א. בתנ"ך [1] מוזכר היין לטובה [וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ; וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב], אך גם לשלילה [לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם; אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִןֹ]. ואף בסוגיית הגמרא במסכת עירובין (סה, א; [1]) שבחו חז"ל את היין ואמרו "כל המתפתה היינו יש בו מדעת קונו" ועוד. ומאידך מצינו במקומות רבים בדברי חז"ל שהפליגו בגנות שתייתו - ראה בהרחבה [בסיום השיעור] דברי הארחות צדיקים [9] והשל"ה [9] בענין זה, ובמה שכתבו לברר היכן עובר ה'גבול הדק' בין השתיה הראויה לבין השכרות המאוסה.

שתיית יין גורמת למגוון היבטים הלכתיים שיש לדון בהם, ותחילה נעיין בסוגיות הש"ס העוסקים בנדונים אלו.

תפילה - במסכת עירובין (סד, א; [1]) "אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תפילה. שיכור אל יתפלל, ואם התפלל תפילתו תועבה". ומבואר למסקנא: "היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור, שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך, שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך".

הוראה - במסכת עירובין (סד, א; [1]) "אמר רב יהודה אמר שמואל שתה רביעית יין אל יורה" [ועי"ש בתוד"ה שתה, בענין הגירסא בגמרא]. ובמסכת כריתות [2] הוסיפו פרטים בדין זה, עי"ש בסוגיא, ובמה שאמרו שכל הוראה אסורה בשכרות, למעט דברים שהם "זיל קרי בי רב", דהיינו דברים פשוטים הידועים לכל [כגון "שרץ טמא וצפרדע טהור"].

המשקאות המשכרים - בסוגיא בכריתות [2] מבואר לענין איסור כניסת שיכור למקדש שהוא הדין לשאר משקים המשכרים וגם "שתה דבש או חלב ונכנס למקדש ושימש, לוקה". ומדין זה נלמד גם לענין הוראה, כדברי הרמב"ם (ביאת מקדש פ"א ה"ג; [2]) "כשם שאסור לכהן להיכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה".

מקח וממכר - במסכת עירובין (סה, א; [1]) נאמר: "שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר, עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו. כללו של דבר, הרי הוא כפיקח לכל דבריו, אלא שפטור מן התפלה. אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט, אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם".

עלו בידינו ג' הגדרות בשכרות: [א] שתוי [ב] שיכור [ג] שיכור כלוט. עתה נרחיב בבירור הדברים להלכה ולמעשה.

ב. תפילה - בספר שתיה ושכרות בהלכה [3] דן בטעם האיסור לשתוי ולשיכור להתפלל, האם הוא משום חסרון כוונה [אחד מחמשה דברים המעכבים התפילה הוא כוונת הלב, כמבואר ברמב"ם פ"ד ה"א], או משום שהשתוי והשיכור מאוס ומגונה לעמוד  בתפילה [כעין דין צואה במקומה והצריך למי רגלים]. וכתב שנחלקו בזה הראשונים, ושיש לתלות בטעמים אלו את מחלוקת הפוסקים בדין שיכור בקריאת שמע [עי' במשנה ברורה סי' צט ס"ק ח; [4]], והאם שיכור מצטרף למנין.

ברכות - הרמ"א (סי' צט סע' א; [4]) פסק: "שאר ברכות, יכול לברך אף על פי שהוא שיכור". ובמשנה ברורה (ס"ק יא) כתב שלדעת הגר"א "יש להחמיר לכתחילה בשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך אף בשאר ברכות. וכל זה כשלא הגיע לשכרותו של לוט, דאי לאו הכי כשוטה יחשב לגמרי לכו"ע ופטור אז מכל המצות. על כן אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך, שהרי פטור היה באותה שעה, וחייב אחר כך לחזור ולקרות ולברך".

ברכת המזון - השו"ע (סי' קפה סע' ד; [4]) פסק: "אפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברהמ"ז.

סיכום הדינים הלכה למעשה - עי' בשו"ע ומשנה ברורה סימן צ"ט [4] ובספר פסקי תשובות [5] שהגדיר ד' דרגות בשתיית יין [ג' הנ"ל - ודרגה נוספת: "שיכור מועט", המתבארת בדברי הרמ"א בסי' צ"ט סע' ג'; [4]]. והביא את פרטי ההלכות בדין השותה יין ושאר משקאות חריפים לענין תפילה וברכות.

ג. הוראה - הרמ"א (יו"ד סי' רמב סע' יג; [6]) פסק: "ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפי' בדבר פשוט אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא". וראה במה שהוסיף בעל החיי אדם בספרו חכמת אדם [6] בענין זה, והביא את דברי הש"ך שחלק על הרמ"א וכתב "ואפילו בדבר פשוט אם לא שהוא דבר ברור בפסוקים וזיל קרי בי רב הוא".

ובספר שתיה ושכרות בהלכה [6] תלה את שורש מחלוקתם בחקירה בגדר האיסור לשתויי יין להורות. האם משום שאם יורה כשהוא שתוי עלול לטעות בהוראתו [וכן משמע מרש"י בכריתות [2] שביאר את סיבת האיסור לשתוי יין לשום הקדש לבעלים, שמא מפאת שכרותו לא יעריך הערכה נכונה]. או שהתורה פסלה שתוי יין להוראה, שאין הוראתו הוראה כלל, כעין פסול הגוף, וזאת אף שיתכן ודעתו צלולה ולא טעה. וכתב שם שיש לתלות בחקירה זו גם את מחלוקת הפוסקים האם שתוי מותר להורות בדיני ממונות, עי' כל דבריו בהרחבה.

ד. מה הם המשקאות המשכרים. כפי שהבאנו מדברי הרמב"ם ([2]; הלכות ביאת מקדש) לענין הוראה "אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה". ולענין תפילה נפסק בשו"ע [4] "שתה יין כדי רביעית אל יתפלל עד שיסיר יינו". וכתב המשנה ברורה (ס"ק א) "ונראה דהוא הדין שאר משקין המשכרים. ולפי דעת הט"ז לא בעינן בשאר משקין שיעור רביעית, ולי נראה דמכל מקום בעינן שיהא בו כדי לשכר ברביעית יין" [וראה במה שהביא בספר פסקי תשובות ([5]; בהערה [7]) "דאלו המקדשים בשבת ויום טוב לפני תפילת מוסף לכתחילה יקדשו על מיץ ענבים או יקפידו לשתות פחות מרביעית או על יי"ש כשיודע שאינו משפיע על צלילות דעתו"].

ובשו"ת תרומת הדשן [7] דן מהרא"י איסרלן [מגדולי רבותינו הראשונים באשכנז] האם שונה דין היינות בזמן הזה. בתחילת דבריו כתב "דלפי משמעות התלמוד, היה נראה דיש לחלק בין יינות שלנו, ליינות שלהם, שהיו חזקים הרבה ומשכרים", ויינות שלנו "לא משכרי כולי האי". ואמנם מסקנתו: "דברביעית שהוא מועט, אין לאסור ביינות שלנו. מכל מקום נראה דצריך ליזהר מאד בדבר". והגר"ע יוסף כתב בשו"ת יביע אומר [7] לענין שתיית חלב לפני הוראה "שהכל לפי השותהו, וכן לפי המקום והזמן. ובזה ניחא מה שראינו כמה גדולים נוהגים לשתות קפה המזוג בחלב וגם אחר כך ממשיכים להורות הוראות לכל שואל. וכן הרבה מהרבנים הדיינים נוהגים לשתות חלב בבוקר קודם הליכתם לבית הדין, ולא חששו להפוסקים שאוסרים לדון כשהוא שתוי, משום שאין החלב שלנו משכר כטבע החלב שלהם. ועכ"פ הכל לפי מה שהוא אדם" [וראה במה שדן שם לענין שתיית תה או קפה עם חלב לפני התפילה].

ה. הזיק בשכרותו. המהרש"ל כתב בספרו ים של שלמה [7] שלמרות דברי הגמרא בבבא קמא שאדם חייב על נזיקין באונס כרצון - "לאו בכל אונס חייב". והשיכור "אפילו הגיע יותר משכרותו של לוט, מכל מקום חייב בתשלומין על כל ההזיקות, ודברי הגמרא בעירובין [1] ששיכור כלוט פטור ממית בי"ד, היינו שפטור מדיני שמים, אבל לפוטרו מדין הזיק שהמזיק לחברו, פשיטא שחייב. דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל שונא ישתה וישתכר על חברו להזיקו, ויפטור. ואפילו בפורים דמחוייב להשתכר, מכל מקום אין כוונת רבותינו כדי שישתגע" [ועי' במה שכתב שם מה דינו של המוציא שם רע על חברו בשעת שכרותו, ולכשנתפקח אמר שאינו יודע מה עשה].

גם בשו"ת הב"ח דן באריכות "בראובן שסעד במסיבת וסעודות חתן וכלה וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה, וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי". ובתשובתו כתב: "ומה שכתבת שזה יש לו טענה שהיה שיכור, לגבי ניזקין אין ספק דחייב, דהיה לו להיזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים, דמי אנסו להשתכר כל כך עד דלא ידע מה קעביד. וכיון דאונס דמחמתיה הוא דאיהו הוא דגרים לנפשיה חייב בניזקין, דהוה פושע גמור". ומתבאר בדבריו שהסיבה לפטור את המזיק מתוך שמחה היא רק בגלל שנהגו כן ומסתמא מחל הניזק על ההזיק. ואמנם בשל כך יש לחלק "בין היזק גדול לקטן בין בגוף בין בממון דבהיזק גדול מקפידין, ואין מנהג לפטור בהיזק" [לשון המשנה ברורה בהלכות פורים [8], ועי"ש ברמ"א שכתב: "ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים פטור מלשלם"].

ו. דברי מוסר בענין דרך ההנהגה הראויה בשתיית היין - ראה בספר ארחות צדיקים [9] והשל"ה [9].