שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

צובע

תקציר השיעור

א. הצובע - אחת מל"ט מלאכות שבת - הצובע

במשנה במסכת שבת נמנו ל"ט המלאכות שנאסר לעשותן בשבת. ובהן: הגוזז את הצמר, המלבנו, והמנפצו והצובעו. בפשטות, מלאכת הצביעה במשכן נועדה לשם צביעת הצמר שהשתמשו בו.      אך בתלמוד הירושלמי מבואר שהיו מכים את הבהמה בשרביט כדי שעורה יתאדם ויתייפה.

ב. צביעה שאינה מתקיימת

במשנה במסכת שבת נחלקו התנאים האם איסור "גודלת, כוחלת ופוקסת" הוא מהתורה או מדרבנן. ודנו הפוסקים האם ניתן להסיק מהסוגיא כי בצביעה שאינה מתקיימת אין איסור מהתורה.

ג. העברת "סרק" ואיפור בשבת

בשלחן ערוך נפסק כי אסור לאשה "להעביר סרק" על פניה "משום צובע". הפוסקים דנו, האם וכיצד ניתן להתיר לאשה "להתאפר" בשבת, לדוגמה, כאשר מפזרת אבקה ["פודרה"] על פניה.

שימוש במיני איפור וצבע • הסרת צבע ואיפור • ליפסטיק ופודרה • איפור "כשר לשימוש בשבת".

ד. צביעה באוכל וצביעה ב"דרך לכלוך"

בסוגיית הגמרא במסכת שבת נתבאר שיש איסור צובע גם בבשר הבהמה, שהוא אוכל.              אולם יש מרבותינו הראשונים שפסקו להלכה כי "אין דרך צביעה באוכלין", וצריך ביאור.

• בדברי ספר היראים מבואר כי צביעה נאסרה גם באופן שהאדם מנגב ידיו במפית ועל ידי כך היא נצבעת, ואף שלא היתה לו כוונה לצובעה. אך יש שפקפקו בכך, והתירו צביעה כזו שהיא "בדרך לכלוך".

ה. צביעה באוכל ובדרך לכלוך - פסק ההלכה

פסקי השלחן ערוך והמשנה ברורה

ו. צביעה באוכל - הלכה למעשה

צביעה באוכל: כאשר אין כוונתו לשם צביעה • כוונתו גם לטעם וגם לצבע • כוונתו רק לצבע ולא לטעם. נתינת יין אדום ביין לבן • נתינת חומרי טעם במים כשהמים נצבעים על ידם • אומן הנותן צבע מאכל באוכל • נתינת חומר צובע באסלה.

ז. החילוק בין מלאכת כותב למלאכת צובע

ח. שימוש ב"כוס פלא" בשבת

משקפיים שהצבע מתחלף כתוצאה מקרני השמש • איסור כתיבה ב"הסרת מונע" • "זילותא דשבתא".

א. מל"ט מלאכות שבת - הצובע

במשנה במסכת שבת (1א) מונה את ל'ט המלאכות שהיו במשכן, ונאסרו בשבת. ובכללן: הגוזז את הצמר, המלבנו, המנפצו והצובעו. הרע"ב פירש: "הגוזז צמר, וכל שאר מלאכותיה שייכי בצמר תכלת של מלאכת המשכן".

אבל בירושלמי מבואר כי במשכן היו "משרבטין בבהמה בעורות אלים מאודמים". ופירש הפני משה, שהיו מסמנים הבהמה בשרביט להכירה. ובקרבן העדה פירש, שהיו מכים הבהמה בשרביט "כי היכא דלתאדם העור כשיפשיטו אותה". וביאר רבי חיים קנייבסקי, שאין לפרשו על צביעת התכלת משום שהיו מביאים אותו צבוע.

וראה בספר מלאכת שבת (1ג) הגדרת המלאכה, שיעורה ותולדותיה.

 ב. צביעה שאינה מתקיימת

במשנה (2א)  נחלקו  התנאים מה דין "גודלת ופוקסת" - רבי אליעזר מחייב וחכמים אוסרים משום שבות. בפירוש "פוקסת" כתב רש"י: "יש מפרשים מתקנת שערה במסרק, ויש מפרשים טחה כמין בצק וכשנוטלתו מאדים הבשר". ובסוגיית הגמרא נתבאר: "משום מאי מחייבא, אמר רבי אבין אמר רבי יוסי ברבי חנינא, גודלת משום אורגת, כוחלת משום כותבת, פוקסת משום טווה". ורבי אבהו אמר: "לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוסי ברבי חנינא כוחלת משום צובעת, גודלת ופוקסת משום בונה". ובהמשך הסוגיא: "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר גודלת כוחלת ופוקסת, לעצמה פטורה לחברתה חייבת. וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק על פניה, מפני שצובעת".

הרמב"ם כתב (2ב) "אין הצובע חייב עד שיהיה צבע המתקיים". וכתב המגיד משנה: "זה נלמד מדין כותב שאינו אלא בדבר המתקיים". כמו כן כתב הרמב"ם בנדון העברת סרק (2ד) "הצובע מאבות מלאכה, לפיכך אסור לאשה להעביר סרק על פניה מפני שהיא כצובעת".

הנשמת אדם (3ג) הקשה, מדוע לא נאמר שהרמב"ם למד את דינו ממחלוקת רבי אליעזר וחכמים בנדון כוחלת שפירשה הגמרא שהוא משום צובע, שחכמים פוטרים משום שאינו מתקיים, וכן בדברי רבי שמעון בן אלעזר במעברת סרק משמע שאסור אבל פטור. ועל כן צריך לומר, שהרמב"ם סבר כי כוחלת חייב משום כותב, וגרס אחרת בגמרא. ואם כן ניתן היה לומר שבצובע חכמים מחייבים, ולדעת רבי שמעון בן אלעזר המעברת סרק חייבת. ועל כן הוצרך הרב המגיד לומר שלומדים לפטור זאת מכותב.

בסמ"ג (3ב) כתב כי הפוקסת חייבת משום צובעת, ודין זה נלמד מדברי הגמרא "לא תעביר סרק על פניה מפני שצובעת". וכתב החיי אדם (3ג) כי הסמ"ג חלק על הרמב"ם, ולדעתו צביעה שאינה מתקיימת חייב.

ובנשמת אדם כתב שמקור דברי הסמ"ג מהסוגיא במסכת שבת (3א) "שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע ושמואל אמר משום נטילת נשמה. אמר רב מילתא דאמרי אימא בה מילתא דלא ליתו דרי בתראי וליחכו עלי צובע במאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמא, כי היכי דליחזוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה". צביעת הבשר היא וודאי דבר שאינו מתקיים, ומבואר שבכל אופן חייב רב משום צובע.

 ג. העברת "סרק" ואיפור בשבת

בשלחן ערוך(4א) נפסק: "אסור לאשה שתעביר בשבת סרק על פניה, משום צובע. ומטעם זה אסורה לכחול בשבת, ומטעם זה אסורה לטוח על פניה בצק, דכשנוטלתו מאדים הבשר". משמע שהאיסור מדרבנן, ובפשטות ההסבר הוא, בגלל שזו צביעה שאינה מתקיימת. אולם המשנה ברורה כתב "דאין צביעה מדאורייתא על עור האדם". ועוד כתב המשנה ברורה: "בתוספתא איתא, שלא תקנח פניה בבגד שיש בו סרק. ומשמע אף על גב דלא מתכוונת לצביעה, פסיק רישא הוא. וטעם הדבר, כיון דאשה דרכה בכך ליפות את עצמה ע"י צביעת פנים, מחזי שפיר כצובע. אבל איש שאין דרכו בכך, לא מקרי צובע כמו שכתוב בסוף סימן ש"כ (9א) דמותר לאכול תותים ושאר פירות הצובעים, אע"ג דצובע פניו וידיו בעת האכילה".

בקצות השלחן (4ב) הביא את דעת החיי אדם שהפטור כאן הוא משום שאינו מתקיים, והתקשה על כך דמי הגיד לו שהסרק אינו מתקיים. ובהמשך דבריו הביא את דברי המשנה ברורה שהוא משום שאין צביעה בעור האדם, והקשה שהרי כותב על עור האדם חייב. ועל כן פירש "שמלאכת צביעה זהו בדבר הנצבע [וראה לקמן בדברי הקהלות יעקב (12) בביאור ההבדל בין מלאכת כותב למלאכת צובע], ופני האשה אינם ברי צביעה שיעמוד ויתקיים, דא"א בלי לרחוץ הפנים ועל כן אינו מתקיים. והסמ"ג שחייב ע"כ סובר שכיוון שמצד עצמותו מתקיים, אינו נחשב לאינו מתקיים".

עוד כתב הקצות השלחן בתוך דבריו כי לפזר האבקה שמשימים על הצבע מותר בשבת, משום שאין זה בגדר צובעת, כיוון שהאבקה יבשה ואינה מתדבקת דיבוק גמור.

בשו"ת מהר"ם בריסק (5א) דן בתחילת דבריו להתיר "זריית האבק על הפנים", משום שאינו בגדר צובע "אפילו אם האבק משנה צבע הפנים למראה אחר, כיון שנופל האבק מעל הפנים, לא נשאר רושם כלל, הרי דאין לו צבע עצמי". אלא שבסוף דבריו סייג את ההיתר: "כל זה במין "פודער" אשר תכליתו רק לעדן ומראה הפנים ישאר במתכונתו, אבל ה"פודער" אשר רוצים לצבע הפנים שיהיה לו נטיה כמראה אחרת, ודאי אסור".

בשו"ת באגרות משה (5ב) אסר "להתקשט בליפסטיק" משני טעמים: "מאיסור ממחק ומאיסור צובע",והוסיף: "וכן אסור לאשה לצבוע את פניה מדין צביעה. אבל לזרוק את הפאודער הלבן על הפנים שלא מתקיים כלל, אין בזה איסור צובע".

בילקוט יוסף (5ג) פסק כי "מותר לאשה לתת בשבת אבקת פודרא צבעונית על פניה, כיון שאינו דבר המתקיים".

אולם בספר שמירת שבת כהלכתה (6א) הביא כי הגרש"ז אוירבעך פקפק בהתירו של האגרות משה, "דכל שמכוון לצביעה, אפילו לזמן מועט מנלן להתיר. ובפרט שלדעת כמה ראשונים יש איסור תורה גם כשאינו מתקיים. ופודרת איפור, כיון שדרך נשים לצבוע פניהם כך, הרי מסתבר דכתיבה דבכאי גוונא ודאי אסור, ומנא לן להתיר צובע".

וכן פסקו לאיסור בספר ארחות שבת (6ב) "אסור לאשה להתאפר בשבת, ואפילו אינה נותנת צבע על הפנים רק אבקת פודרה, הרי זה אסור".  והוסיפו שם: "מותר לאשה להסיר איפור מעל פניה על ידי רחיצה". וטעם ההיתר: "משום שרק במלאכת כותב מצינו מלאכה הפוכה של מוחק, אבל במלאכת צובע לא מצינו כלל מלאכה של הסרת צבע. ולכן אפילו להסיר צבע על מנת לחזור ולצבוע באותו מקום, אין הסרת הצבע נחשבת מלאכה".

כיום, יש חברות קוסמטיקה המייצרות תכשירי איפור המיועדים לשימוש בשבת, בהכשר גופי כשרות מהארץ ומהעולם (6ג). יסודות ההיתר של התכשירים המותרים, משום שהם עשויים מאבקה ואין בהם שמנוניות, ראה במסמכים המצורפים אופני ההיתר [אמנם כפי שנתבאר לעיל, לדעת המפקפקים בהיתר נתינת פודרה בשבת, לכאורה אין מקום להתיר גם בתכשירים מסוגים אלו, וצ"ע].

 ד. צביעה באוכל וצביעה ב"דרך לכלוך"

בסוגיית הגמרא (3א) מבואר כי רב אסר לשחוט בשבת משום מלאכת צובע. תוספות רי"ד (7א) הקשה מדוע לא אמרו "אין צביעה באוכלין, כדאמרן אין דישה אלא בגידולי קרקע". ותירץ, כי "גדולי קרקע חשיבי, ולכן המלאכות נוהגות רק בהן, אבל כל המטלטלין דינן שוה ואין לחלק בין אוכלין לשאר מטלטלין". אולם בשבלי הלקט (7ב) דן האם יש צביעה בכורכום, והביא את מה שכתב בספר היראים "אין דרך צביעה באוכלין, ומותר.

החיי אדם (7ג) הביא את דעת המתירים לתת כרכום באוכל, וכתב: "וכל זה צריך עיון לעניות דעתי, דיש לומר שדרך צביעה בכרכום, לכולי עלמא אסור". ובנשמת אדם (שם) הקשה מדברי רב שאסר לשחוט משום צובע, ודוחק לומר שבאינו מבושל הדרך לצבוע "והרי כרכום הוא דבר שהדרך לצבוע בו ולמה יהיה מותר לצבוע בו". וסיים: "ועכ"פ האומנים שמתקנים מיני מרקחת וצובעים בצבעים, וכן מוכרי יין שדרכם לצבוע, חוששני להם מחטאת".

באבני נזר (7ד) הביא את תירוצו של החכם צבי על הקושיה משוחט, ששם אסור לאכול הבשר עם הדם ואין המלאכה לאכילה אלא להשביח הסחורה. אך הסיק בסוף דבריו כי נכון להחמיר בהלכה זו, שהרי תוספות רי"ד אסר בזה.

בשבלי הלקט (7ב) הביא את דברי ספר היראים שכתב: "ראוי לבר ישראל שאוכל  תותים או שאר פירות הצובעים, כגון צארסי וזולתם, שיזהר שלא יגע במפה או בבגד, דהוי תולדת צובע. וכן אם יצא דם ממכה, אסור לתת עליה בגד, בין מצמר בין מפשתן".

אולם בספר האגור (8א) ובתשובת הרדב"ז (8ב) לא חששו לכך משום שזהו בדרך לכלוך, ואינו דרך צביעה. אך במגן אברהם (8ג) כתב שאין לסמוך על כך להקל, משום שאנו מחמירים אף בכיבוס דרך לכלוך, וכל שכך שיש להחמיר בצביעה בדרך לכלוך.

 ה. צביעה באוכל ובדרך לכלוך - פסק ההלכה

הבית יוסף (8ד) הביא את דברי שבלי הלקט שיזהר כשידיו צבועות מפרי שלא ייגע במפה, אך באוכלים אין צביעה. וכן הביא (8ה) את דברי שבלי הלקט בנדון מי שיש לו מכה, שיזהר שלא יניח בגד על המכה משום צובע, ואף שזו צביעה בדרך לכלוך.

וכן פסק בשולחן ערוך (9א) "ליתן כרכם בתבשיל מותר, ואין לחוש לו משום צובע, דאין צביעה באכלין. יש מי שאומר שהאוכל תותים או שאר פרות הצבועים, צרִיך לזהר שלא יגע בידיו צבועות בבגדיו או במפה, משום צובע, אבל אם צובע פתו במשקה הפרות, לית לן בה, דאין צביעה באכלין".

ובהלכות חולה בשבת פסק (9ב) "אסור להניח בגד על מכה שיוצא ממנו דם, מפני שהדם יצבע אותו".

 ו. צביעה באוכלין  - סיכום ההלכה למעשה

בפסקי תשובות (9ג-10) סיכם את פרטי הדינים, בחלוקה הבאה:

[א] כשאין כוונתו לצביעה כלל אלא לטעם בלבד – אף שיש המחמירים ובפרט במשקים "מכל מקום לא נקטינן כן " אלא עם כל זה לדברי המשנה ברורה (סי' שיח בשערהציון ס"ק סה בשם יערות דבש) טוב לעשות דרך שינוי ולערות המים לתוך מי התמצית, וכן באבקת קפה ושוקו, וכן מובא בעוד כמה פוסקים., ויש המוסיפים עוד שנכון ולהקפיד שלא לעשות כן אלא סמוך להכין, וכבורר וטוחן. וכשהמשקים הצבועים רואיים היטב לשתיה כשהם לעצמם, ומערבבם במים או במשקה אחר הראויים גם כן לעצמם לשתיה היטב, ואין כוונתו לשם צביעה אלא לטעם, שפיר טפי להקל בכל גווני בלא שינוי".

[ב] כשכוונתו גם לצבע וגם לטעם - המיקל יש לו על לסמוך, והמחמיר תבוא עליו הברכה. ובוודאי שהמיקל ישתדל לעשות דרך שינוי ולאלתר, וכדלעיל בחלוקה א'.

[ג] אם כוונתו רק לצבע ולא לטעם - אם כי יש מתירים גם בזה כיון שמיועד לאילה ושתיה, מכל מקום למעשה נקטינן להחמיר".

וראה בספר בארחות שבת (11) פרטים נוספים בדיני צביעה באוכלים, ובמה שכתב לאסור נתינת סבון כשצובע את שירותים משום שאין מים אלו מיועדים וראויים לשתיה כלל, ולכן אינם בכלל ההיתר מדין צביעה באוכלים". ובהערה (שם) כתבו: "ונראה לכאורה כי פעולת הצביעה הנעשית על ידי הורדת המים בשירותים, נחשבת למעשה גמור, ואין זה גרמא, הואיל והוי כמסיר בידקא דמיא בכוח ראשון, וגם כאן המים נופלים בנפילה אחת על הסבון ונצבעים. אמנם אם החומר הצובע תלוי בתוך בית הקיבול של המים ולא באסלה, אזי הצביעה נעשית בדרך גרמא, שאין המים נופלים על הצבע בכח ראשון. ואם נקלע למקום כזה יש לצדד להקל משום שהוי פסיק רישא ולא ניחא ליה בגרמא"].

 ז. החילוק בין מלאכת כותב למלאכת צובע

בקהילות יעקב (12) ביאר בהרחבה בכמה אופנים את החילוק בין מלאכת כותב למלאכת צובע, ומסקנתו כי צובע הוא בעשיית השבח בדבר הנצבע, ובכתיבה הוא איפכא, שהדבר שנכתב עליו משמש לאותיות, ועיקרו לעשיית האותיות.

 ח.  שימוש ב"כוס פלא" בשבת

בשו"ת בסוד שיח (13) נתאר דינה של שתיה ב"כוס פלא" - ספל שכאשר נמזגת לתוכו שתיה חמה, הצבע השחור נעלם מדפנותיו ומתגלה תחתיו תמונה, האם יש לחשש לאיסור צובע בשבת.

ויש לדון בזה מדברי הפוסקים שהתירו להרכיב משקפיים שמשנים את צבעם בשמש, משום שאינו צובע כלום אלא "הכל בטבע הזכוכית". אולם מאידך גיסא, יתכן לחשוש לאיסור בחשיפת כתב משום מלאכת כותב, כבהסרת לכלוך הנמצא על גבי התכתב . ועוד יש לחשוש לאיסור "זילותא דשבת".

עגלת קניות

Your Cart19
  • x 18 רץ כצבי - ירח איתנים
    הסרה | הוספה
  • x 1 רץ כצבי - פסח שבועות
    הסרה | הוספה
סה"כ: 760.00

בראשית

שמות

ויקרא

במדבר

דברים

נושאים

מועדים

הקדשות

לעילוי נשמת

הרה"ח רבי יהושע השיל רייזמן ז"ל נלב"ע י' טבת תשס"ט

ת.נ.צ.ב.ה.

לעילוי נשמת
אבינו, חמנו וסבנו האהוב
ר' יעקב צבי חיים (הרווי בורטון)     
בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל
אציל הנפש, איש האמונה והגבורה
שהנחיל לנו כי צדקת ה' צדק לעולם ותורתו אמת
תנצב"ה

 

 


תנצב"ה

לעילוי נשמת

איש חסיד וירא שמים שייף עייל ושייף נפיק
הרה"ח ר' אליקים גצל בן הר"ר יעקב יהודה ז"ל זילברליכט
נלב"ע כ"ג אדר תשמ"ג

 

לעילוי נשמת

אשת חיל עטרת בעלה, גמלה צדקה וחסד

כיבדה הוריה באהבה ומסירות, חינכה צאצאיה לתורה ולמצוות

אוד מוצל מאש, נזדככה בייסורים וקבלתם באהבה

 

מרת זיסל הניה (נעמי) זילברליכט ע"ה

בת הרה"ח שלום יוסף הירשפרונג ז"ל

נפטרה במוצאי יום הולדתה, אור לח' תשרי תשע"ו

ת.נ.צ.ב.ה.

התודה והברכה

לכל המסייעים לבניית אתר עולמות

ובראשם

הר"ר ישראל ויינגרטן ורעייתו הי"ו

על מסירותם הנפלאה לבניית אתר עולמות
במקצועיות רבה בסבלנות ובחן

הר"ר מנחם שטיינר הי"ו
שתרם מזמנו ומכשרונותיו לבניית אתר עולמות
הר"ר יחיאל זאב הכהן קרימלובסקי הי"ו

שתרם מזמנו ומכישוריו המבורכים

למען הצלחת הקמת אתר הבית של עולמות

בורא עולם יברכם בכל מילי דמיטב
בבריות גופא ונהורא מעליא

וזכות הרבים תעמוד להם לעד

לעילוי נשמת
גאון התורה והמוסר
מרן ראש הישיבה
הגאון רבי שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל
שהרביץ חכמה ויראה ושם דרך
בהיכל ישיבת חברון למעלה מיובל שונים

נלב"ע ביום הנף ט"ז ניסן תש"ס

לזכרון עולם בהיכל ה'

לעילוי נשמתו

הר"ר פנחס נצר ז"ל

בן יבדלחט"א הר"ר אברהם צבי שיחי' לאוי"ט

קידש שם שמים במעשיו והליכותיו

אהוב על הבריות וקירבם לתורה

נפטר בשם טוב בדמי ימיו

ביום ב' חשון תשס"ח

תנצב"ה

 


הוקדש על ידי בני משפחתו שיחי'