א. הנהגתו של נח בבניית התיבה - למעט בנס

בלימוד מדוקדק של פרשיות הראשונות של חומש בראשית - מתעוררות התמיהות הבאות:

• מדוע מיעטה התורה לספר ולפרט את דברי ימיו של אברהם אבינו מיום שנולד ועד שעלה לארץ כנען [שהיה אז בן שבעים וחמש כדכתיב: "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן"]. וכל מעשיו במשך אותם שנים שהיה באור כשדים, ובכלל זה מלחמתו עם נמרוד ומסירות נפשו על האמונה בה' כשהושלך לכבשן האש וניצל בנס מופלא, לא נמסרו לנו אלא ברמז קל, בשם המקום: "אור כשדים" (עי' ברש"י שם; 1א). ולעומת זאת מאותה עת שיצא מאור כשדים והלך לארץ כנען - לא פסחה התורה על כל פרטי הפרטים מהנהגתו, דרכו ומעשיו (שם דרך; 1ב).

• כאשר מתבוננים בפרשיות התורה המתארות את מעשי האבות, יש לעמוד על נקודה מעניינת: מעשיו ומהלכיו של אברהם אבינו, מאז שעלה לארץ כנען ועד יום מותו, תוארו בהרחבה. וכן יעקב אבינו, כמעט כל מעשיו וקורותיו מיום היוולדו ועד לירידתו מצרימה ופטירתו שם פורטו באריכות רבה. לעומת זאת, בסיפור תולדות וקורות יצחק אבינו לא נכתבה בתורה אלא פרשה אחת בלבד. ומלבד תיאור חלקו בעקידה, ירידתו לגרר, וכן הברכות שבירך את יעקב ועשו, לא הזכירה התורה מאומה מיתר מעשיו בק"פ שני ימי חייו. והדבר מפליא, מדוע לא האריכה התורה בסיפור מעשיו וקורותיו של יצחק אבינו, וצ"ע (שם דרך; 1ג).

•  •  •

לביאור הדברים, נלמד את דבריו היסודיים של הרמב"ן - המבוססים על דברי המדרש - הסוללים לנו דרך בהבנת פרשיות חומש בראשית.

במדרש תנחומא (1ד) מובא: "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם, שכל מה שאירע לו, אירע לבניו", ובמדרש מפורטים בהרחבה "סימנים אלו". וכיוצא בזה מבואר בדברי המדרש שוחר טוב (2א).

הרמב"ן בפירושיו על התורה, הרחיב את היריעה על פי יסוד זה. בראש ובראשונה בפרשת לך לך (2ב) ביאר לפי זה, מדוע "יאריכו הכתובים בסיפור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלושת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו". והוסיף: "ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים [וראה גם בדברי הרמח"ל בספרו דרך השם (3א) שכתב מעין זה]. ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות, כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (עי' ירמיה נא, סג-סד). וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מ"ב יג, טז-יז), ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם". וסיים: "ולפיכך החזיק הקב"ה את אברם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו, והבן זה".

דברי הרמב"ן שכל מעשה האבות הם סימן לבנים מבוארים בתוספת ביאור בפתיחה לספר שמות (2ג) "השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל העתיד לבוא להם". ובספר שם דרך (2ד) הוסיף לבאר את דברי הרמב"ן על פי מאמר חז"ל  (ב"ר מז, ח) "האבות הן הן  המרכבה". כלומר, ה"מרכבה" היא הבחינה של הנהגת העולם על ידי הקב"ה, ולכן מה שהאבות הם בבחינת "המרכבה" משמעותו שכל מקרי האבות ומאורעותיהם קבעו ויצרו את הנהגת בניהם והעתיד לקרות להם. והיינו דברי הרמב"ן, שלכן האריכה התורה בסיפור מאורעות האבות ומקריהם, כי מעשי האבות קבעו  את עתיד הבנין של כלל ישראל  [בבחינת "ספר יצירה"].

להשלמת ביאור הדברים, ראה במה שכתב המשגיח רבי ירוחם ממיר בספרו דעת תורה (3ב) "סוד הדבר הוא, שהאבות חרשו, עבדו, תיקנו, והשלימו עד סוף כל הדורות, עד סוף כל התיקון", ובמה שכתב להתבונן במעשי האבות על נפלאות התועלת שהועילו לבניהם במה שעמדו בנסיונותיהם.

 ב. מעשיהם של אברהם אבינו ושרה אימנו - סימן לבניהם

לאור היסוד המבואר בדבריו, פירש הרמב"ן את מעשיהם של אברהם אבינו ושרה אימנו:

• ירידת אברהם אבינו למצרים "רמז כי בניו ירדו למצרים", עיין בדברי הרמב"ן (4א) בהרחבה.

•  מלחמת אברהם אבינו עם המלכים "להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם" (4ב).

• בפרשת ברית בין הבתרים (4ג) "דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גלויות", כמבואר בדבריו.

• עינוי הגר על ידי שרה בא לרמז "כי בני שרה ימשלו בזרעה של הגר לעולם" (4ד).

על פי האמור ביאר בספר שם דרך (5א) מדוע לא סיפרה התורה על מעשיו של אברהם אבינו עד שבא לארץ ישראל: "סיפורי התורה אינם סיפורי מעשיות גרידא או תיאור ההיסטוריה של עם ישראל, אלא כל כולם עניינים עמוקים ביסוד הבנין והיצירה של הנהגת כלל ישראל. ולכן רק כאשר נהיה אברהם אבינו "אב" שכל מעשיו פועלים את עתיד בניו התחילה התורה לספר מאורעותיו. ודבר זה היה רק ביציאתו מחרן, כי רק אז היה הגילוי הראשון של הקב"ה לאברהם אבינו במראה, ומאז נהיה ל"אב" לכלל ישראל. משום כך רק משהגיע לדרגה זו שנהיה ל"אב" כלל ישראל, העם הנצחי, התחילה התורה לספר מעשיו. כי רק מאותה שעה, כל זיז ותג ממעשיו, וכל דיבור ופעולה שלו, יצרו תורה שלמה של יצירה וסימן לבניו. ולכן לא הזכירה התורה מאומה מכל המאורעות שקרו לו ב"אור כשדים".

 ג. מעשיהם של יצחק אבינו ורבקה אימנו - סימן לבניהם

גם מעשיהם של יצחק אבינו ורבקה אימנו היו סימן לבניהם:

• ירידת יצחק אבינו לפלשתים מפני הרעב "ירמוז לגלות בבל" (5ג).

• בפרשת חפירת הבארות רמז לבתי המקדש הראשון, השני ושלישי (6ג), וכן למשכן שילה (6ד).

• רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, כתב בספרו קדושת לוי (6ה) כי השלמת אברהם אבינו ויצחק אבינו עם אבימלך, גרמה לכך "שאף על פי שישראל יהי בשעבוד אומות ומלכים, יהיו מלכים משלימים עם ישראל לעשות רצונם".

• במשך חכמה (6ו) כתב כי במה שיצחק אבינו ביקש שישמעאל יעשה תשובה, היה "סימן" שבני ישמעאל יתקרבו

 • בעליית המים בבאר לקראת רבקה היה "סימן" ברכה לבניה.

ד. מעשיו של יצחק אבינו - במידת הדין

על פי האמור ביאר בספר שם דרך (7ג; 8) כי הסיבה מדוע לא נכתבו בתורה קורות חייו של יצחק אבינו טמונה במידתו - מידת הגבורה - מידת דין [זוהר הקדוש (7א); רמב"ן (7ב) בהקדם דברי בעל הטורים שיצחק אבינו "נתייסר ביסורים בלי מידת הרחמים", ועל כרחך אין כוונתו לומר שיצחק אבינו סבל יותר יסורים מאברהם ויעקב, אלא רצה לומר שהיסורים שעברו עליו היו בבחינה אחרת מהיסורים שעברו על אברהם ויעקב, אלא בדקדוק מידת הדין כפי ש"עלתה במחשבה לברוא את העולם". ועל כן התורה לא האריכה בסיפור מעשיו וקורות חייו לבנות על ידם עתיד נצחי לבניו בבחינת "מעשי אבות סימן לבנים", כדי שבנין העתיד של כלל ישראל לא יהיה במידתו של יצחק אבינו, מידת הדין. לכן רק המעשים שקרו לאברהם אבינו וליעקב אבינו נשארו גלויים בתורה ובהם נקבעה ההנהגה העתידית של כלל ישראל לדורי דורות. אולם מעשי יצחק אבינו שהיו בהנהגת מידת הדין, כמו שנתבאר, שכל מעשיו נבחנו וצורפו בכור המשפט והדין ללא שיתוף מידת הרחמים - לא נכתבו בתורה בגלוי אלא נשארו בנסתר.

ה. כל גזירת עליונים שנעשה לה למטה סימן - תתקיים על כל פנים

דברי הרמב"ן (2ב) הם היסוד לטעם אכילת הסימנים בראש השנה, כמבואר בחיי אדם (9א) ובמהר"ל (9ב).

ו. מעשי אבות סימן לבנים - מכוחם של האבות מעשי בניהם

ממוצא הדברים נלמד כי מכוחם של האבות יכולים בניהם לפעול, כדבריו של רבי אלימלך מליז'ענסק (9ג) "בגלל פעולת האבות  פעם אחת יכולים הצדיקים שיהיו אחר כך לעשות כזאת אפילו מאה פעמים כיוון שנפתח השער".

ובדרך זו ביאר רבי אשר וייס (10) את דבריה של חנה שעקדה על קידוש ה' את שבעת בניה "לך אמור לאברהם אבינו אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" - אתה עקדת מזבח אחד" ומכוחך "אני עקדתי שבעה מזבחות".