א. בסוף הלכות שכירות כתב הרמב"ם [1], כי הפועל "חייב לעבוד בכל כוחו", ודין זה נלמד מיעקב אבינו שאמר לרחל ולאה "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן". ובדברי חז"ל נתבארו דיני "התפטרות" פועל מעבודתו, דהיינו הנאים והפרטים אימתי מותר לפועל לחזור בו מעבודתו [בעיקר בפרק השוכר את האומנין במסכת בבא מציעא]. אולם לכאורה לא מצינו שיש לפועל זכות לשבות ולהפריע למהלך העבודה התקין של המעביד. אם לא מוצאים חן בעיניו תנאי העסקתו, מאיזה סיבה שלא תהיה, הדלת פתוחה לפניו להתפטר. אך מי אמר שיש לו זכות להפסיק "באופן זמני" את עבודתו, ולעתים אף למנוע מפועלים אחרים לעשות את מלאכתו, על מנת לכפות על המעביד למלאות אחר דרישותיו. וצ"ע איפוא, האם על פי ההלכה רשאי הפועל ל"שבות" ממלאכתו כדי להיטיב את תנאי שכרו.

זאת ועוד, בדברי המשנה בתחילת פרק האומנין [1] מפורש שאם הפועלים חזרו בהם מהסכמתם לעבוד עבודה המוגדרת כ"דבר אבד" [עי"ש במשנה כמה דוגמאות] "בעל הבית שוכר עליהם [בני אדם בשיעור שכרן] או מטען [אומר להן שיתן להם יותר כסף אם ימשיכו בעבודתם, ולבסוף אינו נותן אלא מה שהתנה בהתחלה]" - יעו' פרטי הדינים  בזה בשו"ע חושן משפט [3] סי' שלג סע' ג-ה). ולפי זה, כאשר הפועלים עובדים במלאכות שניתן להגדיר אותן כ"דבר אבד", אין להם זכות לשבות ממלאכתם, ובוודאי שיש זכות לבעל הבית "לשכור עליהם" או להטעותן", וצ"ב.

זכות השביתה מכח "מנהג המקום"

ב. במסכת בבא בתרא [1] מובא: "רשאין בני העיר להתנות על שכר פועלים ולהסיע על קיצתן" [ופרש"י: "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדת דין תורה"]. ובהמשך הסוגיא מבואר כי דין זה נאמר רק כאשר "ליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו". כלומר, בני העיר רשאים לתקן תקנות רק כאשר אין במקומם "אדם חשוב", אבל אם יש "אדם חשוב", אינם יכולים לתקן את התקנות אלא בפניו. וכתב הרא"ש [1] "מכאן דכל בעלי אומנות יכולים להתנות ביניהם, והם הנקראים בני העיר בענין מלאכה. ו"אדם חשוב" היינו דוקא כגון רבא שהיה ראש ומנהיג בעיר. ואפילו כל בני העיר לאו כל כמינייהו להתנות, אם לא מדעת אדם חשוב". וכן מבואר בשו"ת הרשב"א [2] שהוסיף: "והרב יוסף הלוי אבן מיגש פירש, אדם חשוב, ת"ח הממונה פרנס על הצבור, אע"ג דעביד בלא רשותא דידהו, תנאיה תנאה". ודין זה נפסק בשו"ע [3] חו"מ סי' רלא סע' כח). וכתב הרמ"א: "והא דבני אומנות יכולים לתקן ביניהם תקנות, היינו כולם ביחד, אבל שנים ושלושה מהם לא מהני".

ולפי זה מבואר, כי בני האומנות רשאים מעיקר הדין להתארגן ולעשות להם תקנות לתועלתם, ובכלל זה הזכות לעשות "שביתה" כדי לשפר את תנאי השכר. וכן נקט רבי משה פיינשטיין באגרות משה [5] חו"מ ח"א סי' נט) על פי דברי הגמרא בב"ב ודברי הרא"ש הנ"ל כי "אלו היוניאנס [איגודים מקצועיים] שבמדינתנו יש להם מקור מדינא, דהם בעלי אומנות אחת, והם הרוב. ולכן מה שמחליטים שלא לעבוד עד שיוסיף להם וכדומה, היא תקנה שיכולים לכוף את המיעוט שלא הסכימו" [ועי"ש כי "אדם חשוב" היינו "דוקא אדם חשוב הממונה פרנס על הצבור לעיין בתקנות בני העיר ובכל צרכיהם. ואם כן בערים שבמדינה זו לא ממונה שום חכם על כך, ולכן הוא כליכא אדם חשוב, שתנאיהם ותקנותיהם קיימים, וכ"ש במדינתנו [ארצות הברית] שיש להם רשות מהממשלה על זה". ועי' במנחת שלמה [6] אות ד' בענין "אדם חשוב"].

ובספר מנחת צבי [[8] רבי צבי שפיץ, דיין בירושלים] רצה להביא ראיה מדברי הגמרא ביומא [2] שבית גרמו לא רצו ללמד אחרים את עשיית לחם הפנים, וכפלו חכמים שכרם כדי שישובו לעבודתם. ומשמע לכאורה שכדין עשו ב"שביתתם". אלא שדחה זאת וכתב, שחכמים כפלו בשכרם מחוסר ברירה, כי אחרים לא ידעו לעשות את מלאכתם. ואדרבה, ממה שניסו חכמים להביא פועלים אחרים, מוכח שאין זכות לשבות, אלא "שביתה" פירושה "התפטרות", והמעביד רשאי להביא פועלים אחרים בעל כורחם של הפועלים השובתים [אלא אם כן יש מנהג במקום, וכאמור לעיל].

ג. ובאשר לשאלה האם מותר לעובדים השובתים להכריח את חבריהם שאינם מעוניינים בכך, להצטרף לשביתה, כתב רבי משה [[5] בהמשך דבריו הנ"ל] שמצד עצם קיום התקנה, אין בידם כח לכפות את חבריהם "אבל מכל מקום מסתבר שיכולים לכופן מדין קא פסקת לחיותי ["השגת גבול"] ומדין מערופיא שברמ"א חו"מ סי' קנ"ו סעי' ה'. ובהרבה דברים יש גם ענין החזקות שנוהגין בישראל. וגם מצד שהסכימו כבר כל בני המדינה שהוא עוולה גדולה למי שנשכר לעבוד במקומם, יש להם רשות גם כן לכופן וכמו שהוא מעשים בכל יום במדינה הזאת".

ואמנם לפי זה כתב בספר מנחת צבי [8] כי "במקומות שלא קיים בהסכמי עבודת הפועלים המושג שיש להם זכות לשבות, אין הם רשאים לשבות, ואפילו הם צודקים בתביעתם, הם רשאים לתבוע את בעל הבית בבית הדין או לעזוב את עבודתם, אולם אין הם רשאים לא לעבוד, וכן אין הם רשאים לעכב פועלים אחרים לעבוד במקומם".

ומכל מקום בספר משפט הפועלים [10] מאת רבי יוסף רוזנר, אשדוד תשס"ז; הערה ה) כתב שגם במקומות שאין להם ארגון עובדים, יש לעובדים זכות לבחור נציגות מיוחדת לענין זה, ולשבות על פי הדין והמנהג. אמנם לפי מה שנתפשט המנהג, זכות זו מוקנית רק למסגרת מאורגנת של עובדים, כמו בית ספר, או מפעל עם מספר עובדים. אבל לא ניתנה זכות זאת לעובד "בודד" שעובד אצל מעביד מסויים".

• שביתת מחאה על פיטורי עובדים אחרים - פשיטא שאינה מותרת על פי ההלכה, יעו' במנחת צבי [9] אות ח).

• הזכות לעשות "שביתת האטה" - דהיינו להמשיך לעבוד בעצלתיים, או לבוא בשעה מאוחרת לעבודה. במשפט הפועלים [10] הערה ו) כתב שהדבר אסור, כי הדבר נחשב כ"גזל שאינו ניתן להישבון", אלא אם כן גם סוג כזה של שביתות מעוגן במפורש בתקנות המקום. ועי' במנחת צבי [8] אות ו).

• הוצאת "צווי ריתוק" על פי ההלכה - בשו"ת בנין אב [12] הביא הראשון לציון רבי אליהו בקשי דורון, את דברי התוספתא [2] "מי שהיה בלן או ספר לרבים, ואין שם אחר אלא הוא, והגיע שעת הרגל ומבקש ללכת לביתו, יכולים לעכב על ידו עד שיעמיד אחר תחתיו" - להוכיח שמותר לחייב את העוסקים במלאכה חיונית לעבוד בעל כרחם. אמנם יש בזה כמה תנאים, יעו' בדבריו, ובמה שדן מהגמ' ביומא [2] שלא כפו חכמים את בית גרמו לעשות מלאכתם.

• פיטורי עובד ששבת -  משפט הפועלים [11] סע' ו-ז ובהערות טז-יז). ועי' במנחת צבי [9] אות י).

• ניכוי שכר ימי השביתה - ברמ"א [3] סי' שלג סע' ה) נפסק כי פועל שנאנס וחלה ומחמת זה לא עבד אינו מקבל שכרו, יעו' בדבריו, ובמנחת צבי [8] אות ז) שנקט על פי דבריו שהפועלים אינם מקבלים שכר על ימי השביתה, אלא אם כן מנהג המדינה שמקבלים. וראה באגרות משה [5] חו"מ ח"א סי' נט) ובמשפט הפועלים [11] סע' ח ובהערות יח-יט).

• החובה להודיע מראש על השביתה ולהגיע לבוררות על פי דין תורה - מתחייבת ע"פ ההלכה, יעו' במנחת צבי [8] אות ו), במשפט הפועלים [10] הערה ה).

•  •  •

שביתת מלמדים ומורים, רופאים ואחיות

בנדון זה, גם אם יש לפועלים אלו זכויות מכח "מנהג המדינה", אולם צ"ע האם מותר להם לשבות, מאחר ובשביתת מלמדים ומרביצי תורה יגרם ביטול תורה לתלמידים [ואף במורים ל"לימודי חול", יש סכנה רוחנית לתלמידים הבטלים מלימודיהם]. וכמו כן שביתת רופאים ואחיות מסכנת חיי אדם.

בנדון שביתת מלמדים ומרביצי תורה דנו רבי אהרן קוטלר בשו"ת משנת רבי אהרן [4], רבי משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה [5] והגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה, על פי דברי הגמרא במסכת בכורות [1] שאין נוטלים שכר על הוראה ולימוד תורה [כפי שדרשו מהפסוק "ראה לימדתי אתכם חוקים ומשפטים צדיקים, מה אני בחינם אף אתם בחינם"]. וכתבו התוספות (שם) "ומה שנוהגים עכשיו ללמוד תורה בשכר אם אין לו במה להתפרנס, שרי. ואפילו יש לו, אם הוא שכר בטילה, דמוכח שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו, מסתברא דחשיב בטלה [ומותר]. ועוד, בקטנים שרי מטעם שימור ושכר פיסוק טעמים, כדמוכח פרק אין בין המודר" [וכוונת התוספות למבואר בגמרא  בנדרים [2] יעו"ש]. והדברים הובאו להלכה בשו"ע [3] יו"ד סי' רמו). ומשום כך נקטו הפוסקים, כי למלמדי תורה ורופאים, שמעיקר הדין חייבים לעשות את מלאכתם בחינם, אסור לשבות.

וכמו כן, מכיון שמעשה השביתה נחשב "חטא", בוודאי לא התירו לעבור על איסור תורה בשביל הרווחת ממון. ובוודאי שאסור גם למנוע מחבריהם לעשות כן. יחד עם זאת, כמובן, מוטל חיוב גמור על המעבידים לדאוג להם לשכר הוגן [ואדרבה, ראה בדברי הגר"א קוטלר [4], שיש לדאוג לתנאים הולמים לעוסקים בחינוך ובמלאכת הקודש, כדי שהאנשים המתאימים והראויים יוכלו לעסוק במלאכה זו במנוחת הנפש].

אמנם כתב האגרות משה [5] שרק באופנים מסויים וע"פ הוראת חכם מובהק, יהיה הדבר מותר משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", בבחינת "ביטולה זהו קיומה", וכן דעת הגרש"ז אויערבך, יעו' בדבריו.

וראה במכתבי הגר"י וייס והגרש"ז אויערבך בזמן שביתת הרופאים והאחיות, המובאים בספר נשמת אברהם [7] ובאנציקלופדיה רפואית הלכתית [7], ובמאמרו המקיף של הגר"א בקשי דורון בענין שביתת הרופאים [12]-[13].

• סיכום כל הדינים - משפט הפועלים [10]-[11].