגילה [1] שיש להבחין בין אב לאֵם בהגדרת קביעת היחוס, ובעוד שאצל האב אינו קשרו כלל בלידה, ורק העיבור גורם לקרוא לו בשם 'אב', הרי שבאמהות הלידה היא הקובעת ולא העיבור. ולפי זה יוצא שה'פונדקאית' שילדה עת העובר היא האם [וראה בדברי הגר"י ענגיל שכבר קדמו המהר"ל מפראג ביסוד זה, ומה שדן בדברי המהרש"א להוכיח לנדון דידן. ועי' גם בדבר יהושע [2] משא ומתן בדברי הגמרא במגילה הנ"ל] אולם הרב גולדברג דוחה את הראיה ממגילה לענין 'פונדקאות', כי עדיין אין ראיה שרק הלידה גורמת להיקרות אם, ויתכן ששני הדברים, העיבור והלידה, כשיש שניהם, נחשבת לאם, אבל בלידה, אינה נחשבת לאם.

ג. והנה היה מקום להביא ראיה להגדרת האמהות, מדברי הגמרא הידועים במסכת נדה [3] שיש ג' שותפים ביצירת האדם, ו"אמו מזרעת אודם שבו", ולכאורה נלמד מכך שתכונת העובר נקבעות מהחומרים הגנטיים שטבעו בו הוריו, ואם כן בעלת הביצית היא האם. אלא שגם טענה זו דחה הרב גולדברג [3] בהוספות למאמר שכתב, כי קביעת האמהות תלויה אך ורק בפירוש המלה "אם" על פי התורה, ואין זה תלוי כלל אלו תכונות יש לעובר.

ד. הראיה העיקרית לנדון ה'פונדקאות' היא מסוגיית הגמרא ביבמות [3] בדין מעוברת שנתגיירה. ראיה זו מופיעה בדברים של כל הפוסקים שדנו בסוגיא, והוכיח כי הלידה היא הקובעת את יחס האמהות. וראה בדבריו של הרב טרופ [4] שסיכם את כל המשא ומתן בהוכחה מסוגיית הגמרא בדין מעוברת שנתגיירה.

ועוד דן שם בהשלכות של קביעת היוחסין ב'פונדקאות' בתוך מ' ליום ליצירת הוולד, שהעובר נחשב כ'מיא בעלמא' [ובשל כך הקלו האחרונים בהפלת עובר בן פחות ממ' יום באופנים מסויימים] ומסתבר לפי זה שאין אבהות ואמהות נקבעים לגבי העובר כי אם ביום הארבעים, עי"ש בדבריו.

ה. ראיה נוספת שרבים מהפוסקים הביאו לנדון ה'פונדקאות' היא הההוכחה מדברי חז"ל המובאים ברש"י [5], שלאה היתה מעוברת ביוסף ולאחר שהתפללה נהפך הוולד לדינה. ותחילת ההריון של דינה הרי היה ברחמה של רחל, ובכל זאת נקראה דינה "בת לאה", והתייחסה אחר לאה שילדה אותה. ומכאן לכאורה יש ראיה שבתרומת ביצית או בפונדקאות, הוולד מתייחס אחר האשה שילדה אותו.

ובבירור ראיה זו הרחיב צבי רייזמן (לוס אנג'לס) בספרו רץ כצבי [6]. והביא כי מאידך יש שהביאו ראיה מלידת דינה, שאדרבה, הוולד אינו מתייחס אחר היולדת, אלא אחר בעלת הביצית. כי בדברי בעלי התוספות מפורש, שאע"פ שלאה ילדה את דינה, מכיון שתחילת העיבור לא היה אצלה אלא אצל רחל, אין דינה מתייחסת אחר לאה אלא אחרי רחל "שתחילת העיבור היה אצלה", ולכן יכל  שמעון לשאת את דינה לאשה, שהרי היתה בתה של רחל, ואינה אחותו מן האם.

ומכל מקום את הראיה מדברי חז"ל על דינה דחה הגר"מ שטרנבוך, ראב"ד בד"צ העדה החרדית בתשובות והנהגות [7] כי ממעשה נסים ודאי אין ללמוד הלכה למעשה.

ובעיקר הכלל ש'אין למדים מן האגדות', ראה בפרטי הדברים באנצקלופדיה תלמודית [5] מחלוקת האחרונים אימתי נאמר כלל זה, ובמובא מדברי רבנו תם בספר הישר והשדי חמד [5].

הרב ישראל מאיר לאו, בספרו שו"ת יחל ישראל [6] מסכם את נדון ה'פונדקאות', ועומד על הסתירה שבין המשמעות מדברי בעלי התוספות בענין דינה שהאם היא בעלת הביצית, לבין משמעות הסוגיא ביבמות בדין מעוברת שנתגיירה שהפונדקאית שהלידה היא הקובעת מי היא האם. אלא שהוא תמה על דברי התוספות שהרי כמו שדינה היא בתה של רחל בגלל שהריונה היה אצלה ולכן היא מותרת לשמעון, אם כן הוא הדין לפי זה שיוסף אינו בנה של רחל אלא של לאה, שהרי עיקר הריונו היה אצלה, והרי כל פשוטי המקראות אינם מורים כן, וצ"ע.

ו. עוד בענין קביעות היחוס ב'פונדקאות', ראה בדברי התשובות והנהגות [7] שדן בראיות הנ"ל מהסוגיא ביבמות וממעשה דינה, ולמעשה נקט שהעיקר תלוי בפונדקאית היולדת "ואין שום קורבה אפילו קלישתא מכח עיקר זרע האשה", ולענין פונדקאות מגויה ליהודיה כתב שיש להחמיר להצריך גיור מדינא. וכן דעת הגאון רבי מנדל שפרן, ראש ישיבת נעם התורה [7] שהאמהות נקבעות לפי ההריון והאם היולדת ולא לפי בעלת הביצית.

[בתוך הדברים בענין קביעת היחוס ב'פונדקאות', ראוי להזכיר את דעתם של חלק מהפוסקים, הסבורים כי גם הפריית מבחנה היא פעולה שאין לעשותה על פי ההלכה - ראה בדברי התשובות והנהגות [7] והגרא"י ולדינברג, חבר בית הדין הגדול בירושלים בספרו ציץ אליעזר [8]. ועיקר החששות שלהם הם מהפרצות החמורות בחומת היחוס העלולות להיגרם מעשיית פעולות אלו ללא פיקוח תורני הדוק].

ז. סיכום דעות הפוסקים בדין 'פונדקאות'

האם הדבר מותר לכתחילה ע"פ ההלכה. ומה הדין בדיעבד, כאשר נולד תינוק לאחר 'פונדקאות' - מי נחשבת האֵם.

ראה מה שכתב הרב וואזנר בשו"ת שבט הלוי [8].

ובדברי פרופ' אברהם אברהם בספרו נשמת אברהם [9] סיכום כל הדעות בסוגיא. ובענין דעתו של הגרש"ז אויערבך בנדון 'פונדקאות' ראה גם במאמרו של הרב טרופ [4].