פרשת נח

ספר הישר

א. הנהגתו של נח בבניית התיבה - למעט בנס

בדברי הרמב"ן (1א) ורבנו בחיי (1ב) נתבאר מדוע טרח נח לבנות תיבה גדולה, והרי בכל מקרה היה צריך לסמוך על הנס שכל בעלי החיים יכנסו לתוכה. וכתב הרמב"ן: "וכאשר תאסוף לכולם מאכל אשר יאכל לשנה תמימה לא תכיל אותם התיבה הזאת ולא עשר כיוצא בה, אבל הוא נס, החזיק מועט את המרובה. ואם תאמר יעשנה קטנה ויסמוך על הנס הזה... עשו אותה גדולה למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים". וכיוצא בזה מבואר בדברי רבנו בחיי, שאף על פי שידע נח שבדרך הטבע לא יכנסו כל רבבות מיני בעלי החיים לתוך התיבה אלא רק במעשה נס - ואם כך יכול היה נח לעשותה קטנה, שהרי בלאו הכי רק אם יתרחש נס יכנסו כל בעלי החיים לתוכה, ומה ההבדל אם יעשה תיבה קטנה או גדולה. ובכל זאת טרח נח לבנות תיבה גדולה כדי "למעט בנס", כי כך צריך האדם לנהוג במעשיו - לעשות כפי הנדרש בדרך הטבע.

• ההנהגה 'למעט בנס' מבוארת בטעם זיפות התיבה בכופר מבית ומחוץ, כמבואר בספר אילת השחר (1ד) "שעשו כל מה שביכולתם לעשות להינצל בדרך טבעי כדי למעט בנס".

• וכן ביאר בספר שלמי נחום (1ו) את דברי הרמב"ן (1ה) שלא נולדו לנח בנים רבים קודם המבול "כדי למעט הנס".

להרחבת ביאור ההנהגה 'למעט בנס', נעיין בדבריהם של הרמב"ן ורבנו בחיי במקומות נוספים:

• רבי בחיי כתב בהקדמה לפרשת שלח (2א)  כי "עיקר יצירת האדם בנוי על מידת הטבע, ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות שיהיו הכנות להשיג בהם חפצו", ומפרט דוגמאות לכך.

• הרמב"ן בתחילת פרשת שלח (2ב) ביאר בענין חטא המרגלים, שעצם הבקשה לשלוח מרגלים היתה הגונה כי כן דרך התורה להשתדל לנהוג בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס.

• הרמב"ן (2ג) פירש כי יסוד זה שהאדם מצווה לנהוג במעשיו כפי הנדרש בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס, הוא אחד הטעמים למצוות מנין בני ישראל במדבר: "כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף (עי' דברים לב, ל), וזה טעם "כל יוצא צבא בישראל", כי המנין מפני צבא המלחמה".

ב. למעט בנס - בפרשיות נוספות בתורה

ההנהגה 'למעט בנס' עומדת ביסודן של פרשיות נוספות בתורה, כדלקמן.

• בספר שם דרך (3א) ביאר מדוע יעקב אבינו לקח מאבני המקום ושם מראשותיו "ופשיטא שגדר אבנים זו לא יכלה להגן עליו ולהצילו מחיות רעות, ובודאי היה סמוך ובטוח שייעשה לו נס. אלא דכמו שנתבאר, כך צריכה להיות הנהגת האדם - לעשות את מעשיו כפי הנדרש בדרך הטבע ולמעט בנס", ולכן נהג יעקב אבינו בצורה טבעית בכך במה שהיה יכול.

• עוד ביאר בספר שם דרך (3א) את דברי משה רבנו ליתרו "אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעינים". וכתב הרמב"ן: "אז אמר לו משה אל נא תעזב אתנו, כי מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות ותורנו הדרך אשר נעלה בה". ולכאורה דבריו תמוהים מאד, וכי יתרו הוא זה שיהיה לבני ישראל לעינים בכיבוש הארצות להראות להם את הדרך אשר ילכו בה, הלוא ארון ברית ה' הוא ההולך לפני המחנה להנחותם בדרך. ולפי המבואר יש לפרש שדברי משה היו באותה מידה של "אין סומכין על הנס" ומידת "למעט בנס", ולכן אמר לחובב ש"מדעתך המדבר תהיה לנו לעינים בכבוש הארצות", בבחינה זו שבכל מה דאפשר מקיימים את הנהגת הטבע בעולם וממעטים בהנהגת הנס

• בספר אילת השחר (3ג) ביאר שהסיבה שמשה רבנו הקים את המשכן, למרות שברור לכל שהקמתו היתה מעשה ניסים "דכיוון שהיה [משה רבנו] גבוה עשר אמות, היה נראה כאילו שמקים בעצמו, ועל כן היה הנס פחות גלוי. מה שאין כן אם ההקמה היתה נעשית על ידי אחרים, היה נס יותר גלוי.

ג. חפץ השי"ת לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר

ויש לבאר ענין זה - מדוע רצתה התורה שהאדם ינהג במעשיו כפי הנדרש בדרך הטבע ולא יסמוך על הנס, ועד כדי כך, שגם כאשר מובטח לו שיתרחש לו נס עליו להמשיך ולנהוג כפי הנדרש בדרך הטבע "כדי למעט בנס".

בביאור ההנהגה 'למעט בנס' כתב הר"ן בדרשותיו (3ד) "שחפץ השי"ת לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר, ושהטבע יקר בעיניו לא ישיגהו אלא לצורך הכרחי... ומפני היות מנהגו של עולם יקר בעיני ה' וחפץ בוכמו שכתבנו, לפעמים כשיצטרך נס ופלא יערב בו איזה דבר טבעי יהיה למשענת הנס ההוא, עם היות שהדבר הטבעי ההוא לא יספיק לפעול הנס ההוא, אבל ישען בו לבד". ומבואר בדבריו שרצון הקב"ה בהנהגת העולם הוא "לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר ושהטבע יקר בעיניו לא ישיגהו אלא לצורך הכרחי", וזו הסיבה שהשי"ת מסובב את כל הנהגת העולם בדרך הטבע.

ומעתה מבואר היטב רצון התורה שהאדם ינהג במעשיו כפי הנדרש ממנו בדרך הטבע ולא יסמוך על הנס, כי כך הוא חפץ ה' בהנהגת העולם "לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר" - ולכן על האדם לנהוג בכל מעשיו כפי הנדרש ממנו בדרך הטבע, ואל לו לסמוך על הנס. ולכן צריך "למעט בנס" כאשר מובטח לו שיתרחש לו נס - כי מתוך שרצון ה' וחפצו לקיים את הנהגת העולם בדרך הטבע אזי גם כאשר מתרחש נס חפץ ה' לערב בנס הנהגה טבעית כדי "לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר".

והם הם דברי הרמב"ן (1א) שנח בנה תיבה גדולה כדי "למעט בנס כי כן הדרך בכל הניסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים", כלומר, כך צריכה להיות הנהגת האדם במעשיו - לעשות את מעשיו כפי הנדרש ממנו בדרך הטבע, כי זהו "חפץ השי"ת לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר", וכדברי הר"ן.

לפי האמור מוטעמים דברי הרמב"ן (4א) בביאור טעם איסור כשפים וכלאים: "ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו, וגם זה מטעמי איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה". כלומר, בגלל רצון ה' וחפצו לקיים את הנהגת העולם בדרך הטבע, נאסרה כל פעולה שיש בה שינוי מהנהגת הטבע בעולם, דוגמת איסור כשפים וכלאים.

הדברים מפורשים גם במה שכתב הרמב"ן (4ב) על הפסוק "וצוה ופקדו שרי צבאות בראש העם", וזה לשונו: "כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו". האדם צריך לעשות את מעשיו כפי הנדרש ממנו בדרך הטבע גם כאשר מתרחש לו נס, כי זהו חפץ השי"ת - "לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר". ולכן, למרות שה' הוא הנלחם לישראל ועושה להם נסים לנצח את אויביהם, בכל זאת נצטוו בני ישראל לעשות את כל ההכנות הנדרשות למלחמה בדרך הטבע, ובכלל זה לפקוד שרי צבאות בראש העם כדי להתכונן למלחמת כיבוש ארץ ישראל בדרך הטבע.

וראה גם בדברי המגיד מישרים (4ג) לבית יוסף: "שכל מה שאפשר שלא לשנות הטבע עושה הקב"ה, מפני שהטבע שלוחו של הקב"ה ואינו רוצה לשנותו היכא שלא אפשר".

ד. ההנהגה למעט בנס - מגדרי חובת ההשתדלות

בספר הדרי קודש על הרמב"ן (4ה) למד מדברי רבנו בחיי (1ב) שטעם ההנהגה למעט בנס הוא משום הצורך בהשתדלות, ונקט כן גם בדעת הרמב"ן (1א).

הסבר זה מבואר בהרחבה בספר שיח יצחק בשם "המשגיח" [רבי יחזקאל לוינשטיין, משגיח ישיבת מיר ופוניבז'] "שבאמת כל ההנהגה בבריאה היא הנהגה של "מיעוט בנס", שהרי כל מה שקורה בכלל ובפרט ליחיד ולרבים כבר גזור וחתום ופסוק מראש השנה ויום כיפור, וכל מעשי האדם האם רק מההלכה של השתדלות, אע"פ שאין הם פועלים מאומה. וכמו שכתב הרמב"ן (5ב) ככל קבוע "הגזירה אמת והחריצות שקר". ואם כן כל ענין ההשתדלות הוא אך ורק בכדי להלביש את הגזירה השמיימית במהלך הטבעי בשביל למעט בנס".

ומכאן המסקנה המעשית: "כשחיים עם האמת הזו שהגזירה אמת והחריצות שקר, וכל ההשתדלות מטרתה רק בשביל למעט בנס, אם כן אף כאשר עושים את מה שצריך לעשות, הלב נתון לבית ה' שהכל באמת נעשה ממנו ית', וכל העולם שמסביב הוא רק יד ה'. ורק כך ניצלים מהטבע הזה של טירדות ודאגות שמלווה את האדם כל ימיו, ומפריעות לו בכל מדרגות העבודה, כמו שרואים בכל ספר המסילת ישרים. נמצא שעל ידי שיודעים ומרגישים שתמיד נמצאים בתיבת נח ובידיו של הקב"ה, יכולים להיות רגועים ושלוים ולפנות את כל הלב לעבודת השי"ת".

ה. החובה למעט בנס - כדי להשאיר את אפשרות הבחירה החופשית

הסבר זה מבואר ברחבה בדברי "המשגיח" רבי יחזקאל לוינשטיין (6) "ביאור הדבר מדוע דרך הקב"ה למעט בנס, שכל תכלית עשיית הנס ומטרתו הוא עבורנו, כדי שנתבונן ונראה מכאן גדלות הקב"ה. וכיון שעיקר כל הבריאה שלא יהיה האדם מוכרח במעשיו, וניתן לו כח הבחירה, שיוכל לבחור ולעשות הטוב על פי רצונו ושאיפתו. ומעתה לו יהיה הנס גדול כל כך, לא יוכלו לחלוק על זה, אם כן ייפגם כח הבחירה באדם, והרי אין לו אפשרות לבחור ברע. ולכן מיעט הקב"ה בנס, כדי שעדיין יוכל להישאר בידו אפשרות הבחירה

תוספת בביאור הצורך למעט בנס נמצא בדברי ה'סבא מקלם' (7ד), המבאר שהמיעוט בנס נועד להגדיל את הנסיון במחשבה ש"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". דבריו נסבו על פירוש הרמב"ן (7ג) שהקב"ה העלה את משה רבנו להר נבו כדי שיראה את כל ארץ ישראל לפני פטירתו, כדי למעט בנס: "ומה שנצרך האדם למעט הנס, הוא גם כן להגדיל הנסיון בכוחו ועוצם ידו, והעומד בנסיון - הרי זה גיבור חיל ואשרי לו".

וכן מבואר גם בדבריו בספר אור רש"ז (8א) כי "רוב הנהגת האדם, פרנסתו ושמירת חייו, הכל בדרך נס הם, ורק למען לנסות את האדם שלא יאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה, העלים הוא יתברך מהאדם כל הניסים הנסתרים, והניחו מקום לטעות "כוחי ועוצם ידי עשה לי", ובזה תבחן חכמת האדם הנלבב".

ו. ההנהגה למעט בנס - להשריש את האמונה שההשגחה שווה בין בנס ובין בטבע

לביאור יסוד זה, נעיין תחילה בדברי הרמב"ן המפורסמים בסוף פרשת בא (8ב), בביאור טעם המצוות הרבות שנצטווינו לזיכרון יציאת מצרים: "ומן הנסים הגדולים והמפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו עונשו, הכל בגזירת עליון". ולכן ציוותה התורה מצוות רבות זכר ליציאת מצרים - כדי שנכיר מתוך הנסים הגדולים והמפורסמים שעשה הקב"ה במצרים שגם הטבע הוא נס נסתר.

וכן מבואר בדברי הרמב"ן בריש פרשת לך לך (8ג) ובפרשת וארא (9א)  ש"שכר כל התורה ועונשה בעוה"ז הכל נסים והם נסתרים, יחשוב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם והם באדם עונש ושכר באמת". והיינו, שכל המאורעות והמקרים של האדם הם נסים נסתרים בהשגחת הקב"ה כשכר ועונש על מעשיו.

ולפי זה ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (9ב) את תוכן ענין ההנהגה לא לסמוך על הנס ולמעט בנס: "כדי להשריש את האמונה ששיעור ההשגחה וההנהגה של הקב"ה שווה באותה מידה, בין בנס ובין בטבע. ומשום כך עשו נח, משה רבנו, יהושע בן נון ואלישע פעולות טבעיות לכאורה, אף שידעו שיעשה להם   נס - כדי להראות שהשגחת הקב"ה והנהגתו קיימת גם בפעולות הטבעיות, ולא רק במעשה נס. וכך גם נהג יעקב אבינו שלקח מאבני המקום ושם מראשותיו "כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות", בכדי ללמד שהקב"ה משגיח ומנהיג באותו שיעור -  על המעשים הטבעיים כעל מעשי הנסים.

 ז. אימתי ההנהגה הנדרשת היא במיעוט נס ואימתי בפרסומו

הרמב"ן (10א) כתב בביאור נס נחש הנחושת "כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס" להראות שהכל מאת השי"ת. ומבואר מדבריו שהקב"ה הוסיף על הנס והגדילו כדי להראות את גדולתו, ושהכל בא מאת ה' "כי ה' ממית ומחיה". ולכאורה דבריו סותרים את המבואר לעיל בפרשת נח (1א) בענין עשיית התיבה [ובכל המקומות האחרים שהובאו לעיל בהרחבה] שדרכו של הקב"ה למעט בעשיית הניסים.

וביאר בספר שלמי נחום (10ב) "יש שני סוגי ניסים - [א] ניסים שנעשים לתועלת הדבר כאשר אין אפשרות הצלה אלא על ידי נס, ובסוג זה של ניסים [תיבת נח] הקב"ה עושה הכל כדי למעט את הנס ולא לשנות את טבעו של עולם. [ב] ניסים הנעשים על מנת לפרסם ולהודיע את שמו ית' בעולם [נס נחש הנחושת], וניסים אלו נעשים בדווקא ברבים קבל עם ועדה והקב"ה מגדילם ומוסיף בהם תוספת של נס בתוך נס, והכל כדי להודיע את שמו ית' ברבים.