א. סוגיית הגמרא ודבר רבותינו הראשונים -  החילוק בין הלוואה לשכירות ופדיון הבן  

בסוגיית הגמרא מסכת בבא בתרא (1א) נחלקו אמוראים האם בהלוואה שנקבע לה זמן פירעון, נאמן הלווה לומר שפרע תוך זמן ההלוואה.ריש לקיש סבר שאינו נאמן "ולוואי שיפרע בזמנו". אך אביי ורבא סברו "עביד איניש דפרע בגו זימניה, זימנין דמתרמו ליה זוזי אמר איזיל איפרעיה כי היכי דלא ליטרדן".

התוספות (ה, ב ד"ה כי היכי) עמדו על כך שבמשנה במסכת בכורות (הובאה בגמרא בבא מציעא (1ב)) מבואר שאם מת האב בתוך שלשים יום, הבן בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה, והיינו מטעם החזקה שאינו פורע תוך זמנו, וקשה על אביי ורבא הסוברים "עביד איניש דפרע בגו זימניה". תוספות תירצו, שפדיון הבן שונה משום שלא שייכת בו הסברא "כי היכי דלא ליטרדן", משום שהוא "ממון שאין לו תובעים". אך דחו זאת, כי במסכת בבא מציעא דימו את פדיון הבן לשוכר שטוען ששילם תוך הזמן -שם ודאי שייכת סברת ה"טירדא", ובכל אופן אינו נאמן ששילם תוך זמנו. ועל כן הסיקו תוספות, שחלוק דין הלוואה שכבר חייב לו אף לפני שהגיע זמנו, מדין בכור "דאכתי לא איחייב כלל עד לאחר ל' יום ושמא ימות בתוך ל' ויפטר. וכן שוכר שמא יפול ביתו של משכיר, ויצטרך שוכר לצאת". רבינו יונה (2א) תירץ כעין תירוצם של תוספות, שבמשכיר עדיין לא הרוויח השכר, משא"כ בהלוואה שכבר נתחייב לו [ולא הצריך למה שכתבו תוספות שמא לא ייתחייב לו].

ובשיטה מקובצת (2ב) הוסיף הטעם, משום שבהלוואה "אריכות הזמן חסד הוא" ולכן כשמזדמן לו כסף, משלם.

[בקובץ שיעורים (2ג) מבואר כי תוספות דקדקו לומר שמא יפול ביתו של משכיר, ולא ביתו של שוכר, משום שסוברים שבאופן זה עליו לשלם השכירות "דנסתחפה שדהו"].

וראה עוד במה שהקשה בקובץ שמועות (2ד) על מסקנת תוספות שגם בפדיון הבן יש טירדא משום "זריזין מקדימין למצוות", שלכאורה קודם ל' יום אין כלל חיוב במצות פדיון הבן, ולא שייך כלל דין "זריזין מקדימין". ותירץ, שעדיין שייך בו טירדא משום שאחר ל' יום ייטרד מדין "זריזין מקדימין".

 ב. הטעם מדוע אין אדם פורע תוך זמנו • החילוק בין קבע זמן לסתם הלוואה ל' יום  

התוספות במסכת בבא בתרא (ה, אד"ה הקובע; 1א) נקטו כי בסוגיא עסקו דווקא במקרה שהלווה והמלווה קבעו זמן לפרעון ההלוואה, אבל בסתם הלוואה, אף שקיימא לן "סתם הלוואה ל' יום", מכל מקום "עביד דפרע בתוך זמן זה" לכו"ע, וצ"ב בטעם החילוק, ומתוך הבנת החילוק יתבאר מהו הטעם ש"אין אדם פורע בתוך זמנו".

הרא"ש בתשובותויות (2ה) ביאר, כי הטעם שאין מאמינים שפרע תוך הזמן משום שכשקבע הזמן ידע שלא יוכל להחזיר תוך הזמן, אבל בסתם הלוואה  "זימנין דמתרמי ליה זוזי ופרע אפילו בו ביום".

הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת; 3א) הביא הסבר זה בשם גאון ז"ל, וכתב שבאמת "הייתי אומר דהוא הדין בסתם הלוואה אינו פורע תוך ל' יום, ותדע לך מדאקשינן [בסוגיית הגמרא (1א) ממתני', והא התם לא היה קביעות זמן כלל". אולם הרא"ש (הובא בשיטה מקובצת, שם) דחה קושיא זו "כיוון שסלקא דעתך שלא נתחייב כלל עדיף מקביעות זמן". ואילו רבינו יונה (3ב) כתב בסברת חילוקם של התוספות שבסתם הלוואה "הלווה בוש מן המלווה שמא צריך הוא למעות", כיוון שלא קבעו זמן בפירוש.

בקצות החושן (3ג) הביא את דברי הסמ"ע (סי' עח ס"א; 8, ושם ס"ק יט 9א) שפירש כסברת הרא"ש (2ה), והקשה עליו הקצות משכירות ופדיון הבן שלא שייך לומר סברא זו. ומתוך כך פירש הקצות שהכל תלוי במנהג העולם, ובסתם הלוואה המנהג לפרוע בתוך ל'.

והנחלת דוד (3ד) פירש את חילוקם של תוספות "אפשר שלא ידע [הלווה] דינא דסתם הלוואה ל' יום", ולכן פרע.

ביאור נוסף ידוע בעולם הישיבות, על פי חידושו של הגרי"ז מבריסק (4ב) שלמד מדברי הרמב"ם (4א) כי דין ל' יום אינו משום שהלוואה סתמא היא על ל' יום, אלא דין תורה הוא שאינו יכול לתובעו. ועל כן לא שייך לומר בזה "חזקה שלא ייפרע תוך זמנו". בחידושי רבי נחום (4ג) הביא פירוש זה, והוסיף לחדש כי בסתם הלוואה, הלווה חייב לשלם אף בתוך ל', אלא שאסור המלווה לתובעו. ועוד פירש, דסתם הלוואה ל' יום הוי כ"יומא דמשלים אריכתא".

 ג. כוחה של חזקת "אין אדם פורע בתוך זמנו" להוציא ממון  

רבותינו האחרונים ישבו על המדוכה היאך יפה כוחה שך חזקה "אין אדם פורע בתוך זמנו" להוציא ממון מהלווה, והרי לכאורה חזקה זו יסודה בדין רוב, וכידוע אין הולכים בממון אחרי הרוב.

הנחלת דוד (5א) הביא בשם רבו, רבי חיים מוואלוז'ין "שחילק מיני החזקות הנמצאים בש"ס", וחזקת "אין אדם פורע תוך זמנו" היא "חזקה אלימתא, וכאנן סהדי" ועל כן ניתן להוציא ממון. וכן מבואר בדברי המהרי"ט (5ב) "דחשיב כעדים דאנן סהדי שלא פרע". וכן נקט בביאור הגר"א (5ג).

ובספר שערי יושר (5ד) כתב כי ברוב מסוג זה, המיעוט הוא "מיעוטא דמיעוטא, והוכחה זו מהני גם בדיני ממונות".

אמנם ברבי עקיבא אייגר (6א) כתב שאפשר לפרש שהטעם שמוציאים ממון בחזקה זו הוא בצירוף חזקת החיוב של הלווה. וכן פירש בדברי משפט (6ב) "כיוון שמודה הלווה שנתחייב ממון למלוה אלא שטוען פרעתי, וכנגדו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו חייב לשלם, דלא יצא מחיובו כיוון שטענתו פרעתי כנגד חזקה".

ובקובץ שיעורים (6ג) פירש באופן אחר, שהחזקה "מרעא לכח טענת הלווה ואין לו נאמנות בטענתו, ולכן חייב.

• סיכום הטעמים ומשא ומתן בדבריהם בטוב טעם ודעת - שיעורי רבי שמואל רוזובסקי (7).

 ד. חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו - פסק ההלכה

בשולחן ערוך (7) פסק כדעת ריש לקיש, כפי שהוכרע בסוגיא (1א) "הקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן ואמר לו פרעתי, אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו" [וראה בנושאי כלים על אתר, האם מוציאים בחזקה זו אף בטוען שמא, ועיין בזה בפתחי חושן לקמן (10א)].

עוד מבואר בשו"ע (סעיף ח; 9א) כחילוקם של התוספות הנ"ל, כי דין זה הוא דווקא בקובע זמן, אבל בסתם הלוואה אע"פ שזמנה ל' יום נאמן לומר פרעתיך תוך ל' יום. 

בספר חושן שלמה (9ג) צידד כי בזמננו שמצוי שמשלמים לבעל מלאכה קודם שסיים עבודתו, וכן בשכירות מצוי שמקדימים השר מראש, ליתא לחזקה, ונאמן שפרע קודם הזמן.

וראה גם במה שחידש בספר חשוקי חמד (9ב) כי בטענת פרעתי לוועד הבית קודם הזמן, לא אומרים החזקה משום שאין זה חוב אלא כולם כשותפים שמשביחים הנכס המשותף, ועל כן נאמן שהקדים כדי שהבית לא יהפוך למוזנח.

 ה.  אין אדם פורע תוך זמנו - סיכום  

ראה בספר פתחי חושן (10), ובמה שדן בתוך דבריו הביא אימתי יש לפקפק האם אומרים חזקה זו, כגון:

• בטענת שמא, כמבואר לעיל בדברי הנושאי כלים על השו"ע (8א) • בדין "תרי ותרי" [שני עדים האומרים שפרע בתוך הזמן וכנגדם שני עדים אחרים שאומרים שלא פרע], שיבואר לקמן (13א; 13ב) • כאשר טוען שפרע מעט מעט, כדי שלא יצטרך לפרוע הכל בבת אחת • באדם הרגיל לפרוע תוך זמנו • כאשר המלווה וויתר לו קצת על חובו כדי שיקדים החזרתו. 

 ו. דיני פרעון תוך זמנו בענייינים שונים  

בספר משפט ערוך (11) הביא מדברי הרמ"א כי בפקדון אפילו של מעות לא אומרים חזקה זו, אמנם אם השומר יש לו חלק ברווחים, שייך חזקה , ודן האם בשואל יש חזקה זו, ובנדון קונה סחורה הביא מחלוקת הפוסקים.

וראה בספר משפטיך ליעקב (12) בנדון ראובן שלח סחורה לשמעון וכשביקש המוביל שייפרע לו טען שכבר פרע לראובן, ואף קיבל הנחת מזומן. וראובן מכחיש, אך מודה שפעמים אחרות פרע לו קודם הזמן, אך במקרים אלו היה מוציא לו קבלה על כך. 

 ז. תרי ותרי בפורע תוך זמנו

החתם סופר  (13א) הביא את דעת השואל כי ב"תרי ותרי" יוציאו ממון מכח חזקה אין אדם פורע תוך זמנו, דהרי מוציאים ממון מכח חזקה זו. אך החתם סופר עצמו נקט שמכיוון שחזקה זו היא כאנן סהדי, אם כן אינו אלא כמוסיף סהדי, ותרי כמאה, וא"כ תשאר חזקת הממון על מקומו.  

וראה בדברי הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (13 ב) שהוסיף להביא מדברי הפוסקים בנדון, ובמה שהכריע למעשה.