בשנת השמיטה, מחויבים מהתורה בעלי השדות להפקיר את כל הגידולים שגדלו בהם - הרחבנו על כך את הדיבור בשיעור עולמות בנדון הפקר פירות שביעית.

בשיעור זה נברר מה דין הפירות שגדלו בשדה שלא הופקרה כהלכה.

דין 'שמור' - דברי חז"ל ורבותינו הראשונים

א. בחומש ויקרא (1א) נאמר "אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר". רש"י פירש: "אותם אינך בוצר אלא מן ההפקר". וביאר הרמב"ן (שם) שכוונתו לומר שאסור לקצור פירות שאינם הפקר, אך הפירות עצמם לא נאסרו באכילה, והוכיח כן מסוגיות הש"ס. ואמנם בתורת כהנים (1ב) דרשו מפסוק זה: "מן השומר בארץ אין אתה בוצר, אלא מן המופקר", ומשמע מלשון זה כי פירות שנשמרו באיסור אסורים בבצירה.

במסכת יבמות (1ג) מבואר כי נכרי שמביא פירות ואומר שהם של 'עזיקה' אינו נאמן, מאחר ואנו תולים שכוונתו להשביח את מקחו, אך אם אכן היה נאמן היה פירותיו אסורים באכילה. בטעם הדבר הביא רש"י שיש שביארו את כוונת הגמרא 'של עזיקה', היינו שדה מעוזק ושמור שנשמר באיסור בשנת השמיטה. רש"י תמה על פירוש זה: "דמאי איסור יש כאן, אם עבר זמן הביעור, לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר, אסורים. וקודם הזמן, אלו ואלו מותרים". בתוספות (שם) מבואר הפירוש שרש"י דחה, ולדעת רבנו תם, גידולים משדה שנשמר באיסור, אכן אסורים באכילה, כמשמעות התורת כהנים הנ"ל (1ב).

טעמים והסברים בביאור המחלוקת

ב. המנחת חינוך (2א) כתב, כי כאשר אחר שומר את פירות השביעית ולא בעל השדה [שומרי ספיחים], הדין תלוי במחלוקת הבית יוסף והמהרי"ט [נתבאר בהרחבה בשיעור עולמות בענין הפקר פירות שביעית], מהו חיוב ההפקר בשנת השמיטה -'אפקעתא דמלכא', שהשדה הפקר אף אם בעל השדה לא הפקירה. ולפי זה כל ישראל מצווים שלא לשמור את השדה ואין חיוב מיוחד לבעל השדה, ולכן גם אם אחר ישמור את השדה הפירות אסורים. אך אם גדר ההפקר 'אפקעתא דגברא' - בעל השדה מחויב להפקיר את השדה בפועל, אין סברא שאם אחר ישמור את השדה, הפירות יאסרו באכילה.

בביאור מחלוקת רש"י ורבנו תם כתב בספר מנחת אשר (2ב), על פי דברי החזון איש, בשני אופנים:

• לדעת רש"י, אין סיבה לאסור את הפירות אף אם בעל השדה עבר ושמר באיסור.

• רש"י סבר שאכן יש סיבה לאסור כששמר באיסור, אלא שעיקר השמירה הוא בזמן הבצירה, אך כאשר שמר את הגידולים קודם לכן, הם אינם נאסרים. לפי זה במקרה ששימור גם בעת הקצירה, גם לדעת רש"י יש לאסור באכילה.

אופנים שונים של דין 'שמור'

ג. הפוסקים דנו במקרים שונים, האם נאמר בהם דין 'שמור', או לא.

• בספר אורחות רבינו הקהלות יעקב [רבי ישראל יעקב קניבסקי - ה'סטייפלר'] מסופר (2ג; 3א) על מי שהפקיר את שדהו כדין, אך כשנשאל היכן השדה שהפקיר, לא רצה לגלות כדי שלא ילכו לקטוף ממנה פירות. ה'סטייפלר' אמר, כי השדה אינה נחשבת כשדה 'שמורה', כי יתכן שאינו מגלה מחשש שגם לאחר השמיטה יבואו לגנוב משדותיו.

• במקרה אחר, כאשר הפקירו את שדה האתרוגים ללא היתר לקחת יותר מאתרוג אחד לאדם, אסר הסטייפלר את האתרוגים מדין 'שמור'.

•  במקרה שלישי נשאל הסטייפלר, על שדה שבעליו הפקירוהו כדין, אך סיפר שהאילנות אסורים באכילה מדין ערלה. חלק מהקוטפים שידעו שהפירות אינם ערלה, קטפו מהאילן, וחששו שמא הדבר הפירות אסורים מדין 'שמור'. הסטייפלר סבר שאין בזה איסור מדין 'שמור', מכיון שבעל השדה לא נאמן כלל לאסור את הפירות מדין ערלה, ואין צריך להאמין לו בזה.

דין 'שמור' - הלכה למעשה

ד. כאמור, רבותינו הראשונים נחלקו, האם 'שמור' מותר באכילה, או לא.

בדברי החזון איש מצינו לכאורה סתירה בהוראותיו. במקום אחד כתב (3ב) בנדון אתרוגים שנשמרו, כי אין לאוסרם, ויוצא בהם ידי חובה. אך במקום אחר כתב (3ג) שאם הבעלים עבר ולא הפקיר אין לאכול את אותם גידולים, ואף אסור להביא מהם לבהמתו.

הגר"ח קנייבסקי כתב בספרו דרך אמונה (3ד; בציון ההלכה) כי החזון איש עצמו נשאל על הסתירה שבדבריו, והשיב כי בדווקא כתב באופן שיהיה סתירה, על מנת שידעו שמעיקר הדין הדבר מותר, אך יש מקום להחמיר בזה.

הגרב"צ אבא שאול הכריע בספרו אור לציון (4א) להקל ולהתיר את הפירות באכילה, אך הוסיף שמכל מקום יש להפריש מהם תרומות ומעשרות. כמו כן, אין לקנות פירות אלו בכסף מחשש מסייע לעוברי עבירה, אך אם קיבל במתנה וכיוצא בזה מותר.

בספר שמיטה כהלכתה (4ב) הביא כי דעת גאוני ירושלים להחמיר לאסור פירות 'שמור' באכילה. אך בשעת הדחק וכן לחולה וקטן התירו.

סיכום דיני 'שמור' בשביעית - ראה בספר שדה מרדכי (5-6-7) ובמאמרו של הרב צבי גרינפלד בקובץ מוריה (8-9).

• הדין כאשר לא היה שמור בשעת קצירה או בצירה • סגר ולא נעל • העמיד שלט על מקום המפתח.

• ננעל השער מעצמו • שמור משום בהמות או משום נכרים • שימור ישראל בשדה נכרי.

• שמירה בתנאי • שמירה ביד נכרי • שמירה על ידי בעלים • שמירה בנשים וקטנים • שמירה מקטנים.

• השומע קידוש ממקדש שאינו נוהג להחמיר בדין 'שמור ונעבד', והיין בא מן ה'שמור', האם יצא ידי חובה - דיני שביעית השלם (7ב).

דין 'נעבד' - דברי המשנה ורבותינו הראשונים

ה. איסור נוסף שישנו בשדה בשנת השמיטה, הוא איסור 'נעבד' - לעבוד את האדמה או הגידולים במלאכות האסורות בשביעית [ראה בהרחבה בשיעור עולמות בנדון 'מלאכות האסורות בבית ובשדה'].

במשנה במסכת שביעית (10א) מבואר כי "שדה שנטייבה או שנדיירה בשביעית אסורה בזריעה במוצאי שביעית על מנת שלא יהנה מהמלאכות שעשה בשביעית". משמע שכמו כן יש לאסור פירות שגדלו מחמת מלאכות האסורות בשנת שמיטה. אמנם בהמשך המשנה נחלקו בית שמאי ובית הלל, האם שדה "שנטייבה בשביעית", פירותיה מותרים באכילה, או לא.

עוד מבואר במשנה במסכת תרומות (10ב) כי "הזורע בשביעית חייב לעקור את מה שגדל, בין אם זרע בשוגג ובין אם זרע במזיד".

הרמב"ן (10ג) הוכיח ממשניות אלו שאכן פירות שגדלו בשנת השמיטה על ידי מלאכות האסורות בה, אסורים באכילה. [וביאר לפי זה את דברי הגמרא במסכת יבמות (1ג) שפירות של 'עזיקה' - הכוונה פירות שנעשתה בהם עבודה באיסור].

לעומתו, הרמב"ם (10ד) כתב שאם נטע באיסור חייב לעקור, אך אם לא עקר הפירות מותרים באכילה. מהר"י קורקוס [בסוף דבריו] ביאר את דעת הרמב"ם, שאכן חייב לעקור את הפירות, אך מחמת זה אין לאסור כאשר לא עקר, ואף הביא לכך ראיה מדברי הירושלמי.

הרמב"ם, בהמשך דבריו שם (10ה) כתב דין נוסף, שהזורע בשנת שמיטה [במקרה שלא נאסר מחמת ספיחין, כגון שזרע לצורך הירק והוא נלקט בשנה שמינית] - הירק מותר באכילה.

וראה בהשגות הראב"ד שהעיר מדברי המשנה (10ב) "הנוטע בשביעית חייב לעקור את הגידולים", ובכסף משנה שהביא את דברי המהר"י קורקוס הנ"ל לבאר את דעת הרמב"ם.

טעמי האוסרים 'נעבד'

ו. בספר משנת השביעית (11א) מבוארים שלושה טעמים מדוע 'נעבד' אסור באכילה:

[א] אסור מדאורייתא מהכתוב "שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה" - מן השבות אתה אוכל ולא מן השמור. [ב] נכלל באיסור "לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה". [ג] קנס מדרבנן.

בהמשך דבריו דן האם איסור 'נעבד' חמור יותר או איסור 'שמור'. ובסיום דבריו יישב את הקושיות מהמשניות במסכת שביעית (10א) ותרומה (10ב).

דין 'נעבד' - הלכה למעשה

ז. בספר אור לציון (12א) הכריע להלכה כדעת המקילים להתיר פירות 'נעבד' באכילה. אך בנדון קיום מצוה, כגון אתרוג שנעבדה בו עבודה בשביעית, ראוי להחמיר ולהימנע מלהשתמש בו למצות ארבעת המינים.

כמו כן, החמיר שאין לשלם על פרי או ירק שנעשה בהם עבודה, מחשש מסייע בקנייתו לעוברי עבירה.

בספר כרם ציון (12ב) הביא בשם הגאון רבי צבי פסח פרנק כי מסברא נראה שפירות שגדלו בשדה שנמכר לנכרי ['היתר מכירה'], מאחר שחשבו שעל ידי מכירה זו אין איסור עבודה בשדה, ניתן להקל ולהתירם באכילה. וזאת משום שגם האוסרים, אינם אוסרים אלא מחמת קנס, ובמקרה כזה אין טעם לקנוס [אמנם בדבריו מבואר שהאיסור הוא מטעם קנס, אך נתבארו לעיל (11א) טעמים נוספים שהובאו בפוסקים לאיסור אכילתה בפירות 'נעבד']. ומכל מקום במסקנת דבריו החמיר בזה.

בספר שבות יצחק (12ג) הובאו דברי החזון איש שלדעת האוסרים נעבד, יש לאסור מלתת אפילו לבהמתו. וכן דברי הגר"ח קניבסקי, שלמד מדברי החזון איש כי לדעת המחמירים, יש לאסור גם שאר הנאות.

עוד מבוארת בדבריו הלכה מחודשת בשם הגרי"ש אלישיב, להימנע מלטייל במקומות שיש בהם גינות ופרדסים שנעשתה בהם עבודה בשביעית [וראה שם בהערה: "כמו כן שמעתי מפי הגרש"ז אויערבך, שהוסיף כי כמו כן אסור לראות עיתון שנדפס באיסור בחול המועד", ובמה שאמר הגרש"ז על הדפסת עיתון 'המודיע' בחול המועד].

סיכום דיני 'שמור' בשביעית - בספר שדה מרדכי הביא מדברי הסוברים שיש לחלק בין עבודות שנעשו בשנת השמיטה עצמה, לבין עבודות שנעשו קודם שנת השמיטה [בזמן תוספת שביעית] - שיש להקל ולהתיר פירות אלו באכילה.

• ברכת האילנות על אילני פירות שנעשו בהם עבודה - בספר הליכות שלמה (13ב) הובא בשם הגרש"ז אויערבך שהתיר לברך עליהם [וראה בהערה שם המקור להוראה זו]. לעומת, בספר שיח השמיטה (13ג) הובא בשם הכר"ח קניבסקי שאין לברך על אילן שנעבד באיסור, ואף כשאין לו אילן אחר יברך עליו ללא שם ומלכות.